האלטר אגו לא גר כאן יותר / רונן
"ב-נ-ו-ת, לסתום פיות. כיבוי אורות. אנה את זקוקה להזמנה מיוחדת? היית צריכה לעשות את זה לפני כיבוי אורות. אז תצחצחי שיניים מחר לא יקרה לך שום דבר. היי! לאן זה? מעניין איך בדיוק בכיבוי אורות פתאום אתן נזכרות לצחצח שיניים וללכת לשירותים. כן, כן, אבל תעשי את זה מהר. חדר שתיים לסתום את הפה. לא דיברתם? סמדר שומעים את הקול שלך עד לכאן. אל תתוכחי איתי. את רוצה לעשות תורנות מטבח גם מחר? אז שקט עכשיו"
"פסססט, פסססט אנה."
"אז נודניקית המדריכה הזו. לא נותנת לצחצח שיניים."
"בואי תכנסי אלי למיטה ככה נוכל לדבר בשקט שהיא לא תשמע. ווי, איזה רגליים קרות יש לך. למה את לא לובשת גרביים?"
"כי בכלל לא קר. את יודעת איזה קור זה ברוסיה?"
"איך זה שמה?"
"טוב, אז הייתי ממש קטנה. אבל אני זוכרת שגרנו איזה שלוש משפחות בדירה אחת. שתי חדרים. כל אחד כמו החדר שלנו. בכל חדר היו יותר אנשים לא כמו כאן רק ארבע. והיה סמובר כזה גדול ותנור מברזל וכולם היו יושבים ויושנים ליד התנור. כמעט אחד על השני. היה כיף"
"אז איך הגעת לכאן"
"לא כל כך יודעת. אמא שלי רצתה עובדת בארץ. אמרו לה שאפשר לעשות הרבה כסף. אז קיבלנו תעודות כאלה, לא אמיתיות, בהתחלה שבאנו היה נחמד. חם לא קר כמו שמה. אבל אחר כך רצו לגרש אותה חזרה והיא התחבאה אצל חבר של זה שהיא עבדה שמה. אבל מצאו אותי והביאו אותי לכאן."
"ואיך את הגעת לכאן?"
"את יודעת לשמור סוד?"
"בטח אני יודעת. גם ברוסיה היו לנו סודות. אני לא סיפרתי לאף אחד שסשה שם יום אחד מלח בסמובר. גם ששאלו אותי הרבה פעמים. התאפקתי לא לצחוק ולא גיליתי אותו כי הוא ביקש ממני"
"טוב, אז תדעי לך שזה רק זמני שאני כאן"
"מה זה זמני?"
"רק לקצת זמן. אחר כך יבוא אבא שלי ויקח אותי ואנחנו ניסע לבית האמיתי שלנו"
"יש לך אבא?"
"כן, אני חושבת שכן"
"יש לך או אין לך?"
"אמא אומרת שכן אבל אני חושבת שראיתי אותו רק פעם אחת"
"למה הוא לא גר איתכן?"
"לא"
"אז אין לך אבא"
"יש לי!"
"אז איפה הוא"
"זה סודי אני לא יכולה לגלות לך. זה מאוד מסוכן"
"אם תגלי לי אני אתן לך להעתיק את השעורים בחשבון... וגם את מישה"
"את תתני לי את מישה? אני אוכל לישון איתו בלילה?"
"לא לתמיד. רק פעם פעמיים בשבוע"
"אף פעם לא היה לי דב משלי"
"נו, אז את מגלה?"
"תתקרבי קרוב ואני אגיד לך באוזן"
"אני סכככככה"
"לא הבנתי כלום"
"אוף, אני נסיכה"
"מה זאת אומרת שאת נסיכה?"
"תשתקי מטומטמת שלא כולם ישמעו"
"סליחה, ואל תקראי לי מטומטמת אחרת אני לא אתן לך לשחק עם מישה"
"מצטערת, אבל תדברי בשקט. אני חושבת ששני עוד ערה"
"טוב, אבל אני לא מבינה"
"מה את לא מבינה? אני נסיכה אמיתית כמו באגדות"
"איזו שקרנית"
"אבל באמת, אני נסיכה. רק שעכשיו אנחנו צריכים להתחבא. כי יש איזו מכשפה ששונאת את אמא שלי וגם אחת ששונאת את סבתא שלי. לא כל כך הבנתי את זה אף פעם. זאת אומרת, אם זו אותה המכשפה או שאלה שתי מכשפות"
"מה זאת מכשפה?"
