בארמון

ראיתי חלון פתוח,

אנשים בתוך חדר רוקדים,

לקולות הוולס הבוקע מן הרמקולים.

הנחתי אוזני על אדן החלון,

במוחי צצו דמויות,

דמויות בעקבים ושמלות הדורות,

רוקדות בארמון, ארמון מצופה מראות.

ישבתי על הדשא וספרתי מקצבים,

של רגל ועוד רגל הזזים ועוברים,

הם חיים, הצלילים הבוקעים,

הם שמחים, הצלילים, החיים.

ניגנתי סרנדה, לא הצלחתי להמחיזה,

לתוך סיפור אגדה מפואר, על ארמון,

ארמון וממלכה,

על ממלכה שהיו רוקדים בה וולס בארמון,

על הארמון בממלכה שהיה מצופה מראות.

אולי כי זו הייתה מציאות, אולי משום שהיה זה דמיון,

נסחפתי עם הקצב הבוקע והחלתי לחוג במחולות,

הקולות שבחדר דממו, הקולות בחדר בבת נדמו,

ואני המשכתי לרקוד, לרקוד בדמיון,