לא כל יום אדם מתבונן על עברו, וזוכר ערב אחד מילדותו. ערב אחד מילדותו בו הוא מבין כי דווקא במשפחה אליה נולד, אין לו מקום.
לא כל יום הוא חושף את הזיכרון המכונן הזה עם מי שהיה עד לכל, אך אינו זוכר מאומה. ודאי שלא יזכור, וכי איך יזכור? הלא היה פחות מבן שנה!? איך יזכור את שאגות הטרף של אמנו וקצפה עלי, על שלא יכולתי לעכל את שיעורי הגמרא...אותה שפת עבר אותה אתה דובר כה ברהיטות...מרחיקה אותי בכל פעם מחדש בצריבת המכות אותן ספגתי...איני יכול שלא לאחוז בדף תלמוד מבלי שזכר המכות ההן יעלו שוב...מבלי שאוזני תצילנה מעוצמת הצעקות של אימנו...
היתה זו שבת חורפית, הייתי אז תלמיד כיתה ה"א. סבתנו האלמנה הטרייה התארחה כמנהגה באותה תקופה בדירתנו.
מייד בתום סעודת הבוקר ידעתי...עוד בוקר הזוי עומד לעבור עלי. אבינו הזכיר לי "תביא בבקשה את הספר תלמוד...וגם את המחברת...בבקשה". עורי נעשה חידודין-חידודין. שוב הוא יאחז את ספר ה"תלמוד לתלמיד", פרקי תלמוד מקוצרים, הוא יקרא מהפר, ואני אאלץ להסביר לו את הנאמר. מה דעת רב זה, לעומת דעת רב אחר מהי הסברה המקורית של המשנה, ומה אומר עליה רש"י. אינספור של מהלכים. ואני, ששיעורי התלמוד כה שעממו אותי, המשכתי בריחוף המתמיד שלי. אביי הפך לרב, רבי יהודה לרבי עקיבא, רב לשמואל. היכן היא נהרדעא? ולמה לעזאזל יש לנחש תנור?
"אתה מקשיב למה שאני שואל אותך ?" אבינו פונה אלי, "במקום שאני אעבור על חומר מקצועי, אני יושב איתך ! תסתכל כמה יש לי להספיק" ומצביע על ערימת ירחונים ועדכונים משפטיים.
"שוב אתה !" אימנו צורחת מהמטבח, עוזבת את שיחתה עם אימה, ויוצאת בריצה אלינו. אחינו סוגר את הדלת עליך ועליו, ואתם משחקים בחדרנו, לא שומעים ,לא רואים. סבתינו שותה כוס תה.
"אבל, אבל...אני לא זוכר..." אני ממרר בבכי "אני פשוט לא זוכר..."
"מה אתה לא זוכר? מה יש לזכור ?" היא צורחת עלי "אנחנו שלא למדנו בבית ספר דתי יודעים יותר ממך !" דמעות ענק זולגות מעיני. "תפסיק לבכות !" וסטירה ניטחת בפניי "שקט אני אומרת לך !" וכבר צביטות פלדה חופרות בתוך עורי "אתה תזכור מה אמר רב קקה לרב פיפי !!! אתה שומע !!!" צרחה קורעת את עור התוף שלי...אני מאבד את ההכרה מבכי וכאב.
אני מוצא עצמי שוב על הכסא בסלון, אני מרחף, אני עף, הקומה השישית נראית כה נמוכה, אני כה גבוה בשמיים.
הם אין מי שיציל אותי? דו שיח עצבני בפולנית. שני קולות נשיים, צעיר ומבוגר, רבים, קולות צורמים ורמים. שקט משתרר.
פחד המכות מחזיר אותי אל הריכוז. איכשהו הלימוד המשותף מסתיים, אני רץ אל מיטתי מתייפח. נשכב לישון. כל מה שאני רוצה הוא לישון. המוח מתחנן – לישון, לישון, לישון! אני מתכסה בשמיכה, מכסה עצמי עד למעל הראש. מסתתר מכל העולם. אולי לא אקום יותר?
צעקה מעירה אותי "קום! ארוחת צהריים !"
אני ניגש לשולחן, היא לא מביטה בי. אני כבר יודע, עכשיו תהיה תקופת השקט. חודש, ואולי יותר (מי יודע ?) של שתיקה. שתיקה רועמת, שתיקה שאפשר לחתוך בסכין. שתיקה אשמה והאשמה. שתיקה של ידיעה. כולם יודעים ושותקים. כולם מגנים: "אתה אשם !" כמו אותן מתלוננות שהיא הגנה עליהן בתוקף, עיוורת למפלצת שבתוכה, שאינה שונה מאילו שכה חרפה עצמה לשכן מאחרי סורג ובריח.
אני יוצא לבני עקיבא. עוד סיוט שבועי שבתי. לפגוש את אותם בני כיתה שלי, שלא חסכו ממני את לעגם ואת צחוקם.
