ציפי היקרה!
אני כותבת לך, בגעגוע, לזכר הימים, שבהן היינו נערות צעירות. נפגשנו, צחקנו וחלקנו חוויות, למרות שאני לא בטוחה, שאי-פעם, תקראי את מכתבי.
לעיתים קרובות אני נזכרת, בכל מה שעברנו ביחד. במיוחד בסיפור המסעיר ההוא, את זוכרת?! הסיפור המדהים הזה, כל מה שקרה עם עזיז אל-וואחדי?!
כבר שנים רבות כל כך עברו מאז. כל כך רבות שפשוט קשה להאמין או לקלוט. נכון, נפגשנו באקראי, פעמים שלוש. פעם אחת בחנות שלי, ופעם אחת, בתחנת הדלק, מאחורי לשוק. אני מאד התרגשתי לראות אותך. לא כל כך הרגשתי שגם את, למרות שהיית מאד נחמדה, כדרכך. אני זוכרת שסיפרת לי בהתלהבות על הילדים המקסימים שלך, ובמיוחד על הילדה המשגעת שלך. צפית לה עתיד גדול וצדקת, ואין בכלל כל ספק בכך.
היום, כשאני רואה את תמונותיה בכל מקום, בארץ ובעולם, את יופיה המדהים, את מתיקותה, שמזכירה לי אותך, כשהיית ילדה. וכשאני קוראת את כל הרכילויות, וחשה בין השורות, את כל הרוע וחוסר הפרגון, אני תמיד זוכרת , כמה היית מתוקה, אלי. אני זוכרת בכאב, איך התחברת אלי, למרות פרצופה הזועף ועיניה מזרות האימה של אמך הגזענית, וזוכרת את אביך, שהיה איש מקסים, נאה וחייכני. ואת אחותך הגדולה והיפה. ואיך, בכל יום אחר הצהרים, בדיוק בשעה ארבע, הייתי עומדת מול המרפסת המסורגת, בחצר האחורית של ביתך, שורקת לך את השריקה שקבענו, מתוך הלהיט שאהבנו "טקילה" שהיה אז ב'מוׁדה', ומתפללת שאמך לא תצא במקומך ותגרש אותי משם.
אז, בימים ההם, היית לי אור. זוכרת את פניך המחייכות, את שיער המשי ארוך וגולש, את הנמשים זרועים על האף ומעט על הפנים. את העיניים התכולות, ואת הגוף, ארוך וגמלוני. תמיד לבושה כמו נסיכה באגדות, שלי. למרותת שהיית בת שתים עשרה ואני בערך בת ארבע עשרה, היית מאד בוגרת, ואני אהבתי להיות חברתך. באותה תקופה, התחלת לשחק בהצגה, לצידו של אריק איינשטיין.
את בטוח זוכרת את אברשה, המניאק הזקן, עוד סוטה, משורת הסוטים שחוויתי במהלך חיי. איך היה מנסה לפתות אותנו עם שקיות של גרעינים שחורים, עם האופניים המבריקים שלו, שעליהם היה מסכים לתת לנו לעשות סיבובים. עד היום יש לי שתי תמונות, שאברשה צילם. אחת שלך לבד, והשניה, זו שהצטלמנו ביחד, ומאחור כתבת לי הקדשה. פעם בכמה שנים כשיוצא לי אני מסתכלת ונזכרת בך בחיוך. אחר-כך שנפרדו דרכינו, בדרך טבעית משהו, התפרסמת ושמעתי שנבחרת, אם אני לא טועה, לסגנית "נסיכת המים" וששיחקת בסרט, וכתבו עליך שיר, וכתבו עליך בעתון. גם היום כותבים. לא פעם, נזכרתי, כשלקחת אותי לבית של איריס ז"ל, שגם היתה חברתך. איריס ואני גהצנו, אחת לשניה את השיער. את לא היית צריכה, השיער שלך היה 'מקלות'.
ובבנין שלך גר אלי דויטש, שאחריו השתגעתי. ורגינה, שלמדה אתי ב"גרץ" והיתה באופן יחסי, עולה חדשה. זוכרת את צביקה, הילד המתוק, זה שיצא לטיול שנתי עם הכיתה, וטבע בכנרת?, שמעתי שאמא שלו השתגעה. ואת אורה, ואת שתי הנוריות, ואת אירית וטלי? את זוכרת? ואת טובה המתוקה, שהיתה באמת טובה, וגם הדתיה היחידה בשכונה. על גרם המדרגות התלול, בחצר האחורית של הבנין שלה, הייתי יושבת לעתים קרובות, כשהייתי עצובה מאד, ושרה שירים כמו "בת-שבע", "היו לילות" ואת "שיר הפלמ"ח". ובכלל, כל הבנות מהשכונה. מעניין אותי לדעת אם את בקשר עם מישהי מהן?.
