"האם אתה האיש שניצח את הרוח?", שאלתי בעודי מתנשף קלות עקב המסע הארוך שברגע זה ממש הייתי בסופו.
"כן", הוא ענה בנהמה מבהילה, מבטו מופנה לשמיים, לא מביע שום עניין בי.
שיערתי שכבר הציקו לו אינספור פעמים עם אותה השאלה בדיוק, כעסתי על עצמי שלא ניסיתי להיות טיפה יותר מקורי, כדי למשוך את תשומת ליבו לה הייתי זקוק בדחיפות.
"באתי לכאן מארץ רחוקה מאוד" , אמרתי לו, מנסה לעורר את סקרנותו.
"אז תהיה לך דרך מאוד ארוכה הביתה", השיב בעוקצנות.
"אני רק מעוניין לשאול אותך שאלה אחת, ואז אחזור בדרך בה באתי", אמרתי, וקולי הפך לקול תחינה.
"אתה רוצה לדעת איך ניצחתי את הרוח, נכון?", ענה האיש וייאוש גלוי עיטר את פניו. הוא נראה כה שפוף, זקן וחסר רוח חיים עד שאף אדם לא היה מעלה על דעתו על הישגו הבלתי נתפס. ניסיתי להימנע מלחשוב על האירוניה שבדבר, "האיש שניצח את הרוח נותר ללא רוח", זו הכותרת הראשונה שעלתה במוחי, לא פלא שלא מצאתי עבודה בתור קופירייטר.
"לא, למעשה רציתי לשאול אותך דבר אחר", אמרתי, ומיד הבחנתי איך פניו התעוררו לחיים, "האמת היא שרציתי לשאול מדוע אתה ממשיך לחיות כאן על הגבעה העלובה הזאת, כשכול העולם מונח לרגלייך, אנשים משתחווים אלייך כאל, יש כתות חדשות שסוגדות לך, ילדים נרדמים לסיפורך המופלא, אתה הגיבור תנכי של שנות האלפיים, ובמקום לספר על מעשייך לעולם, במקום להוציא ספר ביוגראפי או לעשות סדרת סרטים בכיכובך, אתה מעדיף לשבת במקום העלוב הזה ולבלות בו את שארית חייך?"
לפתע האיש קם לעברי, גופו השפוף התמתח והתארך עד אין סוף, פניו הרדומות הפכו בין רגע לערניות ומבהילות, "לחצת על הכפתור הלא נכון",אמרתי לעצמי בפחד.
"אתה באמת חושב שמה שמניע אותי הוא פרסום והכרה של העולם. זו הסיבה שבני האדם במהלך כל ההיסטוריה חרבו והרסו את כל אשר עמלו עליו במשך שנים, הם לעולם לא מסתכלים על עצמם ועל מה שיש להם או ניתן להם, אלא תמיד מתעסקים במה אחרים חושבים עליהם ועל מה שניתן לאחרים ונמצא מחוץ להישג ידם. אז ניצחתי את הרוח אז מה? אף אחד לא מציין בפני כל עדת המעריצים שצצה פתאום שאיבדתי את כל היקר לי בשל כך, את משפחתי, את ביתי, את אהבתה של אימא טבע כלפי. כעת אני מנודה מכל החי והצומח, והעונש הזה מגיע לי".
"למה?", שאלתי, מרותק לדבריו.
"הסיבה היחידה שנלחמתי ברוח" ,הוא הסביר, "היא יוהרה, חשבתי שאני חזק יותר מהטבע, חשוב יותר משאר יצירות האל, אך כמו בכול מהלך ההיסטוריה שילמתי מחיר יקר בשל יהירות זאת".
"אבל צדקת", אמרתי בהתלהבות מוגזמת, "אתה באמת חזק יותר מהטבע, הרי ניצחת את הרוח".
מהו ניצחון? האם אחרי שלא נותר לי דבר לחיות למענו ניצחתי? הרוח לא שבה עוד להטריד אותי, אך כעת לא נשאר עוד מה להטריד. בגופי היא אומנם לא הצליחה לפגוע, אך את נפשי היא סחפה מעבר להישג ידי. מה שאתה לא מבין ומה שגם אני לא הבנתי בזמנו הוא שיש לקחת את הטבע לטוב ולרע, הרוח גורמת להרס וחורבן, אך היא גם מחייה, צמחים חיות ואף בני אדם. האם אתה יכול לדמיין ים בלי גלים, סתיו בלי שלכת, האם אתה יכולה לדמיין חיים בלי הרוח שנושבת?"
