למכירה

ביקשתי שלא ואז הוא דיבר על המשטר הקומוניסטי בסין. על מאו צה טונג ועל ההשפעה של הקומוניזם ברוסיה עליו. הוא הגיע לאיזור התחתון של הגוף וסיפר לי עליית המשטר הנאצי ב1939,על הדמות הדואלית של אדולף היטלר שמספרים עליו שאהב ילדים. וחיות. הוא מטפס לאיזור של הירכיים ומספר על המשטר הפשיסטי של סטאלין בהתלהבות המפורסמת שלו, הדמגוגית. הוא נואם על הגוף שלי כמו בגיל 17 כשהייה דופק על שולחנות, ומדבר על משטרים טוטאליטריים. "אין כבר מנהיגים מחוננים כאלה ולא יהיו כמותם עוד לעולם. כמה כח ועצמה ואיזו חכמה נדירה צריך כדי לסחוף המון שלם שיתמוך ויאמין בסבל של עצמו, ולסגוד לשיטה המדויקת הזו שתכונן אותו עבורם לתפארת." התפעל מהנוכחות הבולענית של השניים ו"כמה יפה ומרגש לראות אלפים צפופים מרימים את הסנטר ומחכים שתסיים לדבר, כדי למחוא לך כפיים. כ"כ עסוקים ברגע התרועה ההמוני, והמוסיקה של התשואות. טרודים בלהקשיב למחיאות ידיים מצמררות. לא משנה מה תאמר. תן להם למחוא." מטפס שוב לאיזור הבטן ומכאיב עם המרפקים שמקבעים את השכמות למזרון. "בבקשה, די. זה מספיק להיום. אני מותשת. אני לא מרגישה טוב. אני מבקשת יפה. אני מתחננת! לא. לא עוד. לא!

כל הורידים בגרון שלי מרדו בזעם חסר אונים. אדומה ורודה כתומה, כחולה, סגולה משיני החצץ והלשון שחידדו לי את הטבור, השפתיים ובית החזה. והגב התחתון מנסה להניף את עצמו משרירי גופו הנחושים. מנדנדת את הישבן למעלה ולמטה לצבור תאוצה ולמצוא זווית שתפלוט אותו ממני. ואז בכי חלש, תינוקי, חרישי עצור. הפנים שלי רטובות משתי טיפות, אחת שזלגה לי על האוזן הימנית והשנייה על השפה העליונה . הדמעות שלו אזרו תאוצה, הבכי עדיין קטן עד לרגע פיסול הירכיים. מנתק אותן אחת מן השנייה בידו הימנית ובשמאלית מייצב עצמו מעליי-ככה שיהיה מרחב פעולה.

והבכי מאמץ לו סגנון חופשי, נוסטלגי כמו של ילד מדמם מהברך, אחרי רכיבת אופניים ראשונה. ובינתיים נכנס אליי. אני משתדלת לשתוק. להקשיב לבכי הזה שמתעבה והצלילים שלו שמזייפים במנעד צלילים לא הרמוני והוא מרעיש בתוך גופי. כל החזה מתחיל להרטב והוא בוכה ביתר שאת, כאילו הפסיביות שלי מתעללת בו. נשימותיי שודכו לסרעפת משתדלות להתגנב במיומנות מהריאות. איבריי  הצטופפו, ככה כדי לא לתפוס מקום לעצב. שלו. "תירה תירה, אל תפסיק, הוא מתקרב הבן זונה. תירה בו! מהר! על מה אתה חושב? דביל! תסתער, תסתער כבר! תפסיק להיות נקבה! חבר שלך עומד למות שם ואתה עוד מעז לחשוב? זה פשוט. אתה לא מספיק לעפעף והילד הזה יאלם דום. תיק תק קטן וגמרנו, תיק תק קטן וגמרנו. תיק תק קטן וגמרנו. תיק     תק       קטן       וגמרנו!!! תסתער כבר יה נקבה, תסתער!

החבר הכי טוב שלך מדמם. הוא מדמם ואתה עוד מעז לחשוב?!" ארבעת קירות החדר התכנסו עם התקרה לגונן עליי ולפחד למעני, שלא ידעתי איך מתפעלים את הרגש הזה ברגעים ההם. מצמיד אותי אליו מנשק בגרגרנות, וממשיך לבוא אלי במהירות מופרזת. צורח בוכה ומפקד על גופו" תירה. תירה. אל תפסיק יה בנזונה!" הוא יצא משם פצוע ומגואל בדם. לא הבנתי איך הצלחתי לפצוע אותו. במלחמה הזאת.

