אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ / יהושע רוזנברג
השבת, שבת שושן פורים, נקרא למפטיר, בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, בספר התורה השני את סיפור המלחמה בעמלק שבפרשת בשלח "ויבא עמלק", ונפטיר בספר שמואל "פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל" כמו בשבת הקודמת, שבת זכור.
בדברי אני מבקש להתמקד בשאלה: על איזה חטא נענש עמלק בעונש חמור כל כך?
הרמב"ם מגדיר את מחיית עמלק כמלחמת מצווה:
"אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם..."
בהלכה ה' קושר הרמב"ם את מצוות העשה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" ואת מצוות לא תעשה" "לֹא תִּשְׁכָּח" אל המצווה העיקרית: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק":
"וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו."
עונשו של עמלק, הוא החמור שבעונשים: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".
כבר תהו המפרשים על העונש החמור הזה. פרשנינו החל מחז"ל ועד לאחרונים התלבטו בשאלה כיצד התורה, הרגישה כל כך לחיי אדם אשר נברא בצלם אלוקים, אשר 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג' יז)' תצווה צו נורא ואיום כל כך .
וכך מנסח אברבנאל את השאלה:
"האומנם למה זה העניש הקב"ה בעונש גדול את עמלק למחות זרעו ולא עשה כן לכל גוי מגויי הארץ, וגם לא לאדום שהיה מזרע עמלק, אבל בהפך שציווה: 'לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא' (דברים כ"ג ח) וציווה שלא יתגרו בו מלחמה?"
אברבנאל טוען שהמלחמה עם ישראל אינה יכולה להיות הסיבה לעונש החמור הזה, שהרי עמים רבים נלחמו עם ישראל. "האם צוה כזאת על המואבים ועל שאר העמים שנלחמו עם ישראל? ולמה אם כן יוחד העונש הזה בעמלק לבד, עד שצוה לשאול: לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק?"
השאלה עולה כבר בתלמוד הבבלי
"בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול: "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק" (שמואל א', ט"ו, ג), אמר: 'ומה נפש אחת אמרה תורה: הָבֵאעגלה ערופה - כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה. ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו'? יצאה בת קול ואמרה לו: 'אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה'! (קהלת ז', טז)"
היו שניסו למצוא את התשובה בתיאור מעשי עמלק הנמצא בספר דברים: 'וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ'. ואולם גם התשובה הזאת אינה מספקת. האם מעשה זה חמור ממעשי המצרים: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ (שמות א' כב)"? והנה על המצרים נאמר: 'לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצו'. מעשה זה אינו מעשה חריג שהרי כל צבא נלחם מחפש את נקודות התורפה אצל אוייבו. גם יהושע מצווה על צבאו הנלחם באמורי: "וְאַתֶּם אַל תַּעֲמֹדוּ רִדְפוּ אַחֲרֵי אֹיְבֵיכֶם וְזִנַּבְתֶּם אוֹתָם אַל תִּתְּנוּם לָבוֹא אֶל עָרֵיהֶם כִּי נְתָנָם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּיֶדְכֶם" (יהושע י' יט) ומבאר רד"ק: וזנבתם - תכריתו זנבם והוא סוף המחנה.
זאת ועוד, בהפטרתנו שבה מופיע הצו החמור שלא לחמול על עמלק: "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" לא נזכר כלל החטא: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ". מדוע אם כן נגזרת על עמלק מחיית שמו מתחת השמים?
ננסה להשיב על השאלה מתוך עיון בכתובים.
המכנה המשותף לשלושת הפרשיות העוסקות בעמלק הוא ציון העובדה שעמלק בא אל ישראל, בדרכם לארץ. בסיפור מלחמת עמלק שבסוף פרשת בשלח אנו קוראים: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם". בציווי בספר דברים נזכרת המילה דֶּרֶךְ פעמיים: אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵקבַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָבַּדֶּרֶךְ. בהפטרה לא נזכר כל חטא אחר אלא: "פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹבַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם". (שמואל א' ט"ו ב)
הרעיון הזה מובע במכילתא דרבי ישמעאל על הפסוק: 'וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה''' (שמות י"ח ח) - אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' - שנתן תורה לעמו ישראל, אֵת כָּל הַתְּלָאָה –במצרים, אֲשֶׁר מְצָאָתַם - על הים, בַּדֶּרֶךְ - זו מלחמת עמלק, וַיַּצִּלֵם ה' - הצילם המקום מן הכל.
