איכות הסביבה
הבל חם נשף מקירות הבית הלבנים. מדרגות שיש בוהקות עלו לעבר דלת פלדה מעץ עתיק. פעמון הכניסה הדהד כעוגב בקתדרלה אירופאית.
הדלת נפתחה, ובפתחה הופיעה אישה נאה, כבת ארבעים וחמש, לבושה שמלת ערב שחורה ומהודרת, בעלת מחשוף נדיב.
“שלום, תיכנסו, איזה יופי שבאתם! איזה ילדים מתוקים.” ומיד התחיל מטר נשיקות וחיבוקים כמו של חברים קרובים, שלא התראו זה עידן ועידנים.
נכנסנו לפרוזדור אפלולי. קור מקפיא עצמות קיבל את פנינו. הפרוזדור נפתח לחלל מרשים. רצפת עץ אלון ושטיחים פרסיים.
"תכירו את דיטפריד בעלי,” אמרה בעודה מציגה בפנינו גבר נאה, שעבר את גיל חמישים, מגודל איברים, נראה כמי שעסק בהרמת משקולות, או היאבקות בצעירותו. כיפה גדולה וצבעונית מעטרת את ראשו. הוא לחץ את ידי בחזקה, חשתי כיצד עצמותי מתרסקות במלחציים של ברזל. הבטתי לתוך עיני הפלדה הכחולות, נאבקתי ברצון להשפיל את עיני. חשתי ברעד עובר דרך עמוד השדרה ומטפס לעבר שורש הצוואר. כל בשרי נעשה חידודין חידודין.
"בואו תיכנסו שבו,” אמר במבטא נוקשה. צייתנו ללא אומר.
אט, אט הסתגלתי לקור והפסקתי לרעוד. הזיעה הקפואה, נדבקה לעורי בשכבה דביקה.
“כל-כך נחמד להכיר בזכות הילדים, עכשיו שהם בבית-ספר, יוצא להכיר כל-כך הרבה אנשים חדשים,” אמרה דינה, והניחה את גופה הכבד על הספה.
“כן זה באמת מאד נחמד,” ענתה אשתי. כשעיניה הירוקות זורחות על רקע חזותה הלילית של דינה.
"במה אתה עוסק?” שאלתי. ניכר בו שהוא אדם חושב, בעל ידע נרחב, אולי מרצה באוניברסיטה? חשבתי.
"אני בעל עסק לטיהור ושיווק מים.” ענה.
“באמת? איך הולך?” שאלתי, מופתע.
“נהדר! לא עומדים בביקוש. כל כמה חודשים אני רוכש מכונת טיהור נוספת, אני כבר מעסיק עשרה עובדים, אם תצטרך עבודה, תבוא אלי.”
“תודה, אני בסדר בינתיים ברוך השם.” גמגמתי במבוכה. מדהים כמה שאנשים מוכנים כיום לשלם, בשביל משהו שפעם היה מובן מאליו.
ישבנו ושתינו בירה מדברים על הא ועל דא, עד שהגיע הזמן לאכול. ישבנו סביב שולחן עמוס מכל טוב. קצת נבוכותי, שלא הייתה לי כיפה, אבל דינה נחלצה לעזרתי, והביאה לי ולילדים, כיפות מעוטרות.
לאחר הברכות והקידוש, התחלנו בסעודה.
העברנו את המנות מאחד לשני. בשלב מסוים העברתי לדיטפריד את העוף.
“לא תודה, אני צמחוני!” אמר בתקיפות.
"זה מטעמי בריאות או אידאולוגיה?” התעניינתי.
“לכל דבר יש השפעה! גם לשקשוק כנפי פרפר, ואפילו למחשבה רעה. לא כל שכן, לאכילת בשר, מעשה ברוטלי וברברי! פגיעה ביצור חי, לשם סיפוק תאוות-בשרים. זהו חטא, שהעונש עליו הוא גם ישיר, כלומר פגיעה בבריאות, וגם עקיף. פרה אחת אוכלת צמחים, שהיו יכולים להזין אלפי בני-אדם."
העברתי את העוף לילדים. דיטפריד לקח מדג הסלמון ואכל ירקות מאודים.