"כלום את לא יודעת?"
"אני לא מכירה את המילה הזו בעיברית"
"מכשפה זו אישה זקנה ומכוערת שיש לה כל מני דברים מגעילים כאלה על האף ושערות על הסנטר והיא עושה דברים רעים לילדים וכל מני קסמים רעים"
"אההה. אני לא זוכרת איך אומרים זה ברוסית. אבל הבנתי. מה המכשפה רוצה מאמא שלך."
"סבתא שלי מתה"
"איך היא מתה?"
"זאב הרג אותה. אבל אמא אומרת שהמכשפה שלחה אותו. תגידי את חושבת שאדום מתאים לי"
"מתי זה קרה?"
"לפני שהגעתי לכאן."
"איך את יודעת שהיא מתה?"
"ראיתי אותה.. הכל היה מלא דם. היתה שלולית כזו גדולה שיכולת לראות את עצמך בתוכה ואז ראיתי איך אני כולי אדומה וישר ידעתי שאדום מתאים לי בול"
"איזו מסכנה"
"והזאב רצה גם להרוג אותי. ובכלל לא פיחדתי. כי בסוף אבא שלי בא והרג אותו. אבל אסור להגיד שהוא אבא שלי. אני חושבת שהוא היה. כזה גבוה וחתיך. תגידי רואים שלאבא שלי יש עיניים ירוקות?"
"איך אפשר לראות?"
"כן אני יודעת, לפעמים לילדים יש עיניים לא כמו של ההורים. וכולם מבחוץ חושבים שאתה ילד רגיל כזה אבל רק מי שיודע את הסוד יודע שאתה מיוחד וממשפחת המלוכה"
"טיפשה עכשיו חושך אי אפשר לראות"
"ואבא יבוא אחרי שהוא יהרוג גם את המכשפה ויקח אותי לארמון שלנו ויקנה לי הרבה ג'ינס ובובות. אני מתה שתיהיה לי בראץ. ראיתי פעם בקניון בראץ נסיכה ואני אהיה בדיוק כמוה. עם שימלה אדומה ממשי וקטיפה ועגילים ושרשאות. ואמא אמרה שיהיה לי גם כתר קטן"
"את מדברת קצת שטויות, את יודעת?"
"אם את לא מאמינה אז לא צריך. אני יודעת מה באמת"
"אם את נסיכה אז אמא שלך מלכה ואבא שלך מלך"
"בדיוק."
"כן בטח!"
"אמא שלי שהיתה צעירה היתה הכי יפה. והיתה לה אמא חורגת. את יודעת מה זו אמא חורגת?"
"לא."
"זה כמו אמא לא אמיתית היא רק גרה עם האבא האמיתי"
"טוב נו..."
"אז האמא החורגת שלה היתה גם מכשפה שרצתה להרוג את אמא שלי כי היא הייתה מאוד יפה יותר יפה מהאמא החורגת. אבל אמא שלי ברחה איכשהו. שמעתי אותה פעם מדברת עם סבתא. לא משנה. היא ברחה והתחבאה ביער בבית של גמדים כאלה."
"עכשיו את מגזימה לגמרי"
"תחשבי מה שאת רוצה אבל הם היו באים לפעמים לבית של סבתא שלי ביער. היה שם אחד שכל הזמן התעטש והשני היה נרדם כל הזמן בכל מני מקומות מוזרים. בכל אופן המכשפה הזו הצליחה להרעיל את אמא שלי אבל אבא בא ונתן לה נשיקה והיא ניצלה וזהו. כי אצלנו במשפחה לנשיקות יש קסם מיוחד. בגלל זה אמא לא מנשקת אותי בכדי לא לבזבז את הקסם. אבל יכול להיות שהמכשפה עדיין מחפשת אחרינו. ואמא מאוד פוחדת שהיא תמצא אותי. היא אומרת שאני יפה אפילו יותר ממנה. את חושבת שאני יפה?"
"לא יודעת עכשיו. אבל זה הכל שטויות גדולות. זה סיפור ששמעתי שהייתי קטנה. זה בכלל לא נכון זה רק סיפור."
"ואיך נהיה הסיפור. סתם ככה מכלום. אמא אומרת שהיינו מאוד מפורסמים וכולם בעולם ידעו עלינו אבל עכשיו צריך להתחבא עד שאבא יהרוג את המכשפה."
