דמון

בא לי ככה, לשבת בתנוחת יוגה מטורפת, להכניס את הרגל לפה ולהתחיל ללעוס את כולי, ואז – פּוּף! אני אלעס את מה שנשאר מהשפתיים שלי, ואעלם. ככה היא חשבה לעצמה, ואז התחרטה שכתבה את השורות האלו, מכיוון שזו לא התחלה לסיפור אימה. אז מה?

-         נו, תהיה רציני לרגע.

-         תני לי רגע להמשיך כמה משפטים בלי להפריע, בבקשה.

אז היא תיארה את הבית בו היא גרה, שניצב בסוף הרחוב ליד עץ האזדרכת הענק, שהענפים שלו תמיד הטילו צל חשוך על הדלת הישנה. שם זה התחיל, היא חשבה לעצמה, ושם אני אתחיל – מהחוץ פנימה, אל הקירות הכחולים הדכאוניים, אל המטבח הישן שהיו בו ארונות קיר מתפוררים מזקנה וקורי עכביש בפינות, והצל שלו, שתמיד הסתובב באין מפריע ועשה שם חביתה.

-         אוף, די, נו. אתה חייב להרוס?

-         מה את רוצה?

-         ככה לא מתחילים סיפור, נו.

-         אז מה את רוצה לספר?

-         את היום בו פגשתי אותך, משם תתחיל.

-         טוב.

בחורף, כשכל התריסים היו מוגפים כי ירד גשם בחוץ, והלילה התחיל מוקדם – היא ראתה אותו בפעם הראשונה. לא ממש ראתה אותו, אבל הרגישה בנוכחות שלו. הוא נגע בה כשהיא עברה במסדרון הצר, לחש לה באוזן כשהיא הייתה במטבח, והיא אפילו הריחה את הריח שלו כשהיא צפתה בטלביזיה, והוא היה מתיישב לידה בשקט והסתכל בה כשהיא לועסת לאט כמו פרה את המסטיק שלה.

-         די, די. תן לי לכתוב את הסיפור, אתה ממש גרוע.

-         אוף, למה?

-         כי אתה עושה צחיקים מכל דבר, ואני מנסה להיות רצינית.

-         אבל את לא יודעת לכתוב.

-         נו. תן לי בבקשה את הידיים שלי, אני רוצה לכתוב. זוז.

יום אחד עמוס חזר מהעבודה עצבני, ואני לא הספקתי להכין לו אוכל, והוא התחיל לצעוק עליי ושאל מה עשיתי כל היום בבית. ניסיתי להסביר לו שאני בכלל לא הייתי כאן, בדיוק כמוהו, ושכל היום הייתי אצל הרופא, אבל ידעתי שזה לא טוב לענות לו, מכיוון שבאותו רגע שניסיתי לספר לו, חטפתי שוב סטירה. אבל הייתי מוכנה לזה, אז קמתי מהרצפה, וניגשתי מייד להכין לו את האוכל. אז פתאום עשיתי משהו נורא ואיום, משהו שלא האמנתי שאעשה, ובכל זאת – ראיתי את היד שלי לוקחת את המחבת מהידית, ובתנועה אחת היא עפה אל הלחי שלו. ואז אתה צרחת – "עם עוד פעם תרים את הידיים שלך עליי, אני אקרע לך את הצורה, י'בן של זונה". עמוס התאושש וקם מהרצפה, ואני הייתי, כלומר אתה היית – מוכן עדיין עם המחבת ביד. עמוס הביט בי כאילו הייתי שד, הוא כשל לאחור וניגש לכיוון הדלת, פתח אותה וברח.

-         זה גרוע מאוד הפתיחה הזו.

-         למה אתה נודניק? ככה כולם מבינים.

-         אף-אחד לא יבין כלום, ואת סיפרת את העיקר ולא השארת מקום להקדמות. אולי תתחילי מהסוף וזהו?

-         מהסוף?

-         כן, מהיום שבו הכניסו אותך לכאן והתחילו לתת לך תרופות.

-         אז מה בדיוק יהיה מותח בסיפור?

-         זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר לך – ככה אין מתח כשכולם יודעים את הסוף.

-         אבל באותו היום שהרבצת לעמוס, זו הייתה ההתחלה, לא הסוף.

-         זו לא ההתחלה, זה הסוף, כשאני הגעתי זה היה הסוף – עמוס ברח, את הכרת אותי, ומאז אנחנו ביחד. ותדברי בשקט, האחות מגיעה ולא כדאי שתדע שאני כאן.

-         אבל כל החיים שלי התחילו משם. מה שהיה לפני זה, זה לא ממש חיים. כבר אמרתי לך – הייתי מתה חיה, חיה מתה. ממש כמו שאתה היית, לפני שהיית אצלי.