אני חוזר חזרה. הדלת נפתחת, "שבוע טוב !" אני אומר. אני לא ממש זוכר אם מישהו ענה.
סבתינו התארגנה ללכת. אבינו יסיע אותה. אני יושב ומשוחח איתה. "אולי אוכל לבוא לגור אצל לכמה ימים ?" אני שואל בתמימות של ילד בן 10. "כן, בוודאי" היא עונה.
היא עוזבת. אני נפנה לתחבולת המעבר.
אני מארגן את הילקוט ליום המחרת. אבל, במחשבה שנייה, אולי אני אתארגן לכל השבוע. אני מעמיס לתוך ילקוט העור הירוק את הכל. ספרים, מחברות, חוברות. התיק עמוס להתפקע. רגע, ומה עם תחתונים? גופיה? בגדים – ממילא לובשים תלבושת אחידה.
עכשיו צריך להיפרד. אבל ממי? מאחינו? – הוא אדיש לכאבי, ועסוק בלגלגל את כאביו אלי. מאבינו? – הוא בוהה עכשיו במשחקי השבת בטלוויזיה, מסתגר בעולמם של 22 אתלטים הרודפים אחרי כדור. מאימנו? – היא בוודאי תשמח לשמוע על זה, ולחבוט בי שוב איזו מנה הגונה. נותרת אתה. תינוק מחייך בן פחות משנה.
ניגשתי אל מיטתך. שכבת שם, פנייך אל התקרה, מחייך. ממתין לשינה טובה שתציף אותך. ליום חדש של שמש מאירה של טיולים בגינה. חייכת אלי. התבוננתי בפניך המאירים אלי. דמעות הציפו את עיני. בכי חנוק הבליע בגרוני. ליטפתי את פנייך. נישקתי את ידייך הקטנות. דגדגתי את בטנך הקטנה.
"שלום", לחשתי לך, "שלום, אח קטן שלי".
הלכתי אל מיטתי, ונתתי לך את החבר היחיד והאמיתי שהיה לי עלי אדמות – הדובי.
לא היה זה דובי יפה במיוחד. צבעו היה חום כהה. היתה חסרה לו עין אחת. אפילו לו היה לו שם. כזה היה, דובי. לא משהו. לא הייתי נרדם ללא שחיבקתי אותו חיבוק אמיץ, חיבוק בין חברים.
הנחתי אותו במיטתך, ראשו לראשך, גופו לאורך גופך. "שלום, דובי !" לחשתי. "שלום, אח שלי !"
הלכתי לישון.
את בוקר המחרת איני זוכר במיוחד. הילקוט היה כבד מנשוא. איך לא שמו לב לתיק המלא להתפקע, אני שואל היום. אין לי על זה תשובה.
אני מגיע לבית הספר. עוד יום של סיוט עובר עלי בסניף השני של הגיהינום שעובר עלי תדיר. בלב אני יודע, אולי לפחות אחד מהם יבוטל.
צלצול הסיום. השעה קרוב ל- 3 אחרי הצהריים. אני עולה לאוטובוס, אבל במקום לנסוע לדרום העיר, אני נוסע צפונה, אל סבתא, אל הישועה. התיק ממשיך למוחץ את גבי. הזמן עובר כמו נצח, אבל אני הנה, הנה התשועה כבר כאן.
אני יורד בתחנה, והולך את כברת הדרך עד לבית סבתא, אני מטפס על הגבעה, עולה את שלושת הקומות, מצלצל בדלת.
סבתינו פותחת אותה בהפתעה. "מה אתה עושה כאן ?". "כך דיברנו אתמול, שאני בא לגור אצלך" אני עונה בתמימות, של מי שמבקש להינצל, של מי שרוצה שגם הוא יזכה למנת אושר, למקום בו יוכל להניח את ראשו בשלווה.
"רגע, אני אתקשר לאמא שלך" היא אומרת. טלפון. שיחה בפולנית. צחוק קצר, קר, ואכזר.
"אמא שלך אומרת, שתחזור מיד הביתה" .
אני עוזב את הדירה, רעב, עייף, תשוש. הישועה לא באה, אפילו רגע אחד של מזור. הדרך אל תחנת האוטובוס נראית כמו נצח. יקום שלם כבר היה אפשר לברוא. בראשי מתרוצצות המחשבות. איך היא תקבל אותי? מה יקרה לי? עוד לילה טרוף בכי ודמע? עוד לילה קבור תחת השמיכה?
האוטובוס מושך, הדרך נראית לי כרכבת הרים, המסע קצר מדי, שייקח עוד קצת זמן, אני לא רוצה לרדת, תמשיך, תמשיך לנסוע. אני יורד בתחנה המרוחקת ביותר שלו, כך יוכל משאי להיות יותר נוח, כך איהנה מסבלי מעט יותר.
אני מגיע חזרה. אני שותה כוס מים. ניגש לראות בשלומך. הדובי כבר לא היה במיטתך. אך הוא לא הוחזר למיטתי, גם כן.
