אני אובר קווליפייד. זה מה שאמר לי הבוס שלי היום בבוקר. לא יודע אם לקחת את זה בתור מחמאה או הכנה לפיטורים עתידיים.
ישבתי במשרד במחסן בו אני עובד. מוקף במדפי פלסטיק בוהקים שמקרינים עלי את קרני הנאון מהמנורות המעוממות.
בזזז...טראח...איכס... הבטתי בידי וראיתי את הדם של הזבוב מרוח כאילו הוא חוצה את קו החיים שלי.
עכשיו, אני לא אדם שמאמין בשטויות האלה, אבל דווקא היום זה יום מיוחד בקשר לעניין הזה.
לפני שנתיים בדיוק על הדקה ישבתי אצל מגדת עתידות באילת. נשמע מטומטם הא? כן גם אני חשבתי שזה דפוק. תמיד בדברים האלה הם אומרים לך את הדברים הכי כלליים שיכולים להיות ושאין כמעט בן אדם שהם לא נוגעים לליבו, כמו למשל: "אני מרגיש שאתה אדם שאוהב את החופש שלו, אתה לא אוהב שלוחצים אותך לפינה..." וכן הלאה...
אבל הפעם זה היה שונה. הביאו אותי לשם זוג חברים מהצבא שחזרו בתשובה. היא הייתה אישה דתייה הייתי אומר בסביבות החמישים, בלי כדור בדולח ובלי קלפים. היא ישבה מולי על כיסא ועצמה את עיני הפרה החומות שלה. פתאום היא התחילה למצמץ ולרעוד. אני חייב להודות שנכנסתי ללחץ. לא ידעתי אם אולי היא חווה עכשיו איזה התקף אפילפטי.
פתאום היא פתחה עיניים.
המבט ישיר לעיניי.
"בעוד שנתיים מהיום אתה תמות."
והלכה.
וכך אני יושב ומביט אל היד מלאת הדם שלי. ניגבתי אותה מתחת לשולחן שלי ומיד הצטערתי על זה, כי המזכירה שהשולחן הזה היה שלה לפני במשרד הייתה לועסת המון מסטיקים, וכל המסטיקים היו מסודרים עכשיו בצורה דביקה מתחת לשולחן שלי.
למחסן נכנס בחור גבוה. הלבוש העסקי שלו לא התאים לרפרטואר של עובדי המפעל הפשוטים שהיו הלקוחות הקבועים של המחסן שלי. עם ידיים בכיסים הוא הלך מסביב והביט במגירות השקופות כאילו שהברגים האפורים ששכנו בתוכם באמת עניינו אותו. הוא אפילו רכן קדימה לכיוון אחת הקופסאות והביט פנימה כאילו הוא ראה אדם מוכר.
"אפשר לעזור לך?" שאלתי בניסיון להפגנת תמימות.
"כן." הוא הסתובב אלי במהירות כאילו הוא מחובר לציר ברצפה. עיניו נפגשו בעיניי ומיד הבחנתי בצבע הלבן שהקיף את האישון שלו. כאילו עשו לו שאיבת צבע מהעיניים. בשלב זה כבר הייתי ממש מפוחד והנחתי את ידי על סרגל מברזל שהיה מונח על השולחן.
הוא ניגש אל השולחן והתיישב עליו מולי, למרות שממש לידו היה כסא.
"אני רוצה לעניין אותך במדינה שלך." הוא אמר בטון שהוא ערבוב של אב ומפקד בצבא. הוא הסיט את מבטו לחלון והרגשתי הקלה שלא הייתי מחוייב להביט בו.
"במדינה שלי?" שאלתי כמו ילד תמים שלא מבין מה המורה רוצה.
"במדינה שלך." אמר הבחור גבה הקומה וקם משולחני במשב. הוא ניגש לחלון הקטן שלי שהשקיף על הרחוב הסואן והסיט מעט את הטריס, כמו באיזה סרט בלשים.
לא ידעתי מה לענות והרגשתי די נבוך מכל הסיטואציה. חוץ מזה התחיל לעצבן אותי קצת ההתנהגות המלודרמטית של הזר הזה.
"בן כמה אני?" שאל והפנה אלי שוב את פניו.
הבטתי בו ולא הצלחתי להגיע להחלטה. לפי ההתנהגות הייתי אומר 50, 60. לפי המראה... "42" אמרתי משפשף את סנטרי.
"נולדתי בשנת 1928." אמר בכבדות. גיחחתי מעט אבל משום מה הוא לא גיחך איתי אלא נשאר רציני.
"אין מצב..." אמרתי בעליצות "מה? שתית תרופת פלאים?"
"כן" ענה, "היום אני בן שמונים" התחלתי להביט מסביב לראות אם אולי מישהו ייכנס לפה ויציל אותי מהפסיכי הזה.
"טוב גבר," אמרתי, "אני לא יודע מי אתה או מה אתה רוצה ממני אבל זה מתחיל להיות לי קצת מוזר מדי"
"את יעקב בינדר אתה זוכר אלדד?"
`מאיפה הוא מכיר את אבא שלי?` חשבתי במהירות והבטתי בו בחשדנות, `את השם שלי הוא ראה בתגית על השולחן אבל אבא שלי`
"טוב איפה המצלמות?" אמרתי בעילוץ, "פיספסת אאו אאו!" שרתי והבטתי מסביב. ומיד עלתה בראשי מחשבה שגם הם לא היו יורדים כלכך נמוך ועובדים על מישהו שאבא שלו נעלם בילדותו ואמו מתה מצער שלוש שנים מאוחר יותר.
"זאת לא בדיחה" הוא אמר, "אני הכרתי אותו עבדנו ביחד ברפא"ל בתקופה שהוא נעלם, אני לא רוצה להכביר פה במילים, זה לא בטוח פה. אם אתה מעוניין לשמוע עוד תפגוש אותי בכתובת הזאת, יום שלישי שלוש בלילה" הוא זרק דף קטן על שולחני, הסתובב ויצא.