"לא. לא. לא! זה סיפור שמספרים לילדים קטנים. משהו שקרה מאוד מזמן לא עכשיו. זה לא משהו אמיתי"
"למה את אומרת ככה. זה כמו שאני אגיד לך שלא גרתם ברוסיה כל כך הרבה אנשים בחדר. זה לא הגיוני. ועוד לישון כולם ביחד. גם אני יכולה להגיד לך שזה סתם סיפור. איך כל כך הרבה אנשים ביחד. איך הם הסתדרו בשרותים ומקלחת אחת. תראי כאן יש כמה ובכל זאת לא מספיק לכולם"
"זה לא אותו הדבר"
"למה?"
"כי זה היה באמת"
"וגם זה היה באמת"
"תוכיחי"
"ותוכיחי את"
"טוב לא יכולה. אמא שלי תבוא לביקור אז תשאלי אותה"
"גם אני יכולה להגיד אותו הדבר. ואם אמא שלי תגיד לך שהכל היה באמת תאמיני לה? היא אולי תספר לך גם איך כשסבתא שלי הייתה קטנה היא גם הייתה נסיכה אבל שכחו להזמין ליום הולדת שלה איזו מכשפה חשובה ואז היא באה בכל זאת וקיללה אותה וסבתא שלי יחד עם כולם ישנה איזה מאה שנה. עד שבא סבא שלי ונתן לה נשיקה. תדעי לך ככה זה אצלנו במישפחה. אנחנו מקבלות נסיכים ונשיקות. הנסיך שלי יבוא עם גולף לבנה GTI כמו זו שיש בשכונה. איזו יפה. חבל שסבתא לא תראה את זה. את יודעת שאצלנו במשפחה תמיד הנשים זוכות בסוף בהכל. את האבות שלנו אף אחד לא זוכר לפחות לא בשם. רק עלינו מספרים. הייתה לי פסיכולוגית נחמדה. יוו היא שאלה המון שאלות ולא יכולתי להגיד לה את האמת כי הבטחתי לאמא. אז בהתחלה שתקתי ואחר כך עניתי לה מה שחשבתי שהיא רוצה לשמוע. ידעתי שאי אפשר לספר לה את האמת. בסוף היא תחשוב שאני משוגעת או משהו. פסיכולוגים הם כאלה שבודקים אם הכל בסדר אצלך בראש. אף פעם קודם לא היתה לי פסיכולוגית. לא פחדתי בכלל ממנה. תגידי גם לך הייתה פסיכולוגית?"
"למה את לא עונה? מה נרדמת לי. ואפילו לא אמרתי לך שלאמא שלי קוראים שלגיה"
* * *
12 יוני 2003 המרכז להערכה פסיכוקלינית לנפגעי תקיפה
תיק מספר 23571/3A – הערכה פסיכולוגית
ילידת 10.3.1989 בת לאם חד הורית ללא אחים ואחיות. מתגוררת בדירת 2 חדרים קטנה במימון עמידר בסמוך ליער. בתאריך 2.05.03 נמצאה לבד בבית סבתא. צייד עובר אורח שנקלע למקום שמע רעשים חשודים והזעיק את המשטרה. המישטרה שהגיעה למקום מצאה בזירה אישה כבת 70 ללא רוח חיים וגבר בשנות השלושים לחייו אף הוא ללא רוח חיים. האישה זוהתה כגברת יפה נמנמיבסקי סבתא של הילדה. הגבר זוהה לאחר מכן כזאב קרול דמות ידועה למישטרה אשר התרועעה עם האם.
הילדה נמצאה במצב קטטוני. יושבת בתוך שלולית הדם שניקוותה על הריצפה. בשעות הראשונות לא דיברה ולא הגיבה לשאלות החוקרים. בגדיה ושערה היו ספוגים בדם. הערכה נערכה במהלך חודש מאי וכללה שבעה מפגשים בתאריכים: 5.5, 9.5, 14.5, 15.5, 17.5, 21.5, 22.5 במסגרת זו נערכה גם פגישה עם האם ועם החוקר הממונה על התיק.
