דועכת

הגשם מרטיב חלוני,

ועיני שוב דמעות מעצב,

הכאב לא מבשיל עם שנים -

לא יפול הפרי מעץ הרשע.

מביטה על דלת חדרי,

ורוצה לצאת אל המזח,

בנחל לטבול ייגוני,

להרגיש את גדולת הנצח.

הרוח משיבה לי סירוב,

והינה אני עוד עומדת,

מביטה בים הכחול,

ועל השחור עוד חושבת.

שלחתי עצמי למוות,

הגעתי אל החיים,

העולם השחיר מהפחד,

ואני מרוח נפשי.

הלכתי בדרך הזוהר,

נפלתי אל הזוהמה,

עטפה ליבי בכוח,

לא מרפה באפלה.

עצמתי עיני,

להימנע רציתי,

חשבתי שלא איפגע,

ואת כל הרע חציתי.

עוד מבקשת ניצחון,

ונופל עליי הפסד,

שותקת ללא ביטחון,