"אני חושב שכדאי שאני אפרד ממך. "
"למה שתעשה דבר כזה?"
"כי לכל דבר בחיים יש התחלה וסוף."
"מי אמר שצריך להגדיר מלכתחילה התחלה וסוף לכל דבר?"
"זהו תהליך החיים".
"אתה חושב שאתה תוכל לעשות את זה? ז"א לשים סוף לזה או לומר בכלל שהייתה לזה התחלה?"
"אני מבטיח לנסות"
"מי אמר שתצליח?"
"אף אחד לא אמר אני פשוט אנסה".
"ואם לא תצליח הריי אתה יודע שלהיפרד ממני זהו תהליך בפניי עצמו."
"אני מניח שכן."
"מה יגידו אנשים, מה תגיד הגר על כל זה?"
"אני חושב שהגר ושאר האנשים יתרגלו למצב ויבינו את כל המשוואה שבעצם אני ואתה מעולם לא נועדנו."
"יש המון זוגות שלא "נועדו " להיות ביחד, הם סתם הגדירו את עצמם כ-"זוג מן המניין" וחיו ביחד כי זה היה נוח להם מכל מיני סיבות שאל לי לפרט עכשיו אודותיהם".
"בכל אופן....ג'ייסון ."
"כן נורטון, אני איתך."
"אני כבר לא."
"אתה תכשל."
"יכול להיות..."
"העננים נצבעו בצבע לבנבן עם כתמים אפורים והוא יכול היה להבחין שמטר של גשם מתכנן להיזרק עליו כמו אבנים קטנות ומכאיבות אבל הוא המשיך לנעוץ מבטים מעלה כאילו מחכה לאבן הראשונה שתנחת על ראשו .
שעון על כר דשא ירקרק ידיו משולבות מאחוריי ראשו ועיניו נעוצות ומחפשות אחר דבר מה.
אולי לאיזו אותו משמים , למעוף היונה או בכלל להגר שתבוא כי היא יודעת אילו המקומות הוא אוהב להתבודד בהם ולהקשיב לרחשי ליבו.
העצים שורקים במנגינה מוכרת ועלים בתוליים נקרעים מענפיי הוריהם האיתנים לכל עבר.
הרוח שורקת אף היא והוא יכול היה לשמוע את שירתם ויכול היה להישבע שזהו השיר שאימו שרה לו בהיותו בן 4 חודשים אם לא פחות מכך.
הייתה השעה 2 בצהריים פחות שבוע בלעדיו הוא נזכר בו.
בעיניים היפות, בצבען התכול כמו מי האוקיינוס , באף הקטן והמנומש , בשפתיים הקטנות ובסנטר החזק.
בדעותיו הפרימיטיביות , בגישה השוביניסטית , בתחושה המוקדמת , באינטואיציה חדה , ברצון לומר את המילה האחרונה, ולחתוך בסימטריות מושלמת.
בהליכה המגושמת , בקהל האנשים שסביבו, בפרומונים שפיזר בנדיבות שהתחכך עם קבוצת נשים שהתערטלו למראהו , בדיבור הנינוח ואוקטאבה המהפנטת של קולו.
נורטון היה מושלם.
נורטון היה ה-"אחד".
היה כל יכול.
1 וחצי לאחר חצות הוא מתעורר.
משהו שם מכאיב לעיניו משהו שם מבקש ממנו להתעורר והוא אינו יכול לפקוח את עיניו כמו בכל לילה רגיל , הפעם הוא ממאן לפקוח אותם כאילו דלקת איומה מאיימת לפרוץ קורעת את עיניו בהפרשות מוגלתיות.
שהוא נוכח ומביט מסביב הוא נמצא בחדרו, החדר נראה אחר מתמיד , כאילו בכלל לא חדרו שלו אלא מישהו הגיח בלי שום סיבה ושינה את התפאורה.
את התפאורה של החדר שלו.
תימרות עשן של קטורת חריפה עושה את דרכה המטלטלת אל אפו , אור נר יחיד ולהבה מרקדת וטעם מוזר נמצא בפיו, טעם מתוק עד כדיי בחילה.
"נתתי לך סירופ."
הוא סובב את ראשו בבהלה למשמע הקול שהגיע מקצהו האחר של החדר.
"הרגשת רע , הקאת בלי סוף."
"מה אתה עושה פה?"
"עוזר לך כמו בכל פעם שאתה נתקף באחד מההתקפים שלך."
"אך ביקשתי ממך ..."
"אתה לעולם לא יכול לדעת לאיזו צרה אתה נכנס ובשביל זה יש אותי לא?"
"רגע אבל..."
"אני יודע לאילו מקומות אתה הולך בכדיי להקשיב לרחשי ליבך".
"אבל איך ידעת ש...."
"מתי שרע לך רע לי."
העיניים הכחולות שלו הרעילו אותו כאילו לא ידעו מנוחה בכל הזמן הזה שהיו רחוקות ממנו אפילו אם זה ליממה אחת , לשנה שלמה או בכלל ליובל שלם.
החיוך השלו שנמרח על פרצופו הילדותי תמיד תעתע בו וגרם לו לשאול מה יש שם שמרגיע אותו, מה עוזר לו לישון בלילה ואילו הם המחשבות שעושות את זה.
"זו הגר נכון?"
"על מה אתה מדבר?"
"הגר אמרה לה איפה למצוא אותי נכון?"
"לא. אתה אותת לי איפה אתה נמצא ושאתה צריך את עזרתי. "
"תפסיק לדבר שטויות אתה יודע שאני לא מאמין לכל הרעיון הזה של "תחושה מוקדמת " או איך שאתה קורא לזה, זו הגר הובילה אותך אליי."
"לא זו לא הגר,נשבע בחיי."
הם הביטו אחד בשני, 2 זוגות עיניים קורעות את מבטיהם ושולחות ארס אחד למשנהו.
"עשיתי את מה שביקשת ממני."
"כמה זמן אני פה ?"
"עשיתי את זה בדיוק כמו שאתה אוהב."
"של מי הבגדים האלה שאני לובש?"
"אם הוא היה בחיים הוא היה גאה בך".
"למה יש פה ריח של קטורת חזק כ"כ?"
"אתה צריך להבין , יש דברים שאנשים חזקים כמונו רק יכולים לעשות, אלוקים נתת לנו מתת."
"איפה לעזאזל אני נמצא?"
"אנחנו צריכים להתפלל ולהודות לו."
יש פה ריח חזק של אוריאה ".
"הולכים לכנסייה."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