רקע אישי ומשפחתי: (מפי האם ולאחר מכן מפי הילדה)
נולדה בארץ, בלידה רגילה. האב לא ידוע. מקצוע האם לא ברור. נתמכת של רשויות הרווחה. הקשר המשפחתי היחיד הנה הסבתא שגרה בביקתה משלה בקרחת היער. האם קצת מנותקת ונראה שיש לה בעיה בהתמודדות עם המציאות. בכמה מקרים רמזה על משפחה מיוחסת ופיתחה גינונים שאינם מתאימים למעמדה. על פי דיווחי האם היא היתה ילדה רגילה ללא שום תסמינים מוקדמים. החלה ללכת בגיל שנה וחודשיים ולדבר בגיל שנתיים בערך. עד גיל חמש האם גידלה אותה בבית בעצמה. "לא היה כסף לגן". האם מגדירה אותה כילדה נורמלית ללא תכונות מיוחדות לא מצטיינת ולא מתבלטת. "ילדה טובה בעיקרון, לא עושה צרות לאמא שלה". האם לדבריה עוסקת בעבודות מזדמנות במשק בית ומתפרנסת בקושי בעיקר תודות לשרותי הרווחה. המשפחה נתמכת על ידי המדינה החל משנת 1993. לדברי הילדה היא אהבה את בית הספר בעיקר את המורים. "צריכה להתכונן למה שמחכה לי בעתיד. אני לא ילדה רגילה". רוב הזמן שיחקה בבית או אצל סבתא כי הילדים האחרים גרים רחוק ואמא לא הרשתה לה ללכת לבד. מאוד מסוכן. מוטיב שחוזר על עצמו ומהוה נדבך חשוב בהבנת אישיותה (ראה הרחבה בפרק אישיות) ציוניה היו ממוצאים ולא יכלה לציין מיקצוע אותו אהבה במיוחד. נראה כי אינה מודעת למצב הכלכלי של המישפחה. כמו כן, אין מודעות או הבנה (שהיו אמורים להתפתח כבר בגיל הזה) למצבה החברתי בכיתה ושל המישפחה בכלל. ניכרת השפעה רבה של האם על תפיסת המציאות של הילדה. "נסיכות הן אחרות... החבר הכי טוב שלי הוא גמד"
מחלות – לא דווח על מחלות או בעיות רפואיות מיוחדות.
הארוע – על פי דווח הילדה שהחלה לשתף פעולה עם הפסיכולוגית מהפגישה השניה. אמא שלחה אותה עם אוכל לבית סבתא החולה. מעשה שהיה כנראה דבר שיגרתי. האם הזהירה אותה לבל תסטה מהדרך ואסרה עליה לדבר עם זרים. הילדה הרחיבה וסיפרה על תלבושתה האדומה למרות שלא נמצא אף ממצא התומך בגרסתה. בגדיה היו רגילים ובמלתחתה לא נמצא אף פריט לבוש אדום. בדרך פגשה הילדה את המנוח ישראל קרול. אותו הכירה מכיוון "שבא לבקר את אמא ואפילו ישן אצלנו כמה פעמים". היא סיפרה לו שהיא הולכת לבקר את סבתא. הילדה לא התיחסה להזהרת אימה מכיוון שלא ראתה במנוח אדם זר. בהגיעה לבית סבתא לא נענו דפיקותיה בדלת והיא נכנסה מדלת המטבח. בחדר השנה מצאה את המנוח לבוש בבגדי הסבתא. לטענתה הוא טען בתוקף שהוא הוא הסבתא של הילדה. היא ניסתה לברוח לאחר מספר נסיונות בהם ניסתה להוכיח לו שהוא אינו הסבתא. "למה יש לך עיניים כל כך גדולות... ואוזניים..." לקול צעקותיה הופיע מישהו מהחדר השני מנקודה זו אינה זוכרת דבר. אמנזיה פוסט טראומתית ללא השלכות קליניות בשלבים הראשונים. יש חשש ל- PTS (פוסט טראומה סינדרום)
מצבה כיום - מתלוננת כיום על פחד להשאר לבד ומסרבת שיכבו את האור בחדרה. בשיחות עמה התגלתה לבסוף כילדה ערנית המדברת לעניין. שפתה דלה למרות שנראה כי הנה אינטיליגנטית. אשיותה הרגשית אינה יציבה ובמספר מקרים במהלך הפגישה חלה נסיגה שפתית והתנהגותית ונצפו מספר התקפי זעם. לא הפגינה שום רגש מודע לארוע ולא שאלה על אימה. למרות הארועים השיחות היו קולחות ופתוחות. נראה כי הארועים לא השפיעו בשלב זה על אישיותה האקסטרוברטית והתבצע תהליך של הדחקה. מסרבת לדבר בפתיחות על משפחתה. נשמה כי היא מסתירה משהו. אולי ארוע טראומטי נוסף.
