אם תרצו-זו אגדה

אמצע הלילה.סופת רעמים וברקים משתוללת בחוץ.

אני מתיישבת במיטתי כהלומת רעם ומביטה בציור

הענק המתנוסס מולי.

אור הברק מאיר את הדמות שעד לפני רגע חשבתי שהיא

ידידותית, עיניו הירקרקות מביטות בי בחמת זעם, החרב

הקטנה הלפותה בידו מנצנצת  וזעה אנה ואנה בקצב הרעמים  העזים, אור ורעש, רעש ואור, אני זועקת

לעזרה , וקולי נבלע בסערה העזה.

אופס, גם המיטה זזה, הוילונות התרוממו לעבר התקרה כעין הילה מסתורית, דלתות הארון נפתחו לרווחה...

נו, ברור, גם רעידת אדמה הצטרפה לחגיגה, אני לא אלך

לי לשבת מתחת לשולחן בקור הזה, מה עוד שמולי

ניצב לו רוצח בדם קר ובוחן אותי בירקרקות אילמת.

רגע, לא לאבד עשתונות, צעקות הן לא הפתרון האידיאלי ,במצב כזה.צריך לחשוב, ומהר.

השאלה העיקרית עכשיו היא מתי פורים, אקדח הפלסטיק

השחור של הילד מונח דרך קבע על השידה  שליד המיטה

 אבל את הקפצונים אני קונה בדקה התשעים ממש עם

כניסת החג , וגם אז, אני נתקפת היסטריה קלה מכל

פיצוץ ומברכת "הגומל" שלא היו נפגעים.

ומה יעזור לי אקדח ללא תחמושת?

אני שולחת יד רועדת לעבר הטלפון, ומחייגת לשכנים.

בערב שמעתי מביתם קול נפץ עז, ויתכן שהם כבר מצויידים לחג.

"הלו,סליחה שאני מטרידה אתכם בשעת בוקר מוקדמת זו, אך אני פשוט חייבת כמה קפצונים, זקוקה להם נואשות, לא, אני לא יכולה לבוא אליכם, מחר, זאת אומרת היום אספר לכם לאיזו מטרה הם נועדו.לא,אין לי חום, ואני לא חולמת, ערה כמו שלא הייתי מאתמול בבוקר.כן, השליכו אותם מעבר לחלון חדר השינה שלי.

המון תודה ..."

כעבור זמן קצר הנראה כנצח, נחתה מהחלון היישר אל

חיקי חפיסה שהכילה מלבנים קטנים אפופי ריח  אופייני של אבק שריפה.

הטענתי את כלי הנשק הרצחני בעשרים קפצונים, עמדתי זקופת קומה על מיטתי, הושטתי יד ישרה וחמושה אל

הדמות שבתמונה, וריססתי אותה עד שיצא עשן.

העיניים כבו,החרב נשרה בשאון על הרצפה...

ואני נפלתי שדודה על מיטתי חפנתי ראשי בכרית הרכה-

ובכיתי:

צ'ארלס ברונסון האגדי,אהבת חיי, מת.