צְפִירָה,

כול המדינה עומדת וזוכרת

<לב> <לב> <לב>

ומי יגן עליה ומי ישמור עליה ומי ידע שהיתה קיימת בכלל??

<לב> אודי, יקר, <לב> תודה! <לב>

מי יזכור 

את כל הנרצחים

באותם ימים אפלים

ומי יזכור את הניצולים

רק צפירה חדה ונוקבת

תזכיר שצריך לזכור.

תודה רבקה יקרה על השיר עם הרבה חומר למחשבה ועל התמונה המעצימה את הכתוב. 

אנחנו צריכים צפירת השכמה מידי יום ביומו אחרת אנחנו רואים לאן אותנו מובלים.

נקווה לימם יותר טובים

שמוליק

שתי דקות דומיה עמדנו בעת הצפירה. סיפור פרטי נוגע. דאגת אב לבתו, יחסים והנה-היו כלא היו. ומי יזכור? 

זהו תפקידנו החשוב מכל:לזכור ולא לשכוח! 

רבקתי היקרה,

עצוב המראה של האב שמחפש את בתו

עצובה השכחה...

אני יודעת, אני הייתי עדה לה.

את אוהבת סיפורים אז אספר לך סיפור אישי על להמשיך את הזיכרון בתוך החיים.

שמו של מוקי היה על שמם של שני הסבים שלי שנספו בשואה - משה שבתאי, שבתאי היה אבא של אבא שלי.

כשמוקי נפל, אבא שלי הרגיש שגם אבא שלו נעלם אז.

כשלאריאל בני נולד הבן הראשון, הוא קרא לו רועי-שבתאי. 

כשאבא שלי שמע את השם, התגובה הראשונה שלו הייתה: לאבא שלי יש המשך...

לא על מוקי הוא חשב באותו הרגע אלא על אבא שלו. 

כמעט 30 שנים חלפו מאז ואני זוכרת את הרגע הזה ושוב עובר בי רעד.

זה כמו שכתבת על האב שתוהה מי יזכור את בתו...

תודה רבקתי היקרה

תודה שאת מאפשרת לי לספר לך סיפורים.

.

הוא כֵּן חשב על מוקי, נוריתי יקירתי - אלא שאביךְ שייךְ לְדוֹר 

שהמסורת מחייבת מִנְהָג האומר: היהדוּת עוברת דרך הָאֵם, 

אבל אילן היוחסין/ההמשךְ עובר דרך הָאָב. 

כיום המנהג הפך לְדִין - בשבילנו בלבד. 

אל נא תכעסי עליי, חשוב לי מאוד-מאוד שתביני אֶת דברֵי 

אביךְ. אֶת רגשותיו. 

אני משערת שעבורו, זאת הייתה אחת הדרכים להנציח גם

אֶת מוקי - הרי מוקי לא הספיק. ולומַר גָּם אֶת שמו של מוקי

היה יותר מדיי קשה לו. 

אני חוששת שאני מקשקשת ...

תודה רבה-רבה-רבה על השיתוף האינטימי, נוריתי יקירתי. 

אוהבת אותךְ המון, מאחלת לךְ סופ"ש רגוע,

שלךְ, <לב>

רבקה הקשקשנית

---