רמב"ם בספר המצוות מדגיש אף הוא את המעשה הזה של עמלק:
"והמצוה הקפ"ט היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה (שם) זכור את אשר עשה לך עמלק. ולשון סיפרי זכור את אשר עשה לך בפה לא תשכח בלב [על"ת נט]. כלומר אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות. ולשון ספרא (ר"פ בחקתי) זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. הלא תראה שמואל הנביא כשהתחיל לעשות המצוה הזאת איך עשה שהוא זכר תחלה מעשהו הרע ואחרי כן צוה להרגם והוא אמרו יתעלה פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹבַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם (ש"א טו).
ובמצוות לא-תעשה נ"ט אומר רמב"ם:
"האזהרה שהוזהרנו מלשכוח את אשר עשה לנו זרע עמלק ואשר קידמונו ברע. וכבר ביארנו במצווה התשע ושמונים ומאה ממצוות עשה (= עשה קפט) שזכירת מה שעשה לנו זרע עמלק וחידוש האיבה לו - מצוות עשה, וכן גם הזנחת עניין זה ושכחתו - מוזהרים עליו, והיא מצוות לא-תעשה, והוא אמרו "לא תִּשְׁכָּח". ובספרי: 'זָכור - בפה; לא תִּשְׁכָּח - בלב', כלומר: אל תזניח איבתו ואל תסירנה מלבך.
מה כל כך חמור במעשה הגעתו של עמלק לרפידים עד כדי הציווי למחייתו?
על כך משיב מלבי"ם:
... שעמלק לא היתה לו שום סבה מהסבות, שבעבורה ילחמו עם בעם, ממלכה בממלכה, שכל עורכי מלחמות יהיה לאחת מהסבות הבאות וכלם לא היו פה:
· שילחם על ארץ לכבשו להרחיב את גבולו, וזה היה בדרך, כי לא היו אז בארץ נושבת.
· אם יקרב אל גבול ארצו שהוא ירא פן יירש את ארצו כמלחמת סיחון ועוג, וזה היה בצאתם ממצרים.
· אם עשו מלחמה והתגרו בו, אבל הוא קרך בדרך דרך מקרה ולא שום ריב ביניכם.
· להראות כוחו וגבורתו ואז ילחם פנים אל פנים, והוא ויזנב בך כל הנחשלים ואתה עיף ויגע.
· בעבור הדת, שחושב שימצא חן בעיני אלוהיו אם יכחיד עם הבלתי מאמינים בו, אבל הוא ולא ירא אלוהים.
ורק הסבה העצמית למלחמה זו היתה הכפירה באלוהים, כי אז שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז... וכל העמים האמינו בנפלאות אשר עשה ה' בים ובמצרים והוא הקשיח לבו מיראת ה' ויאמר "לא הוא"! ורצה להראות לכל יושבי תבל שאין יכולת ביד ה' להושיעם מידו ושכל הנסים הם מעשי להט וחכמת משה, ולפי זה היה עיקר מלחמתו נגד ה'.
וכך מבוטא הרעיון במכילתא דרבי ישמעאל:
ר' יהושע אומר כשבא עמלק להזיק את ישראל מתחת כנפי אביהם שבשמים אמר משה לפני הב"ה רבונו של עולם רשע זה בא לאבד בניך מתחת כנפיך ספר תורה שנתת להם מי יקרא בו. רבי אלעזר המודעי אומר כשבא עמלק להזיק את ישראל מתחת כנפי אביהם שבשמים אמר משה לפני הקדוש ב"ה רבונו של עולם בניך שאתה עתיד לפזרן תחת רוחות השמים שנ' כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם וגו' (זכריה ב' י) רשע זה בא לכלן מתחת כנפיך ספר תורה שנתת להם מי יקרא בו.
מלחמתו של עמלק אינה אפוא מלחמה רגילה בין עמים. היא מלחמה נגד הקב"ה.
בשירת הים אנו קוראים, כי כתוצאה מנפלאות ה' במצרים ועל ים סוף "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שמות ט"ו יד-טז). ניסי ה' השאירו רושם רב על עמי הסביבה. לאחר ארבעים שנה אומרת רחב: "יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. (יהושע ב' ט-יא).