כל יום, כשהיית נענית לשריקתי, היינו יושבות או עומדות על גדר האבן, בבנין מול ביתך. ממש שם התחיל כל הסיפור, זוכרת?!!!
את היום המטורף הזה, אני אף פעם לא אשכח. באותו יום עמדנו ופטפטנו, צוחקות. בבנין ממול, צמוד לבית שלך, היה בחצר האחורית, בית חרושת לתחבושות. המנקה, ערבי, יצא והתחיל לאסוף תחבושות וכל מיני שאריות זבל שהיו זרוקים על המרצפות על יד פחי האשפה. הוא נעץ בנו עיניים חומדות, ופתאום ראינו שמתוך המכנסיים שלו, מכנסי חאקי קצרים ורחבים, משתלשל איבר מינו, עבה וּורדרד. לכמה רגעים היינו בהלם גמור, נעצנו עיניים נדהמות, וכשראה שאנחנו מסתכלות, אחז, נוגע, באיברו, והתחיל מנענע אותו אל מול פנינו.
זה היה אחד מאותם המקרים, שבהם, לא יודעת איך ולמה, ולמרות שהייתי די פחדנית, פעלתי מתוך נחישות וכעס גדול. בהתרגשות גדולה כשלבי דופק בכׁח, לחשתי לך: "אני הולכת לקרוא למשטרה! תשארי כאן לשמור שלא יברח", בשיא המהירות לוויתי זוג אופניים חלודים, מאחד מילדי השכונה שהיו ברחוב, ביקשתי שיצטרפו אליך, ופצחתי בדיווש מטורף לאורך רחוב דיזנגוף, לחפש שוטר, ולא מצאתי. התקשרתי, אני אפילו לא זוכרת איך, למשטרה, שמיד שלחה ניידת לשכונה.
אני עוד זוכרת, בחצי חיוך, איך השוטר המבוגר, זה עם הכובע הכחול, עוצר את החלאה עם השפם, שם לו אזיקים על הידיים, ומעלה אותו ואותנו על הניידת, ואיך החלאה אומר לשוטר בעברית משובשת זרועה במילים בערבית, "אני נשוי, יש לי ששה ילדים", ואת השוטר, עונה לו בלעג ובגיחוך, "אז מה?, אם יש לך ששה ילדים, אז אתה לא סוטה מין?!!".
אני בטח סיפרתי לך אז, מה קרה, אחרי שהורי שלחו אותי בפתאומיות לפנימיה. כמה חודשים אחרי שהגעתי לשם, הגיעה הודעה למזכירות של בית הספר. אם הבית הודיעה לי שאני נקראת לתת עדות במשפט, ושכמה ימים אחרי אני צריכה לנסוע לבית המשפט. אני זוכרת את היום הזה היטב. בנין בית המשפט, ברחוב וייצמן, היה לגמרי חדש. התפלאתי מאד שאת לא הגעת לתת עדות, וכששאלתי, אמרו לי שבגלל גילך, על פי החוק, העדיפו את עדותי.
אני זוכרת את עצמי עומדת ליד דלפק מעץ בהיר, נשבעת לומר את האמת, ואך ורק את האמת, ומתיישבת. את התובעת שאמרה לי, בטרם התחיל המשפט, לא לפחד ולענות ולספר בדיוק מה שהיה, ולא לתת לסניגור לבלבל אותי, אותה תובעת, במשפט שאלה אותי שאלות, ואחריה את הסניגור של הנאשם קם ואומר: "ומה אם אני אגיד לך שגירד לו שם?!". זה היה עוד אחד, מאותם מקרים, שבהם למרות חוסר בטחון עצמי קבוע, גאה בנפשי אותו גל, שבזכותו עניתי בבטחון מתגרה, למרות שהייתי רק ילדה "אז הוא היה צריך לגרד, לא לנענע!!!" ואיך כל האנשים בבית המשפט, כולל השופט שהסתיר את חיוכו, פורצים בצחוק רועם. עזיז אל-וואחדי, קיבל משהו, כמו שש שנים בכלא. הייתי כל כך גאה בכך שבזכותי זה קרה. חשבתי לעצמי, אז, כמו היום, שסוטה שכזה, מעשים מעין אלו הן רק ההתחלה, והרגשתי שתרמתי תרומה חשובה שבזכותה נמנעו מעשים הרבה יותר גרועים.
ציפי היקרה, אני מתגעגעת אליך, אל הימים שלנו ביחד, וכל כך מצטערת שלא שמרנו על קשר.
שלך, בחיבה גדולה, אילנה.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