  מבצע ניסיון התנקשות נוסף. כל האיברים שלופים. רוכס את שכמותי לכפות ידיו שנתלות עליהן, כחתולי צמרת נאבקים. כשסיים להתקין את עצמו עליי, התחיל לקלף את שערותיי, כפה עליהן שלכת מוקדמת. "ירון! ירון! קום, תפתח ת'עיניים שלך, זה לא הזמן עכשיו. פתח אותן!" מנער אותי, ימין ושמאל. מעורר את המזרן עם פלג גופי העליון, וחובט בו עם ראשי. "פת'ח ת'עיניים אנחנו ממהרים, יה בנזונה תתעורר כבר!" כמו מנער אותי מאבק, מנקה אותי מגוויעה, ודולף.  איטי ועדין, נח עליי, רטוב, ולח, בעורו הכאוב הוא גחן, ויתר לכוחות המשיכה ונמזג אלי בדמעות. מתרכז באבל שלא הבנתי, מגייס את המצח, ויתר הפנים לזכור מה ירון השיב לו.אולי. שטף את רקותיי, התהום של האוזן, ושולי השיער, בחוטי רוק עצובים. וקולות של ילד עזוב, שאיבד את אימו בלונה פארק. עצב של גן שעשועים סואן. חיבק חזק מידי, אפילו המתניים נחנקו.  ובתָוך שבינינו: אפס. בכי מגהק, של אותו ילד שכשל בלי גלגלי העזר. נופל עליי, דוחס את ראשי וידיי ושורך אותי בין זרועותיו. וצווארו מותקף הצער ננעל על כתפיי, מבקש לפזר את הפגנת הכאב. צובט אותי, בציפורניי הזרת המוארכת שלו. רוצה לפרוט גם עליי. ובוכה עם הפסקות חמצן ברורות, מנקב אותי, בעשר האצבעות שלו.  "הלוואי שתהיי עקרה. עקרה. נבלה. עקרה. שלא תזכי להיות אמא. נכות רחמית. מאה אחוז נכות של ביציות. וכמה עקרה. הרבה עקרה.  כל כך הרבה עקרה שלא תדעי אהבה של ילד. ככה עקרה."

לא זכרתי את אותיות האלף בית.  רק יללות כחושות של תינוקות טריים צועקים לי עקרה עקרה. וליד חלוק לבן, מכופתר, משקפיים יושבות על אף אבל. ותנועות שפתיים לא מובנות. כאילו מדובבות. נאלמות בהלם התרבות הצעיר של אלו שבאו לעולם לא מזמן. ואישה לבנה, בחיוך מנומס שמצרה עלי. חסרה רק חולצה קרועה אותיות קדיש אמא שתרכון עליי,

וזר פרחים עגול מקושט בסרט לכבודי: "לזו שלא תוכל עוד ללדת. משתתפים בצערך. שלא תדעי צער ודאבה לעולם.

אתה רוצה ילדים, מאשתך והיא יש לה נכות רחמית. אתה תרצה לראות אותי תופחת ומתעגלת ממך ולמעננו. למשש ולשמוע תזוזות של חצאי ידיים, לבוא לבדוק מי שפיר תקינים, ולאחוז אותי בבדיקות מכאיבות ולהיות שם ליד. ובבדיקות החודשיות לוודא שמי שלא נמצא בתוך, בסדר. ולכווץ לי את היד כשאתקפל מהסבל הנשי ומים ידלפו, ממני.  לאמן אותי בנשימות תכופות, ולגהץ את הצירים שמקמטים לי את הבטן. להחזיק את מי שיצא לבוש בדם שלי.

"למה את מספרת לי את זה עכשיו?"

" סליחה. זה מכוער. אני יודעת.

סליחה. אני מתנצלת. זה לא בסדר. אתה צודק. אתה ממש צודק. זה כ"כ לא הגון ומכוער ולא אמיץ."

"לא בגלל שזה מכוער."

"סליחה. די. בבקשה. סליחה. אתה יכול לקום עכשיו. באמת אם לא תרצה אז זה פשוט. זה יהיה פשוט ובלי בירוקרטיה ואישורים ורכוש. יש לך את כל הזכות שבעולם. אתה הכי ראוי לקום ולעזוב. זה מובן לגמרי ובלי התנצלויות. גם ככה זה חטא על חטא שככה החזקתי אותך. גם עקרה, גם אנוסה וגם שקרנית. פשוט קום. אל תרגיש לא נעים . אפילו עכשיו. בשתיים בלילה, אם זה לא כיף יותר או יש גועל כזה ברור שנודף פתאום. זה בסדר אני מריחה אותו כבר שנים. ניסיתי לעזוב אותו, אבל לי אן אפשרות כזו אתה יודע. אז תברח כל עוד אפשר. למה לך להשאר באמת? אני מבינה מאוד. אני משומשת, זה בסדר. אין צורך בהסברים. איך העזתי לכפות עליך יד שנייה בלי מנוע? טיפשה ואנוכית!

זה בסדר גם אני צריכה שקית הקאה. מעצמי.

קום עכשיו. לך.

"לא בגלל זה אני שואל."

"את? יודעת למה את מספרת לי את זה רק עכשיו?"

"כי את יודעת שזה לא באמת משנה לי. לפני, אחרי או באמצע.

 החתונה.

עם רחם או בלי."

"אה. וגם לא מי שהקדים אותי."