קצרים הימים

מְתוּקִים הֵם הַיָּמִים, אַךְ קְצָרִים הֵם הַחַיִּים.

דְּמוּתְךָ לְנֶגֶד עֵינֵנוּ עוֹמֶדֶת,

וְלֹבֶן שְׂעָרְךָ כְּהִלָּה זוֹהֶרֶת.

גּוּפְךָ הַתָּמִיר וּצְחוֹקְךָ הַשּׁוֹבֶה,

טוֹן דִּבּוּרְךָ אִטִּי וְחִיּוּכְךָ.

הַנְּסוּכִים תָּמִיד עַל פָּנֶיךָ.

עֲזַבְתָּנוּ בַּדְּמִי יָמֶיךָ,

בְּגִיל בּוֹ מַתְחִילִים הַחַיִּים.

בּוֹ מְבִינִים אֶת מַשְׁמָעוּת הַיָּמִים.

אַךְ מַהוּ הָאָדָם וּמִי אָנוּ כִּי נִתְרַעֵם.

וְהָרֵי נֶאֱמַר יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר

וְאָכֵן יָמֶיךָ חָלְפוּ בַּצֵּל.

עִם כֹּל שִׂמְחַת חַיֶּיךָ

וּמִשְׁפַּחְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹתַרְתָּ.

הָלַכְתָּ מִבְּלִי שׁוּב.