קריין הטלביזיה הודיע בקול חלוש ועגום על מותה. אחרי שליוותה את המין האנושי במשך כל קיומו, החליטה מועצת החליפות הבינלאומית שהגיע השעה להמתת חסד.
מזג האוויר התלבש כראוי לכבוד טקס האשכבה. עננים אפורים וקודרים כיסו את השמיים ורוח פראית הכתה בכול הנוכחים.
איש לא האמין שכך יהיה.
היו מן הסתם שמעות על מצבה הקשה של המוזיקה, לאחר שקצב הרינגטון וצלילי אתרי הבנייה החלו להשתלט על שלל המצעדים, וכמו כן פורסמו כמה נתונים על גססתם האיטית של הגיטרה והפסנתר, אך חשבתי כמו כולם שזו תקופה חולפת שהמוזיקה תצליח להתגבר מבעד לרדידות הנוכחית, ששירים עם משמעות יבקעו מבעד לרמקולים החדשניים, חשבתי שלפחות צדיק אחד ינגן ביטלס בסדום.
"העידן האנושי התקדם", אמר נשיא מועצת החליפות בטקס האשכבה של המוזיקה, "איננו זקוקים עוד לגירוים פרימיטיביים כפי שנהגנו בעבר. מקומה של המוזיקה שייך לאלף הקודם, שירים חסרי משמעות שגרמו לאנושות כולה להתנהג כחיות בכלוב סגור שהם נהגו לקורא לו מועדון, אך הדור שלנו לא ייעצר ולא ייפגע תחת השפעתה המשחיתה של המוזיקה, אנחנו נמשיך במלוא המרץ לכיוון המטרה הנעלה, אוטופיה אמיתית".
"אבל במה מפריעה לכך המוזיקה, אדוני הנשיא?" שאלתי בתמימות, פתאום מודע לעובדה שכל האנשים בטקס מפנים את מבטיהם חמורי הסבר לעברי, ודאי חושבים לעצמם בשאת נפש כיצד מרשה לעצמו עיתונאי צעיר לשאול את הנשיא שאלה חצופה שכזו, מה גם שהעיתונות גם היא גססה לה לאיטה.
"המוזיקה נתנה חופש לכל איש לבטא את עצמו", הוא הסביר, "גם את אלו שמנסים לחבל, להשחית ולהרוס את התרבות אותה אנו מנסים לעצב כבר מאות שנים. מסרים מחתרתיים וצלילי גיהינום הפכו להיות מוזיקה, ילדים שמוחם עדיין לא ידע להבדיל בין טוב ורע נמשכו לתוך שיכרון החושים ותרבות הפנאי וכמעט גרמו לקריסתה של האנושות כולה. לא ניתן יד לכך שנית. מטרת המוזיקה כבר מזמן אינה לסבר את האוזן אלא לחתור תחת נבכי המוח. אנחנו עושים זאת כדי להגן על האנשות, ויחד נוכל להגיעה למטרה הנעלה, אוטופיה אמיתית"
"מה בנוגע למוזיקה השקטה, למלודיות המרגשות, לשירים הסוחפים, מה בנוגע למוזיקת העבר עם השירים האלמותיים?" שאלתי בהתרסה, שואב ביטחון מהשד יודע איפה.
הנשיא הביט לעברי בתדהמה. נדהם מהעובדה שאני קוטע את נאומו בפעם השנייה, אך מאחר והאנשות כולה צפתה בו כעת, הוא חייך לעברי ובעיקר לעבר המצלמות, חיוך מזויף שייוצר במיוחד עבורו במפעל ענק בסין.