תאור התופעות והתנהגות
נעה בחופשיות. מבנה גוף ממוצע. מירקם עור לבן, חיוור. שיער ארוך ומטופח יחסית. יש לציין את יופיה הרב ופניה התמימות. ימנית בידה וברגלה. היתה מרוכזת ושמרה על ריכוז כמעט לכל אורך המיפגשים. יכולת ריכוז מעל לנורמה שאינה אופינית לילדות בגילה. למעט פרטים מהארוע שלא זכרה ענתה במהירות וללא היסוס על רוב השאלות שנשאלה. יש לציין כי על חלק מהשאלות הפתוחות שנשאלה לא ענתה. לא ברור אם לא הבינה או שבחרה לא לענות. למרות שפה מעט דלה מתבטאת בחופשיות ובצורה קוהרנטית. משתמשת הרבה בידיה ובשפת גוף בכדי להמחיש את כוונותיה. לא הגיבה ולא חיפשה קירבה אצל הפסיכולוגית גם כשהוצעה לה.
הערכה אשיותית
הערכה זו מבוססת על חומר רפואי, ראיונות, מבחני אישיות, תצפית והמבחנים: ציורים(HTP), TAT, בנדר ורורשאך.
התמונה הקלינית העולה כיום הינה של ילדה בעלת חסך ריגשי עמוק אשר למדה להדחיק או להשלים עם סביבתה. נראה כי ישנו ארוע אחד לפחות הקודם לארוע הנ"ל שהשפיע על אורח חייה. לא נמצאו סימנים להתעללות מינית אם כי חלק מהתסמינים מצביאים על כך. האם ניסתה, למרות יכולתה המוגבלת, להעניק לילדה את מה שנדרש. אבל נראה שהאם בקושי מסוגלת לטפל בעצמה. לאם אישיות תלותית נרקסיסטית אשר בודאי השפיעה רבות על התפתחות הריגשית של הילדה. העדר דמות האב במשפחה הנה הגורם הבולט ביותר בהתנהגותה של הילדה. ניתן להתרשם מיכולת תפקוד טובה יחסית אך עם בסיס רגשי ואשיותי לא חסון דיו. לצד מצוקה רגשית גדולה קיימים הסתרה וכיסוי, כנראה פרי נורמות התנהגויות שנרכשו מהאם. כל אלה מצביעים על שבר קשה במבנה האישיותי טרם הארוע. כל אלה ידונו להלן.
... לסיכום: היא גדלה בבית דל הן חומרית והן רגשית. האם חייה בשולי החברה ומוסריותה כאם ואדם דורשים בדיקה נוספת. האם לא היתה מסוגלת להעניק לביתה את הטיפוח וההזנה להם היתה זקוקה. המנוח זאב שכנראה היה ביחסים כל שהם עם האם היווה את התחליף היחידי לדמות האב בחייה של הילדה יתכן וניצל זאת לרעה. הדמות החיובית היחידה בחייה של הילדה היתה הסבתא שאליה היא אהבה לבוא כי שם זכתה לתשומת הלב והתייחסות שכל כך היתה חסרה לה בבית. נראה כי האם וסבתא מהווים שילוב קלאסי בהבנת אישיות הילדה. האם כמייצגת את האיד והסבתא כמייצגת של האלטר האגו הם הגורמים העקריים בעיצוב אישיותה. מהירות ההתאוששות מהמקרה האחרון מצביע כי היה משבר קודם קשה עימו נאלצה הילדה להתמודד. יתכן מאוד והוא קשור למנוח זאב. הצבע האדום המוזכר (שלא נמצא לו שום רמז ממשי) יכול להצביע על מניותה המתפתחת עם תחילת קבלת המחזור החודשי ועל רגשות ותשוקות שהודחקו עקב הסביבה הרגשית הלא תומכת בה גודלה. לילדה לא היתה דמות גברית אליה תוכל להעתיק רגשותיה ולא התאפשרה התפתחות אדיפלית תקינה. אסור כמובן לפסול את העובדה שהיא נמצאה מכוסה בדם. בכל אופן לצבע האדום יש השלכה חשובה להבנת המקרה ופענוחו.
© כל הזכויות שמורות לרונן
הסיפור נכתב בעקבות הידיעה הזו:
הנאשם הוא אולי זאב, אך הילדה אינה כיפה אדומה"
יום חמישי, 5 ביוני 2003, 7:25 מאת: מערכת וואלה!
כך כתב השופט ציון קאפח ששיחרר למעצר בית בן 32 החשוד במעשים מגונים בילדה מאז היתה בת 9; השתכנע מדברי הסניגור שלילדה יש "אופי מתירני"; החשוד ביצע המעשים המגונים במשך 4 שנים
