חבית עץ

אני פורצת פנימה בעדינות מסויימת,מגששת באמצעות המבט אחר מקום שירגיש לי נכון להתיישב בחלקו.בחוץ כבר החל להחשיך אבל בפנים עדיין ולא טיפלו בכל האורות

אנשים כבר התיישבו לפניי, אבל רוב הכיסאות עדיין רייקים.כיסאות בצבע חום כהה,חלקם הנכבד גבוה ויש עוד מספר בודד של נמוכים,שמעט הולכים לאיבוד בין השולחנות
...קריר
וברקע מתנגנת מוסיקה שקטה. כזו שנשמעת אבל בקושי, אחת כזו שנוגעת אבל לא סוחפת

אני מזהה מקום רייק מאדם בפינה השמאלית של החדר.פינתיות שמכילה שלושה כיסאות,כשהאמצעי מבינהם ניראה לי כנוח ביותר.שלושתם פונים אל שולחן פינתי גבוה- זה שישמש לי לכתיבה אני תוהה.מתיישבת באמצע מניחה את חפציי ומשקיפה.מתבוננת בחדר.שלא נראה כלל כמו חדר רגיל.איננו קבוע ויש לו בליטות שאינן מוגדרות,שנועדו למען הכיסאות הנמוכים.מתבוננת בקירות העץ, שמעניקים לחדר הלא שיגרתי הזה תחושה של התיישנות משובחת.מדמיינת שאני נמצאת בתוך חבית עץ אלון ענקית וקרירה

אני קולטת מעליי תמונה בשחור לבן.ציור של איש זקן שמעשן סיגר שמן.מבחינה בעצב מסויים במבט שלו כאילו והוא יודע משהו שהיושבים מולו עדיין לא הספיקו לגלות.מרתק אותי לרגע העבר שלו,מעניינות אותי לשניות, שנותיו.
אני ממשיכה לבחון את הסביבה. מדפים של בקבוקים בגדלים ובצבעים שונים
קולטת שעון קיר גדול.שמחוגיו נעים באיטיות. נראה שהוא עייף,מתפתה בכל שנייה שחולפת לעצור את הזמן,אך מתחשב בנכנסים לחבית

זוג גברים לבושים בשחור נכנס אל הבפנים.משהו בכניסה שלהם משדר כבוד.אני מתאמצת לראות את פנייהם ומזהה רק רצינות.הם עושים רושם של טיפוסים מחושבים, מוסיפים לקרירות של החדר

מיד אחריהם נכנס זוג נוסף.אישה וגבר.היא לבושה באפור.שערה מתוח לאחור ומורם למעלה ואפה סולד. נראה שהגבר שלה מעריץ את מראה האצילי ומזיז בעבורה את אחד הכיסאות החומים הגבוהים, על מנת שתוכל לשבת.הוא מביט בה,ואני אינני זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהביטו בי כך.
המוסיקה הופכת למורגשת.
במקביל נעשה כאן חשוך יותר.קלאסי.
האדון שמעליי ממשיך לעשן באדישות מרתקת.ולפתע מקבלים האורות הקטנים משמעות
אני מסמנת לה להתקרב.סינר מכסה את מתנייה והיא בכלל נמצאת במקום אחר, או לפחות שם היתה רוצה להיות.היא ניגשת- ומחייכת.ונראה שלא ממש ברור לה מה אני עושה שם לבד...אבל היא לא מעזה לברר.
רק מבצעת. מגישה לי כוס של יין לבן
אני שולפת מהתיק את מחברת הכתיבה שלי.היא בולטת עטופה בסגול בהיר.ואני מתחילה לאפשר למילים לצאת מימני, ובכל לגימה הכתב הופך לחופשי יותר.האותיות משתחררות מהסימטריה, והיד מתנתקת מהתפיסות.אני ממשיכה להתבונן בסביב,מזהה מבטים מתנגשים.שתיקות.שפתיים שנעות ומחייכות,לוגמות ממשקאות שגורמים להפרד מהדאגה ולהרגיש לשניות שהכל אפשרי.
כותבת,רצה עם המילים,ומתגעגעת אל נוף אחר ופתוח,פחות מזוייף.מרימה את ראשי לרגע מן הדפים ורואה אותו מביט בי.לבוש בחולצה לבנה עם כפתורים גדולים ובולטים. נראה עדין ורגיש. שונה מן הגברים בשחור.עונד עניבת פפיון משובצת.לוגם באיטיות משקה בכוס קטנה ורחבה.הוא לא מסיר את עיניו מימני, וזה מחמיא לי.
אני מחייכת,מביטה אל הצדדים,אולי יושבת בהם מישהי אחרת,ברורה יותר מימני
אבל הוא איתי,משתדל לדמיין מה נושאת אני עימי בתיק החיים.ואיך זה שאין לצידי גבר מזיז כיסאות ומחבק

אני מסתכלת בשעון המרדים, שמזכיר לי שכבר מאוחר
ואז אוספת את חפציי,משאירה שטר דק אך מכסה מתחת לכוס הרייקה.קמה,את הכיסא נאלצת להזיז בעצמי.ועוזבת...באותה עדינות בה נכנסתי,לא לפני שאני מעניקה לשף החבית מבט מתוק אחרון.
בחוץ כבר נעשה קריר יותר.אבל חם לי,על גבול הלוהט
אני צועדת לעבר תחנת האוטובוס...
והיא רייקה ובודדה.היא ככל הנראה ממתינה למישהו
ממש כמוני

-כל הזכויות שמורות לטל א-tutit7,מוסקט