סיפור בהמשכים

שבוע ימים שאנחנו יושבים בחדרי דיונים אפלים או מול צגי מחשב ענקים ומחכים להפסקות הקצרות כדי לתכנן את הטיול בהרים. הרי לא יתכן שבאנו לכאן כדי ללבוש ארשת פנים חשובה ולגהץ עם היד את העניבה הפרוסה על החזה, ותו לא. אני יודע, זו שיטה שכזאת, בהתחלה אנחנו מנהלים משא ומתן בקשיחות ולסוף מתרככים והופכים לקוסמים. כך הם קוראים לנו, הקוסמים. מתקתקים במהירות על המקלדות, משתלטים על מחשבים מרוחקים, חודרים אל כל מיני רשתות תקשורת, משנים הגדרות, מחליפים פרוטוקולים, ופתאום הכל פועל. הוקוס פוקוס שכזה. אבל אחרי הכל לא חצינו את האוקיינוס כדי לראות נאונים וקירות ירוקים. 

בכל אופן, אותו היום ויתרנו על ארוחת הצהרים כי רצינו לצאת מוקדם מהעבודה כדי לטייל. ולכן כשיצאנו לא יכולנו לחשוב על שום דבר אחר חוץ מאוכל. במשך הדרך להרים חלפנו על פני כל מני בתים ציוריים ומדי כמה בתים מישהו היה שואל: אתם חושבים שזו מסעדה? או, נראה לכם שבבית הזה יש פיצה? או שאלות אחרות, למשל על המטבח המסורתי בטרינידד.