מייקל / רונן
מרים תמיד מצאה את הערבית יותר קרובה לליבה. אבל השבוע היה שבוע העברית. היה משהו באותיות המסתלסלות, בציוריות שלהם, ששבה את ליבה. תמיד נדמה היה לה שחוץ מהמסר המילולי הן גם מספרות סיפור. מנסה לא לחשוב על האותיות האסורות שראתה בערב ראשון האחרון הביטה בארבע חברותיה לכיתה. מחפשת השראה. גם למורה שלהן היה ברור כי בעוד זמן קצר יסתיים הפרק הזה בחייהן. רוב השיעורים הועברו ללא הקדחתנות והדרישות הגבוהות כמו בכיתת הבנים. כמעט אף פעם לא קיבלו שעורי בית. לפעמים, עת עסקה בעבודות הבית, קנאה באחייה על שעמלו עליהם עד השעות המאוחרות. היא הצמידה בחוזקה את ירכיה זו לזו חשה במטלית הבד הגנובה ששומרת על סודה.
"במה גם אני יכולה לתרום ?" התנוסס נושא החיבור על הלוח. במשך השנה האחרונה רוב השעורים היו במתכונת הזו. חיבורים ושיחות. שיחות וחיבורים. בין אם היה זה שבוע העברית או שבוע הערבית. כולן בכיתה המתינו לטבע שיעשה את שלו... מרגע שהגיעה בשורת הדם, אחת אחר השניה נטשו חברותיה את ספסל הלימודים ונישאו. לפני יומיים ראתה את אום מרגלית במרכז הקניות העירוני. בהתחלה לא זיהתה אותה עם השימלה השחורה והרעלה הודפת לפניה עגלה.
נבהלה כששמעה את קולה הצעיר קורא לה "מרים. מרים! זו אני." אבל כשהאשה הרימה לשניה את רעלתה זיהתה מיד את עיניה הכחולות והצוחקות של איריס החברה הכי טובה שלה מהגן.
"איריס?! אני לא מאמינה." קראה בקול שסובב ראשי נשים רעולות מהמדפים הסמוכים.
"שששש" הסתה אותה ומיהרה להוריד את הרעלה. "עכשיו קוראים לי אום מרגלית." והצביעה על התינוקת שבעגלה. השמועה התבררה כנכונה. השידוך של איריס היה רם מעלה. תמיד היה לה מזל. בעלה בן השלושים ושמונה עומד להתמנות לקדי. זה היה די צפוי למי שהיא נצר למשפחת רבנים ידועה.
מרים ידעה שלה לא יזמן הגורל שידוך מוצלח כזה. מעולם לא הבינה למה עליה לאבד את שמה ולהקרא על שם פרי בטנה. מזה שנה היא לוקחת חלק במפגשים החשאיים של ימי ראשון בערב. בהתחלה לא האמינה לסיפורים. יש אנשים שחיים אחרת. יש מקומות שפתוחים בשישי ושבת. בהתחלה זה נשמע כמו בסיפורים שאביה היה מספר לה כשהייתה קטנה. על נסיכות וגיבורים. אי שם מעבר להרי החושך חיים אנשים שונים. אנשים שאינם נמנים על האומה האדירה של האִסלַמיהוּדִית. ספרי ההיסטוריה אינם מזכירים אותם כלל. היא הידקה שוב את ירכיה בחוזקה מנסה לכלוא את הסוד שירחיק אותה מכאן.
המורה הרימה את עיניה מתוך הספר וסקרה את חמש הבנות. מרים מיהרה להשפיל את מבטה והשתדלה להראות עסוקה בכתיבה. ליבה פרפר בחזה. נדמה היה לה שאשמתה חרותה על מצחה כמו בסיפורי התנך/קוראן על זה שהרג את אחיו. לפני חודש הגיע הפליט ומאז הוא מסתתר בביתם. מספר פעמים כשישן הביטה בו מנסה למצוא את ההבדלים בינו לבניהם. היו חייבים להסתירו. מסכנים את חייהם. מסתכנים בחשיפת מה שהוסתר במשך חמש דורות. מעטים כמותם נותרו, מסתתרים, מפחדים, אנוסים. שומרים בסתר על מורשת שכמעט ונכחדה. עד שהגיע מיקל. מ-י-יקל!. גילגלה את השם במחשבתה. שם זר ומוזר. גלוי ראש, לא אבא של אף אחד ללא זקן וללא פאות. שליח!. היו חייבים להסתיר אותו. כשמייקל היה מבצע את המחווה הסודית זה נראה כל כך טבעי. ללא שום חשש ורגשות אשמה.
"אני אציית לבעלי ולמשפחתי. אני אשמור על שלום בית. אני אגדל את ילדיי ואחנך אותם על ידי דוגמא אישית." כתבה במרץ במחברתה. בסופו של דבר כל החיבורים יהיו אותו הדבר. רק לא למשוך תשומת לב. מקווה שהמטלית שבחיקה תצליח לאצור בתוכה את הסוד. שתספיק עד שתגיע הבייתה. שם תראה אותו. יודעת שכשסודה יתגלה יגיעו השדכנים לביתה. יעריכו את רכושם, השכלתם וטוב מראה הכלה. שני השדכנים מגיעים תמיד יחד עם רב וקדי ושנים מאנשי הבטחת הסדר הציבורי. מייקל יתגלה ויקיץ הקץ על משפחתה. בעודה ממשיכה להקיא ססמאות על הדף הלבן ולהצמיד את רגליה בחוזקה נגעה כבהסח הדעת בידה השניה במצחה כחושבת. אחר כך בתנועה איטת הורידה את היד אל בטנה. מבלי שאיש ירגיש בדבר השלימה את המחווה הסודית כאשר נגעה בעדינות בצמד עופריה משמאל לימין. הדף החל מתמלא בכתב ידה הצפוף. באותיות עבריות מרובעות וחסרות חן. אבל בליבה לא הפסיק לרגע המלמול.
"נוצריה. אני נוצריה!"
"בשם האב הבן ורוח הקודש...."
"ובשם מייקל."
© כל הזכויות שמורות לרונן
