אז מה אנחנו עושים מחר ? / רונן
אנשים מגזימים בחשיבותו של התיכנון המוקדם. הוא העדיף את הספונטניות. תיכנון מוקדם לפעמים מוציא את החשק ורוב הפעמים מקלקל את כל הכיף. הכי הטריף אותו כשהיא היתה שואלת:
"אז מה אנחנו עושים מחר".
לקראת כל סוף שבוע הוא ידע שהרגע הקריטי הולך ומתקרב. יום חמישי בערב, בדרך כלל בזמן המשחק של מכבי, בשיא המתח, זה היה מגיע. יש אנשים שהבלתי ידוע מפחיד אותם. הם חייבים לתכנן מראש.
כשהילדים גדלו וימי שישי שבת היו פנויים רק לעצמם, לפתע כל הפנאי הזה הפך למעמסה. למה אי אפשר פשוט להשאר במיטה ולא לעשות כלום? ואם כבר נשארים במיטה... כל החופש הזה מכריח אותך לעשות איתו משהו. כאילו חבל כזה. כאילו שיש לך כסף שאתה חייב לבזבז אחרת יקחו לך אותו. כמו בסרט ההוא שבכדי לרשת ים של כסף הגיבור היה חייב לבזב מליוני דולרים תוך שבוע או משהו כזה.
כל הזמן הלחץ הזה. מה נעשה מחר? מה נעשה מחר? לחשוב כל פעם מחדש על איזה משהו חדש ולא שיגרתי, כי הזמן החופשי יקר וצריך לנצל אותו היטב. בימים שהיו עושים רק סידורים הרגיש כאילו זה החופש האמיתי. הוא ניסה כמה פעמים לכפות את דעתו.
"בואי לא נתכנן כלום, נהיה ספונטנים".
זה היה עוד יותר גרוע. היו מסתובבים ברגל או במכונית כמו זוג זבובים המחפשים חתיכת חרא לשבת עליה. הוא לא היה זקוק לשמוע מה דעתה. הספיק לו לראות את פניה. כשהיה מנסה להציל את המצב שהלך והדרדר ולהציע כמה אלטרנטיבות היה ניתקל בחומה של חוסר שביעות רצון שהלך והחמיץ במהירות כמו גבינה לבנה ביום חמסין. השבוע שאחרי תמיד נשא ריח וטעם של יחסים שהבאישו. הכי אהב את הימים שהיו סתם מתפנקים במיטה. הוא היה סתם מתפנק במיטה. היא תמיד היו לה קוצים בתחת. היתה עושה משהו בבית או יוצאת לאיזה פעילות פרטית. בכל פעם שהצליח להתחמק מהמשפט הזה ביום חמישי קיווה שביום שישי בבוקר זה יקרה. הוא לא יכל לספר לה אף פעם שרק לזה הוא מחכה. אם היה מספר זה כבר לא היה סופנטני. איך הוא יספר לה שכל ימי השישי האחרים שבהם סבל, סבל בשקט, מתוך תקווה שביום שישי הבא.
היא הייתה נכנסת לחדר והוא היה עושה את עצמו ישן. ברגע ששמע את רחש הבגדים כבר עמד לו. הוא תמיד ישן ערום רק בשביל הרגעים האלה. מנסה לנחש מבעד למסך העפעפיים עם זה זה או שהיא רק הולכת להתקלח. אז השמיכה היתה מתרוממת וגופה הערום החליק לצידו. תמיד היתה ישנה עם בגדים אז זה בטח צריך להגיד לו משהו. הוא הרגיש את שדיה נצמדים לגופו, הפטמות זקורות מהקור. אפשר לחבר אין סוף שירים על הרגע הזה. על הציפיה ובמיוחד על הידיעה מה עומד לקרות עכשיו. היא בוודאי ידעה שהוא ער אבל זה היה משחק ששניהם שיחקו מבלי לדבר אחד עם השני, לא לפני ולא אחרי. כל התקשורת היתה גופנית. היא אהבה למתוח אותו , למשוך את הזמן. אולי היא נרדמה? משנה את הכללים כל הזמן. מכיוון שהיא היתה הפעילה והוא הסביל נאלץ לבלוע את החשק ולהתאפק. לשדר לה באמצעים אחרים שהוא כאן ומחכה. היה משנה האת תנוחת השינה שלו מאלץ אותה לערוך מחדש את גופה. המתח היה עינוי. הכאב שבציפיה. מייחל שזה כבר זה אבל משאיר את ההחלטה בידיה.
