סיפור על אישה גאה.

זה סיפור על אישה שהשנים הפכו אותה למבוגרת. ושאהבתה הניצחית עשתה אותה לבודדה.
ארזתי מזוודה ונסעתי לחבק אותה, ובעיקר לשמוע את קולה.
היא היתה מספרת לי בקול רועד על העבר ולרגעים היה נדמה לי כאילו והיא עדיין חייה אותו,או לפחות כך הייתה רוצה.לחזור אחורה בזמן, לתפור בלילות ולהיות חרוצה בימים.
לשוב אל שנים בהם השקט לא היה מלא בפחד.
היא לא העלתה בדעתה שהוא יצא יום אחד ולא ישוב.לעולם.
ומעולם לא מצאה את הזמן להבין.היא לא ממש ידעה כיצד ממשיכים משם בגפה- ולמרות זאת המשיכה.
אישה שכמעט ולא נגעה בכאב ושכחה שלרוב בלתי אפשרי למחוק אותו.
שנים שהיא לא דיברה על העצב והרגשתי שבחרה לקלף אותו דווקא עימי.
לתעד כיצד המשיכה להתעורר מוקדם ולדאוג לבית.לבשל,לטאטא ולכבס,מפרידה את הלבן מהציבעוני.
היא גיהצה ותפרה.והיתה מכינה שניצלים נהדרים וכבד קצוץ נפלא,ולקינוח היא היתה אופה תפוחים בתנור ומפזרת עליהם סוכר בנדיבות.
היתה מכינה לי ספל תה חם,לצד עוגיות יבשות.לא לפני שדאגה לכבות מסביב את כל האורות,ולהסביר שמיותר להשאירם דולקים כל עוד אין בהם שימוש.אישה שהתרגלה לחושך,לכהות.
אוהבת לדפדף בעיתון,לצפות בחדשות היום –ולסכם שאין חדש ושהמצב רק מחמיר.היום היא כבר פחות זוכרת מה היה שם לפני ואיך התנהלו הדברים.פחות זוכרת אותי.
היא ויתרה על חיי החברה שאדם מסוגל לבנות לעצמו,יצאה בכל פעם פחות.ובפעמים הבודדות בהם בחרה לצאת אל החוץ היא נהגה לפדר את פנייה.אני מתרגשת מקמטי השנים שהן נושאות ומכבדת אותם.
עד היום-בפעם האחרונה בה ראיתי אותה- יש לה בתיק שפתון אדום.יש לו צבע בוהק שבולט על פניי הלובן ממרחקים,מדגיש את צמד עינייה הטובות שרואות היום פחות ועייפות יותר.
השפתון הינו הרכוש היחידי שיש לגברת האצילה הזו בתיק. או בעצם...בכלל.
היא עקשנית. תמיד הייתה.
ורק היום כשהיא מתקשה לצעוד במרץ בכוחות עצמה בלבד, היא נשענת.
היא לימדה אותי על ערכה של העצמאות ועל יוקרתה של הגאווה.
"תמיד הישארי גאה על שבחלקך ואל תחושי בושה לרגע על מה שאין לך"- היתה חוזרת ואומרת לי לפני השינה.
הייתי מתעוררת באמצע הלילה רק בכדי להביט בה נחה.היא לא באמת ישנה,משהו בה תמיד נשאר ער.
לא וודאי שזה מותר להתנתק מהכל לכמה שעות...
הגיבורה שלי לא אהבה שוב. מאותו היום בו הוא עזב.עולמה הפך לקר.למרות זאת,היא לא נכנעה לקשייו,ורק לפני כמה שנים – הימים הם שהחלו לעייף אותה.תוצאה אולי של לילות רבים,בשינה חצוייה עם עיין אחת חוששת. לא חשבה שהבדידות –שהיתה לימים חברתה הקרובה והאמינה ביותר- היא זאת שתשבור אותה. שתבגוד בה ותעציב ממש כמו כל חברה אחרת.
היא החלה לשכוח את הסיפורים שהיתה מספרת לי והתקשתה לזכור את השאר.
נעשתה מבולבלת, ועדיין...יפה כל כך.
אני מתקשה להבין איך זה קרה, שהאישה שלי חלתה ושבכדי לשרוד עליה להלחם בעצמה.להתעקש על הזכרונות.
העולם שלה נעשה קטן יותר ויותר, וכך גם פשוט.מכיל מלחמות פנימיות ותהייה.
היא ביקשה מימני לפני שעזבתי שאמשיך לכתוב, על מנת שמילותיי ייתעדו בעבורי תקופות,ימחישו לי שבגרתי ויוכיחו לי שטעיתי.בכדי שהמילים יציגו לי שפחדתי, שאהבתי, שבכיתי, ושתקתי.
יזכירו לי את רגעי האושר שמניתי ואת שמסוגל לגרום לי לצחוק.
היא איחלה לי את כל הטוב שיש לעולם להציע,ודרשה שאבטיח להעז לנסות.
איחלה לי לאהוב בכל העוצמות,ולא להזדקן לבדי. לא נתנה לי ללכת,לפני שהבטחתי להתגעגע אליה,והסבירה שהגעגועים מהווים סוג של תיקווה.ושהיא מקווה שעוד יצא לנו להפגש שוב.
היא אישרה שמותר לי לבכות אם עצוב,שזה בסדר,שזה מנקה.
לקחה את תיק הצד שלה,כשבתוכו השפתון.ועוד שקית עם סוודר,כותנת לילה וכמה תמונות.
לא היו לה הרבה זוגות של גרביים,פחות האמינה בהחלפות יומיומיות..אישה קבועה,של בוקר.
אישה שלא ידעה טעמו של יין משובח.שלא הזילה דמעות.אישה גאה.
האישה הכי גאה שיצא לי להכיר.
אישה שאני גאה להיות,הנכדה הבכורה שלה.