והרי שפתאום כש echoes ברקע אני מבין את כל ההיגיון שבדבר.
האיש נתן לי מבט כאילו זאת הפעם האחרונה שהוא רואה אותי.
אבל לא במובן הסופני שבמשתמע מן המשפט. במובן התכליתי.
משהו שם ישנה אותו כמו ששום דבר מעולם לא שינה אותו.
הוא יגלה את החיים.
בפעם הבאה שהוא יראה אותי, הוא כבר לא יהיה הוא - הוא יהיה מישהו אחר.
וגם אני הייתי הוא שכזה, שהיה להוא אחר.
אין ספק שהמפגש איתו היה מלא בתמורות - משני הכיוונים.
וכשאני אומר מלא - אני מתכוון להרבה יותר משאני יכול להבין כרגע - אני מתכוון לכמות כזאת של תמורות שהיא מבעד למציאות.
את רוב יומי ביליתי ברטוריקה שכוונה בעיקר לייצר רושם של שותף אידיאלי.
כן, גם אני מחפש דירה בתל אביב.
כשהתיישבתי פה - היום נגמר מבחינתי.
אני כבר לא שולט, מכוון או בוחר במודע במתרחש.
אני רפוי. המחשבות נודדות אל מחוזותיהן הטבעיות ביותר.
הנתיבים האוטומטיים כבר ממזמן סולקו ממחשבותיי - מה שנותר מתחת לכל האבק שעל המראה שמבעד למציאות - זה האני הטבעי.
לעתים אני מטיל ספק בקיומו.
"הוא" בא ו"הוא" הולך, ואם בכל זאת נשאר משהו באמצע אז ה"הוא" מייצג שארית בלבד.
הוא לא מייצג מכלול. מה שבא ומה שהולך נע על מצע של משהו מולד, משהו טבעי.
אבל מה לה לאותה נשמה ולמציאות הנחווית רוב חיי?
אין בכוחי לדעת זאת מכיוון שרוב הזמן היא בעמקי התודעה,
חבויה בין זהויות כוזבות.
שלא תבינו את זה לא נכון - אני צריך את הזהויות הכוזבות הללו.
בלעדיהן אני נותר משהו מופשט ובלתי מוגדר.
המופשט נאה לאמנות היפה אך אין לו מקום בתחזוק החיים.
צבען של הזהויות כותבות את ההיסטוריה האישית שלי ומרחיבות את האפשרויות שלי.
הן אפילו תורמות לתחושת החופש שלי, בלעדיה לא היה לי שום בסיס לעשייה.
סך כל הזהויות הכוזבות הללו הוא זה שמרכיב את הביוגרפיה שלי.
~
לפני שהוא הספיק לעזוב את ביתי ניסינו לפתור תשבץ ביחד.
הוא לימד אותי איך לצייר בית מבלי להרים את העיפרון.
אני חושב שעל דרך נסיבות דומות הפכנו לחברים בגיל 13.
מה שמצחיק הוא שהנסיבות לא השתנו אבל עושי הנסיבות כבר רואים הכל אחרת.
אני חושב על התמורות הקיימות בתשחצים הללו ובבית שציירתי על עטיפת המתנה הפתוחה שלו,
הוא חושב על תאילנד ועל חיים אחרים, כל כך שונים ממה שהיה לו עד עכשיו.
זה לא מה שחשבנו בגיל 13.
זה גורם לי להרגיש זקן. כן - זקן. עברו 10 שנים מאז ואני אמנם אדם צעיר מאוד אך 10 שנים זו תקופה ארוכה.
במיוחד עבור אדם ש 10 שנים הם קצת פחות מחצי מחייו.
~
ההסתכלות האופקית על ההיסטוריה די חדשה לי.
יותר נכון יהיה לי לאמר שהסתכלות זאת נראית לי פתאום רחוקה.
והרליטיביות פה לא באמת רלוונטית לעוצמת התחושה הזו.
עד כה הכרתי רק הסתכלות רוחבית ועומקית.
כעת ניתנה לי הצצה לזמנים ולאירועים רחוקים שנטלתי בם חלק.
והצצה זו נעשית על דרך ההיזכרות ולא על דרך הלמידה.
אני חושב על שיחה שהייתה לי היום עם מדריכת טיולים (שעושה דוקטורט על בתי כנסת בטורקיה בתקופת ההשכלה, או האינקוויזיציה או משהו),
היא דיברה הרבה. עניין אותי בעיקר מה שהיה לה לאמר על היזכרות יהודית.
זאת שבשבילי נפרשת מעבר לתחומי הזיכרון הקולקטיבי או החברתי שקיים בי על דרך ההטמעה החינוכית.
~ כשקוראים בתורה - עושים זאת דרך הסתכלות רוחבית, עומקית או אופקית?
אני מניח שהשאלה התמימה הזו מפרידה בין האדם המאמין לאדם הספקן.
אני שמח לאמר שאני לא אף אחד מהם.
אני שרוי באמצע - בין שני העולמות הללו.
ביניהם מסתתר מספר סופי אך עצום של עולמות מקבילים או כמעט מקבילים,
ביניהם אני מדלג בהתכוונות להשאר קרוב ככל האפשר לעולם שהוא אמצעי ביחס לשני העולמות הללו.
אם ארד טיפה לעננים יותר נמוכים אמצא גם ארצות, מדינות - ערים - בתים - אנשים ומחשבות מקבילות, או כמעט.
ואם אטפג במעלה העננים אמצא גם יקומים מקבילים וקוסמוסים פתלתלים.
מעבר לזה יכולים להיות רק מדרגות לגן עדן.
אוהב החכמה אוהב גם פלאים;
בכל אחד מן המקומות הללו הוא ימצא אותם;
הוא יקפוץ ממקום למקום ויביא רשמים.
ביומיים שעבדתי ככתב שטח בעיר המקומית הרגשתי כעכבר כלוא בתא קטן ואפור - רושם רשמים אפורים וחי חיים אפורים.
ככתב רוח אני חופשי לטייל בכל המקומות שבהם אוכל להגות.
זה בהחלט לרוחי.