באיזה שהוא שלב היתה ידה זוחלת במורד גופו, משתהה, מתעכבת בכל מני מקומות, מותחת את סבלנותו עד קצה גבול יכולתו. כשלא יכל יותר היה מניע קלות את אגנו, כאילו מתוך שנה, עד שהיתה לופתת אותו. אוחזת אותו פועם וחי בתוך ידה.
לעיתים מגייסת גם את שפתיה למשימה, אבל בדרך כלל היה מחדירה אותו לגופה ובשלב הזה שניהם ידעו שאף אחד לא באמת ישן. אחר כך כבר לא היה חשוב מה הם עושים באותו יום. למשך יום אחד לפחות שניהם היו מחייכים אל העולם במין חיוך אווילי.
אחר כך היו מגיעים סדרות שלמות של סופי שבוע בהם היה חייב לענות על השאלה המעצבנת. תשובות כמו תחליטי את ונעשה מה שבא לך לא היו מספקות. חייב היה לקחת חלק פעיל. חייב באמת , או לפחות להראות כאילו הוא באמת, מתאמץ לחשוב על האפשרויות השונות. סבל טהור.
לפעמים זה היה להפך. הוא היה מגיע והיא כבר ישנה. בדרך כלל בשבתות בצהריים. או אז היתה ידו יוצאת למסע מחקר. מחפשת גבולות חדשים. ברוב הפעמים היא היתה מסלקת אותה רוטנת ומסתובבת לצד השני. לפעמים מזלו היה משחק לו וידו היתה מגיעה למקומות שרגל אדם לא דרכה בהם. מסיירת , חוקרת, בולשת ובודקת. למרות שידע שזה יהיה כך, אבל בכל פעם הופתע מחדש. איך שתמיד היתה רטובה, וכשהיה משחיל את ידו מאחורי הגומי של התחתונים לא יכל שלא להתפעל מיומנות תנועות אגנה. איך בשלוש תנועות מתוזמנות היטב הם הוסרו. הוא אף פעם לא ידע באמת אם היתה ערה , אם היה זה מתוך שינה או במצב החלומי המשייט בין ערות לשינה.
אז הגיעה ההסלמה. המצב החל להתרדר לקראת הבלתי נמנע. פסקי הזמן הלכו והתארכו והתביעות לתוכניות מפורטות הלכו ותכפו.
"אז מה התוכניות שלנו למחר?"
"לא יודע עכשיו, תשאלי אותי אחרי המשחק"
"לא באמת, מה אתה רוצה לעשות מחר?"
"את מסתירה לי"
"למה אנ י תמיד צריכה להיות זו שמתכננת ויוזמת?"
שאלות על גבי שאלות שלא נותנות לך מנוחה. כמו נחיל זבובים תמיד יודעות לחדור את כל קווי ההגנות שלך ולהציק עד מוות. אתה יכול לנפנף בידיים כמו תחנת רוח ואיך שתתעייף הם מיד חוזרים. אחרי כמה מריבות קשות ולא נעימות. זה פסק. היא מצאה לה לבד תוכניות לניצול הזמן היקר. פתאום לא לקח יותר חלק בתיכנון וגם לא בביצוע. היתה מסתלקת בעודו ישן וחוזרת למנוחת הצהריים.