"ההחלטה היא גורפת", אמר החליפה הראשית בקול מלא ביטחון וכריזמה, "אין להפריד בין סוגי המוזיקה ובין זמני המוזיקה, יש לנו הוכחות חותכות ממחקר שערכו ידידיי המלומדים מאוניברסיטת "ייל" המצביעות על קשרים ישירים בעבר בין מוזיקה למלחמות, מחלות ושימוש בסמים. אתן לך וכל העולם דוגמא פופולארית במיוחד, להקת החיפושיות הנודעת שסחפה אחריה את העולם כולו עודדה ילדים לעבודת אלילים, למרד בהורים וגרוע מכול לשימוש בסמים. כמו למשל בשיר שכינת אותו אלמותי "לוסי בשמיים עם יהלומים". שיר זה גרם למילוני נערים להשתמש בסמים רק בשל ראשי התיבות שלו, שיר אחד וחסר משמעות כביכול הפך לחלום הבלהות של כל הורה והורה. כך שאין להבדל בין סוגי המוזיקה וזמן המוזיקה, מבחינת האנושות כולה היום המוזיקה מתה כדי שיחד נוכל לצעוד למטרה הנעלה", והפעם הקהל קטע את דבריו ושאג לעברו בשמחה, "אוטופיה אמיתית".
מחיאות כפיים סוערות ליוו את סיום דבריו ואני התחבאתי בין ההמונים, המוזיקה מתה והם מריעים לרוצחה בטקס האשכבה, איזו אבסורד.
מבין שאגת ההמונים הבחנתי באיש זקן שפילס את דרכו לקרבת הבמה. פניו היו מקומטות מתלאות הזמן וזקנו כנראה לא גולח מעולם. על גבו הוא סחב בזהירות נרתיק שחור וגדול אותו תמרן בין הקהל המשולהב.
לפתע הוא פרץ למרכז הבמה, שולף מתוך הנרתיק השחור גיטרה חומה, מבריקה ויפיפייה, ונעמד ממש אל מול מר. אדון חליפה. שומרי ראשו הבחינו בו מיד, אחד מהם צעק לעבר חבריו בבהלה, "יש לו גיטרה ביד", ומיד מטח יריות אדיר נורה לעבר הנגן הסורר, לא לפני שהספיק לנגן אקורד קטן אחרון, די מינור. עיניו המלאות של האיש הזקן נפערו לרווחה, ידיו חיבקו בעוצמה את כלי נגינתו כאילו מנסות להגן עליו מפני מטח הכדורים הנורא, מנסות להציל את חייה של הגיטרה מפני התופת.
הנשיא נלקח במהירות למקום מבטחים, מקום בו לא יושמע אף צליל איום של מוזיקה משחיתה, וההמון הזעום פוזר גם הוא ממסיבת האשכבה של המוזיקה.
רק אני וילדה קטנה בשמלה פרחונית נותרנו במקום. הילדה נעמדה קפואה מעל האיש האמיץ שרוחו זה אתה נלקחה ממנו.
"מה קרה, מתוקה?", שאלתי אותה בעצבות גלויה.
"זה היה אבא שלי", הפשטות שבה אמרה זאת הפילה אותי מרגליי, בלי דמעה, בלי עצבות, כמעט בלי רגש כלל.
"אני מצטער", אמרתי בעוד מחבק אותה בעוצמה, מנסה לנחם אותה, אותי, את שנינו.
"זה בסדר", היא אמרה בחיוך מקסים שהמיס את ליבי, "הוא הציל את המוזיקה".
"הוא עשה מה?", שאלתי בפליאה.
"הוא הציל את המוזיקה", שבה ואמרה בקול ילדותי אך משכנע.
"איך הוא עשה זאת?", שאלתי בסקרנות.
"הוא ניגן", היא אמרה ואור בהיר האיר את פנייה הלבנות, "הוא ניגן".
הילדה הקטנה בשמלה הפרחונית חייכה אלי חיוך אחרון, בעודה שולפת מכיסה מפוחית זוהרת. "המוזיקה חיה", היא צרחה לחלל האוויר, "המוזיקה חיה", והחלה לנגן במפוחית מפיקה ממנה צלילים מהפנטים. כעבור כמה שניות נשמע מטח יריות נוסף וקולה נדם לעד.
גם היא כמו אביה, אחזה במפוחית בכל כוחה, הופכת להיות חלק ממנה, לחלק מחייה, לחלק ממותה.
מבול זעם החל לרדת על הקבר החם, "אולי גם האלוהים עצוב היום", חשבתי לעצמי. אחרי הכול כל כך הרבה שירים נכתבו עברו, לכבדו ולמעשיו וכעת כולם ייעלמו כלא היו מן הזיכרון של הדורות הבאים.
כנראה שגם אלוהים בכה ביום שבו המוזיקה מתה.