מכות מצרים באו להביא את העולם להכיר בקב"ה: בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' (שמות ז' יז) לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ (שם ח' ו) לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (שם ח' יח) לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ (שם ט' כט) בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ (שם ט' יד) ועוד. מתוך היראה המתוארת בשירת הים היו אולי עמי העולם צעד גדול קדימה להכרת האמת, לאמונה בא-ל אחד, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל (דברים ל"ב ד), חרף הרושם הזה של מעשי ה' וניסיו בא עמלק ממרחק להלחם בישראל, ובכך הרי הוא כמי שמכריז ואומר: איני ירא אלקים.
להתרסתו של עמלק הייתה, לדעת המדרש, תוצאה חמורה: היא גרמה שעמים אחרים יצאו בעקבותיו. כמו למשל אדום שהתנגד לישראל "פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (במדבר כ' יח), וכן סיחון "וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם כ"א כג).
רבותינו ביטאו רעיון זה במשל על האמבטי הרותחת שבמדרש תנחומא.
רש"י מביא משל זה בפירושו לספר דברים :
"... ד"א לשון קור וחום צננך והפשירך מרתיחתך שהיו העובדי כוכבים יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים".
משחלף, בעקבות מעשיו של עמלק, הפחד מהדר גאון ה' חזר העולם לקדמותו, לאליליו, אלילי כספו וזהבו, לאמונתו בכוח האדם, בכוח הזרוע, והוחמצה ההזדמנות להצעיד את האנושות לקראת יעודה: "אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו" . "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד ט) "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג' ט).
מי קלקל? עמלק. לכן מלחמה בו לה' מדור דור.
ברוח דומה משיב על שאלתנו רמב"ן:
"וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (שמות ט"ו יד), ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו (שם) מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים (דברים כ"ה יח), ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו.
וכך מבאר אבן עזרא
"וטעם כי מחה אמחה - בעבור שהכעיס את השם, כי אלופי אדום נבהלו מפחדו בעבור האותות שעשה במצרים ובים, וככה מואב ופלשת. והנה זה עמלק שמע גבורת השם בעבור עמו ישראל. והנה בא ממקום רחוק להלחם עם ישראל ולא פחד מהשם. וכן כתוב וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים (דברים כ"ה יח)".
התורה מדגישה: ... כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.
ומבאר רש"י:
כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ - ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כֵּס, ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר: 'הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח' (תהלים ט' ז) - זהו עמלק שכתוב בו 'וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח' (עמוס א' יא), 'וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה' (תהלים ט' ז), מהו אומר אחריו 'וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב' (שם ט' ח) - הרי השם שלם, כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ (שם) - הרי כסאו שלם.
בקצור מנסח את הדברים אברבנאל :
"רצונו לאמר: אחרי אשר עמלק רצה לשלוח יד בכסא של הקב"ה כלומר למעט שמו ולחלל כבודו ותפארתו מאשר עשה במצרים ועל הים שזהו שליחת יד בכסאו ומפאת המחשבה הזאת אשר חשב ואשר דמה לעשות, לכן תמיד יהיה לה' מלחמה בעמלק".
עמלק אשר את זכרו נצטוינו למחות אינו עוד עם בין העמים. "... הן כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות שנאמר: וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים ... (ישעיהו י' יג)" , אף אינו סמל לשונאי ישראל (שהרי לא נצטווינו למחות זכר מצרים, להפך נאסר עלינו לתעב אותם), אינו אב טיפוס של מי שמתקיף חלשים ומזנב נחשלים.
עמלק הוא אויבו של ה'. הוא המעכב היות "כסאו" שלם ו"שמו" שלם, ורק כשימחה זכרו יוכל לבוא היום בו יהיה "ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד ט).
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיהו י"א ט)
הלכות מלכים ה' א. והשוו ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפח: "והמצוה הקפ"ח היא שציוונו להכרית זרע עמלק לבד משאר זרע עשו, זכרים ונקבות קטנים וגדולים. והוא אמרו יתעלה: 'תמחה את זכר עמלק'. וכבר קדם לנו (מ' כ קעז) אמרם שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו שלעמלק. ומלחמת עמלק היא מלחמת מצוה גם כן וכבר התבארו משפטיה בפרק שמיני מסוטה (מד ב)".
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג] תצוה-פרשת זכור דברים כ"ה יז- יט ועכשיו באתר 'דעת'.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע, עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ח] כי תצא - פרשת זכור כ"ה י"ז-י"ט כעת באתר 'דעת'