האוכל היה מעולה. לאחר כמה כוסות של יין, הרגשתי חמימות עוטפת אותי. אט, אט, חשתי יותר, ויותר בנוח. לאחר האוכל, עברנו לסלון המרווח. ישבנו, ארבעה מבוגרים, וארבעה ילדים, סביב לשולחן קפה מרובע מעץ אורן, על ספות עור אדמוני. על הקירות התנוססו ציורי שמן מקורים, של אמנים ידועי שם, וחפצי יהודייקה עיטרו את המדפים.
“עכשיו כל אחד בתורו, יגיד על מה הוא מודה,” הציעה דינה.
“אני מודה על כך שיש לנו חברים כל-כך נהדרים, שבאים לארוחת שישי,” פתחה ואמרה ראשונה.
“אני מודה על אשתי הנפלאה, שעבדה כל-כך קשה והכינה לנו ארוחה נהדרת, אני כל-כך אוהב אותך דינה,” אמר דיטפריד וקם לנשקה.
הבטתי על אשתי נכלם, היא זהרה ביופייה, לבושתי, אייני בנוי לכאלה גילויי אהבה בציבור, מה גם שהדי המריבה מהבוקר, עדיין צרבו בבשרי.
“אני מודה על כך שכולם בריאים,” אמרה אשתי, וחיבקה את הילדים, שיערה הזהוב מלטף את ראשם.
“אני מודה על הסביבה,” אמרתי.
כולם החליפו מבטים זה בזה נבוכים, וזעו במקומם בחוסר נוחות.
“אבא, המורה אמרה, שבגלל התחממות כדור הארץ נוצר חור באוזון,” נחלץ בני הבכור לעזרתי.
“החור באוזון, והתחממות כדור הארץ, הן שתי בעיות שונות," תיקנתי, ומיד הצטערתי.
“לא נכון! המורה אמרה לנו, שבגלל התחממות כדור הארץ, יש חור באוזון, וזה מאד מסוכן ויכול לגרום לשרפות, שיטפונות, וסרטן ועוד יותר התחממות ועוד יותר חור באוזון. מה אתה אומר שהמורה משקרת?! או אולי אתה אומר, שהיא טיפשה, ולא יודעת?!” ככה מול כולם הוא שטף אותי בזעם של לבה רותחת, שאינה יודעת מעצורים. הרמתי מבטי בתחינה לעבר אשתי. מבטה הרושף הזכיר לי, מהיכן נובעת הלבה הזו.
“טוב, אולי, נבדוק באינטרנט אחר-כך,” ניסיתי להתחמק מהרכבת הדוהרת.
“אם אתם שואלים אותי?!” פתח דיטפריד בדברים, “כל העניין הזה של התחממות כדור הארץ זה הכל בולשיט אחד גדול!”
“למה אתה מתכוון?” שאלתי. “הלא מדובר בעובדות, לא בתיאוריה.”
“העובדה היא שכדור הארץ מתחמם, לא שיש לבני האדם איזושהי השפעה על כך. כדור הארץ התחמם, והתקרר הרבה פעמים בהיסטוריה, ולמעשה כעת הוא נמצא בנקודה קרה יחסית. זה תמימות ויומרנות לחשוב, שאנחנו גרמנו להתחממות, או בכלל מסוגלים למנוע את זה.”
“מה פירוש השם דיטפריד?” ניסיתי לשנות נושא.
“זה מגרמנית, שלום והגנה על בני האדם,” הסביר. “נולדתי בגרמניה, ועליתי לארץ לפני שלושים וחמש שנה. התגיירתי רק לא מזמן, כאשר התחתנתי עם דינה.”
“מאיפה המשפחה שלך בגרמניה?” התעניינתי.
“אנחנו מכפר קטן ליד דכאו. מקום פסטורלי ירוק ויפה כמו גלויה. מים צלולים וכרים של דשא.”
“סבתא שלי נולדה בברלין,” אמרתי. “אחר-כך, הם עברו לדכאו.” הוספתי כבדרך-אגב.
“אימי סיפרה לי, שבצעירותה, האוויר שם, דוקא היה הרבה יותר מחניק מאשר כיום, אם כבר מדברים על איכות הסביבה."
© כל הזכויות שמורות