הצרה היחידה היתה שיחד עם התוכניות פסקו גם התגנבויות היחידים. עד שיום חמישי אחד חזרו פתאום השאלות.
"אז מה התוכניות שלנו למחר?" הוא לא ענה רק ניסה להבין מה היה שונה הפעם. לא בדיוק הצליח לשים את האצבע. אבל בדיוק מכבי קלעה והוא שכח מזה. בסוף המשחק שאלה אם לא איכפת לו שמחר היא תלך ותעשה משהו שאחרי שניה כבר לא זכר מה היה. הוא משך בכתפיו בחוסר איכפתיות כי באותו הרגע היה מוטרד אם במצב הנוכחי שלהם הם יצליחו להגיע לפיינל פור השנה.
ימי החמישי חזרו לשגרת השאלה. רק שאלה אחת ואחר כך המשפט אז לא אכפת לך נכון? עד שיום שישי אחד במקרה יצא מוקדם מהבית. מקרה חרום בעבודה שהשותף שלו הזעיק אותו. בכלל לא היה רגיל לשהות בשעות האלה של השבוע מחוץ למיטתו. כשהוא מצטער שלא שתה לפחות קפה נהג לעבודה מנסה לדלות קורים שנותרו. ואז הוא ראה אותה במכונית שלו. בדחף של רגע עקב אחריהם. יוצאים ביחד והולכים לדירתו. ביציאה מהמכונית הוא חפן את ישבנה והיא רק חייכה והתחמקה ואחר כך נבלעו בחדר המדרגות.
שעה ארוכה החזיק את ההגה עד שכאבו לו האצבעות. למרות שהאמין בספונטניות צצו בראשו המשפטים: "אז מה עושים מחר ומה התוכניות שלך למחר". גדר שיחים גזומה עם פרחי היביסקוס. מנקה רחובות לבוש בווסט צהוב זרחני אסף עלים אחרונים של שלכת. חומים ואדומים. עלים בצורת כף יד אדומה. מכונית אדומה. אישה עם חצאית אדומה נכנסה למכונית לבנה ויצאה מהחניה. מרק עגבניות. האור האדום מרצד לו בעיניים כל שניה וחצי כל חצי שניה לסרוגין. שלולית אדומה. תחתונים אדומים. בשלוש תנועות מיומנות של האגן. תמיד היתה רטובה גם עכשיו. אז מה התוכניות שלנו למחר. פסטה עם רוטב עגבניות. בלדי מרי עם הרבה טבסקו, תודה רבה. סימפוניה של אורות אדום, אדום, כחול, אדום, כחול, כחול, אדום. היד כאבה לו נורא. ממה כואבת לו ככה היד? תמיד שנא לפתוח קופסאות של רסק עגבניות. למה הוא לא קנה את הפותחנים החשמליים האלה. Red Hot Chili Pepper. שדה פרגים פורחים מתחת לגשר. התחתונים ככה תלויים קצת על אחד הפרחים שבקושי מצליח לשאת את משקלם, כולו כפוף וכמעט נשבר. עם הרבה קטשופ על הקציץ. בשלוש תנועות מיומנות. תמיד רטובה. גם היד שלו אדומה. אדומה וכואבת. אדום ואדום ופתאום רק חושך.
"אתה מחזיק אותי חזק. נכון שתשמור עלי?"
"בטוח, איזו שאלה?"
"אז מה אנחנו עושים מחר?"
"אני לא יודע גבר מה אתך. אבל אחרי ארוחת בוקר אני ארביץ איזה סיבוב בחצר. בשתים עשרה הביקורים אבל אליך אין מי שיבוא. אחר כך ארוחת צהריים וערב. מחר צריך להיות סרט. ובלילה, מה אתה אומר גבר? כמו היום בלילה? אני חושב שנשאר קצת וזלין"
© כל הזכויות שמורות לרונן