נותרתי חסר מילים, נראה היה כאילו הוא החזיק דברים אלו בבטנו במשך שנים וכשנתן למחשבותיו לצאת, הן פרצו החוצה בעוצמה, לא מותרים דבר בפנים.
"מה אתה עדיין עושה פה", אמר לפתע, מבטו מחורר כקרן לייזר את ליבי.
"אני, אמממ, אני", גמגמתי בפרעות, הייתי חייב לשאול אותו את השאלה האמיתית שלמענה הגעתי עד הנה, "אני חייב לשאול אותך איך עשית את זה, איך ניצחת את הרוח", פני הסמיקו, לאחר כל מה שאמר לי, לאחר שהוציא את נשמתו החוצה, הכול חזר לאותה שאלה בנאלית, איך?
"אתה רוצה לדעת איך", אמר בייאוש, ופניו חזרו להיות אותן פנים שראיתי בתחילה, חסרות חיים, "אני אספר לך איך, פשוט עמדתי".
"מה?", שאלתי בתדהמה, לא ממש מבין את המשמעות הנסתרת שעומדת מאחורי מילותיו.
"כן, בדיוק מה ששמעת, זו הגדולה שלי שכולם מתפעלים ממנה ברחבי העולם, פשוט עמדתי. מה חשבת שתקעתי סכין בלב של הרוח, רוקנתי עלייה מחסנית, חנקתי אותה למוות. הדרך לנצח כל דבר בעולם היא למנוע ממנו את הייעוד שלו, את תפקידו הקוסמי בעולם. התפקיד של הרוח הוא לנשוב, לפעמים בעוצמה ולפעמים ברגש, לפעמים בסלחנות ולפעמים בכעס. ביום ההוא הרוח הצליפה בי העוצמה, אך אני נותרתי עומד, סירבתי לזוז, לא ברחתי ולא נרתעתי, התעקשתי להלחם בטבע. נשארתי תקוע במקום נאחז בחיים, מול הסערה האיומה, כל משפחתי, כל רכושי, כל היקר לי בעולם הזה התנדף ברוח, אך אני במקום להציל אותם המשכתי בקרב המטופש, סירבתי להקשיב לבקשתה של הרוח, ועמדתי".
"אבל איך?", שאלתי, ליבי פועם בעוצמה, "איך הצלחת להישאר עומד בפני סערה שהעיפה עצים, מכוניות ובתים?".
לכולנו יש כוחות על אנושיים, אך רק מעט מאיתנו זוכים לגלות כיצד להשתמש בהם, אני שמעתי על אנשים ששרדו במשך שבועות במדבר או בג'ונגל, אנשים שחזרו בשלום ממלחמות עקובות מדם כשמאות כדורים נורו לעברם, חולפים על פניהם בשריקה נוראית, והם נותרו ללא פגע, אנשים שנולדים חסרי כל סיכוי לחיות, אך חיים, חיים מלאים ומאושרים, ואני, אני רק עמדתי ברוח".
האיש מירר בבכי קורע לב, גופו התכווץ עד שנראה כאחד האדם, ודמעותיו התנפצו בעצבות על גבי הקרקע.
"אני רק עמדתי ברוח", חזרתי על דבריו בלחש כשלפתע חשתי במשב רוח פתאומי שהופיע כיש מאין.
עינו של האיש נצצו לפתע מבעד לדמעות, הוא הרים את ידיו על האוויר נותן לרוח לחבק את כל איבריו, פניו קרנו משמחה.
"שנים אני יושב על הגבעה הזאת", הוא אמר כשהאושר ועצב מתערבבים בקולו, "מחכה למחילה, מחכה שהרוח תסלח למעשי, ותחזור לנשוב שוב גם עלי, כנראה שהייתי צריך לומר לה את מה שהצטבר בתוכי במשך כל השנים בכדי לזכות במחילה זאת, זכיתי במחילתה של אימא טבע".
"הכול בזכותך", אמר, ולפת את כל גופי בעוצמה ויכולתי לחוש כיצד הוא מנצח את הרוח שבגופי בקלות, "בוא, אזמין אותך לבירה", אמר לי האיש והוביל אותי במורד הגבעה מבלי לחכות לתשובתי.
הבאר היה ריק מאדם. ישבנו שם עם שתי הייניקן על הדלפק, אני והאיש שניצח את הרוח.
