מונולוג עם הכאב

"יש לי מונולוג  עם הכאב.

אני רוצה לספר לכם על הכאב שלי.

לתאר אותו במילים שרק אני אוכל להבין אותם.

אני מניחה שלכל אחד יש את התיאורים לכאב הפרטי שלו שאף אחד לא יכול להבין.

עם זאת אני יכולה להניח את משקלו של הכאב כמשקלו של המוות.

כאב זה סוג של מוות כמו שפרידה היא סוג של מוות.

את הכאב שלי אני מחלקת לכמה פרמטרים.

אחד מהם הוא אני.

אני בגדול.

זה מפלח את בית חזי וגורם לצרחה גדולה להישמע בחדריי מוחי.

מתחיל בכאב חד בצלעות וממשיך ללב , מתחיל במחשבה צורבת שממשיכה לשריפה בבטן שמושכת את הצרחה שבחדריי מוחי לצאת החוצה ולגרום לכולם לחשוב שאני משוגעת.

אני מחייכת ביני לבין עצמי כי השאלה המגוחכת שעולה תמיד היא "מי הוא באמת המשוגע?".

משהו בי בוכה והיא מביטה בי , אותה אישה.

והמבט שלה לפעמים כ"כ זהה לשלי ואני נחנקת.

היא שואלת למה אני בוכה ואני שותקת ומחייכת בלי לשים לב לדמעות ששוצפות את פרצופי ללא הכר.

יש לה הגיגים מוזרים על החיים שלא הייתי רוצה להבין אותם אבל הם קיימים ונושמים שם כמו ישות קיימת ונושמת מתוך יצור אנושי חדש שמגיח לעולם.

אז המבט שלה גרם לי לבכות כי שראיתי אותה ראיתי את עצמי, ושהיא אמרה את מחשבותיה סילקתי וגידפתי אותם בהינף יד סוררת ואמרתי: "חלילה , אנשים חיים לנצח. הנצח קיים, את רק צריכה להושיט יד ולגעת בו".

הצחוק שלה הנעים את נשמתי והיא ליטפה את פניי ואמרה "הנצח הוא לא בשבילי, הנצח הוא של אלו שפוחדים לחיות את החיים".

ולא יכולתי שלא להסכים איתה.

לפעמים הרגע מכריע ואז אני נשברת.

כל החלקים שבניתי כמו פירמידת מזון ענקית מתרסקים לשורה אחת ענקית שאני יכולה לשכב עליה ולהבין שאם אין בסיס טוב הכול ילך לשווא.

החוזק הנפשי.

המילה הנכונה ברגע הנכון.

המבט האטום ברגע הכי חזק של החיים שלי.

השאון הגדול והצרחה האיומה, התשוקה העזה והאהבה האין סופית.

איפה כל זה מתחיל ולאן לעזאזל זה הולך?

איפה אני אמורה להרים את הראש ולומר "די אני לא יכולה יותר!"

איפה מגיע הרגע שאני יכולה לומר לכולם מסביבי "אני לא חזקה כמו שאתם חושבים !"

אז הרגע הזה לא נמצא.

הוא לא קיים אפילו לא  בספרים.

כי זה הרגע שלי ואני חייבת להיות כזו בשביל עצמי ובשביל אלו שסומכים עליי שאהיה חזקה בשבילם.

היא מנגבת את דמעותיי שוב ומחייכת , שוכבת על צידה ומספרת לי כמה שאני יפה אפילו שאני בוכה ואני רק אמרתי "שהיופי הוא שטחי הוא של אלו שפוחדים לדעת שהוא לא הכול בחיים".

היא ביקשה ממני לתת לה ללכת ואני הרגשתי את מספר פעימותיה כפעימות ליבי וידעתי שאם הם יפסקו שנינו לא נחיה יותר.

אני בוודאי לא אוכל לחיות אחריה.

היא בירכה אותי לרגל יום הולדתי והבטיחה שלא תשכח אותי לעולם וענדה לי צמיד כחול שגדול ממידותיי אך אני שמרתי אותו כבבת עיני כמו אוצר גנוז שבכל פעם שארצה לזכור אותה הוא יופיע אל מול פרצופי ואדע שהיא נמצאת איתי.

היא הלכה.

הפעימות שלה חדלו מלפעום בעוד שלי צורחות ורצות במהירות להשיג משהו שלא קיים.

אני נשארתי.

לבד.

בלעדיה.

ומשהו בי נשאר פעור , משהו בי נקרע ולא מחלים ואני לא יכולה לסגור את הפצע הזה .

החיוך האחר , הזיכרון הרחוק שלי ממנה לא יכול להימחק ולפעמים אני מפחדת שהוא יעלם.

שאני אשכח אותה.

אני מפחדת.

מפחדת לשכוח אותה לנצח.

הכאב עדיין שם ואני עדיין במונולוג איתו.

אני לא מפחדת ממנו גם לא חוששת להתמודד איתו.

 לרגעים מסוימים אני מאמינה שאני יכולה ממש לשוחח איתו ולתת לעצמי להרגיש משוגעת כי כך אני מתמודדת איתו.

מתמודדת איתה.

מתמודדת מולו.

מתמודדת מולי.

הזכויות שמורות להדר מיליס.