איפגניה כפרה / רונן

איפגניה כפרה / רונן

אבא קיבל שני ג'קים ושלושה פרחים שחורים.  לרומני לא היה כלום. ידעתי כי העינים שלו תמיד רצות מצד לצד כמו הארנבות בפינת חי כשאין לו כלום. מעל מנו אפללו היה ענן סמיך של עשן מהסיגריות שלו. אבא אמר לי שככה הוא מסתיר. אבל אני נמוכה ואני רואה אותו מלמטה. הוא נשך פעמיים את השפה התחתונה שלו והביט לכיוון הגבעה הקטנה שעל השולחן. ליד אבא ישב החדש מצמיד את היד לחזה וחולם. לידו ישב בתוך החליפה הכחולה שלו שמחה הגרוזיני שכל הזמן היה משנה את הסדר. היה מושך אחד מלעלה ומעביר לתחתית. הדיבורים הפסיקו פתאום והם בחנו אחד את השני.

"בואי לכאן כפרה של אבא." אמר וחיבק אותי. היה לו את הריח החמוץ הזה כשהוא מפחד להפסיד. היה נעים בתוך החיבוק של אבא. הרומני חייך בכאילו ועיני הארנבות שלו חיפשו גזר. מכולם ידעתי שרק למנו אפללו יש משהו. אבא נגע בשלושת הפרחים השחורים. נתנתי לו את הסימן שלנו. דיגדוג קטן במותן ודגדוג יותר חזק כשהוא עוד פעם נגע בפרחים השחורים. הרומני ביקש שניים חדשים והוסיף לערמה. ידעתי לפי הארנבות שזה סתם. החדש זרק אותם על השולחן והדליק סיגריה. שמחה הגרוזיני הפסיק והתחיל לשחק עם טבעת הזהב שעל הזרת שלו. עד שהכרתי את שמחה חשבתי שרק בנות הולכות עם טבעת. לשימחה היה הרבה זהב גם בשיניים. הבטתי מהופנטת איך הוא מסובב את הטבעת והאבן האדומה נעלמת כמו בקסם ומופיעה שוב. לחיצה חזקה מאבא הזכירה לי ושוב דיגדתי אותו. הוא הסתכל אלי במבט הזה שאמא לא יכולה לראות. הסתכלתי שוב. הפעם הוא נגע בג'קים. בקשתי סליחה יפה בלב והנחתי את הראש על הכתף של אבא. הוא ליטף לי את הראש ואת השיער וידעתי שהוא חושב. הרגשתי איך השרירים שלו ביד קצת מתכווצים וחונקים אותי ואז הוא זרק את הג'קים. מנו אפללו אמר שהוא 'סרבי' . זאת אומרת שהוא לא רוצה להחליף. ידעתי שלפי הכללים של המשחק 'סרבי' זה כמו שבע, לא רוצה לאכול יותר. לפי איך שהוא אכל את השפה שלו הוא בהחלט היה שבע. החדש, למרות שיצא חילק לרומני, לשמחה ולאבא. אבא לקח את השניים החדשים והשחיל אותם בדיוק בין השלושה שביד שלו. אהבתי איך שהוא עושה את זה. כל האחרים פשוט לקחו את מה שקיבלו והסתכלו. שימחה הביט רגע באפללו וגם יצא. אבא בכלל לא הביט במה שקיבל. הוא הסתכל לאפללו בעיניים. נהיה פחות עשן וכבר אפשר היה לראות אותן. עיניים חומות וקטנות כמו של חולדה. אפללו הוסיף עוד לגבעה והרומני הוסיף יותר. התנועות שלו עם היד היו כאלה ארוכות כמו שהמורה צילה רוצה שנעשה בשעורי ריטמיקה. אפללו אמר משהו והרומני נהיה יותר לבן. ליד מנו אפללו הוא היה ממש לבן. אבא אמר שהוא יכול להוסיף את המפתחות של האוטו. ככה בדיבור השקט שלו. כשאבא שלי מדבר ככה בשקט אז כולם תמיד מקשיבים. אבא שלי הוא המלך.

"מה זאת אומרת הביא אותה?" שאלתי. הייתי אז יותר קטנה ולא הבנתי כמו שאני יודעת שעכשיו הרומני צריך לשים את המפתחות. לפעמים המשחק נהיה מוזר כי צריך לשים דברים על השולחן שלא באמת שמים אותם שם. דברים שלא רואים. אבל אז גם הכי מעניין והכי כיף כי אבא תמיד אומר אז בואי לכאן כפרה או בואי לכאן חיים של אבא ואז אני יודעת שתיכף יבוא החיבוק.

"מלך, מה איתך?" שואל אפללו את אבא. כנראה שגם איתו אבא משחק את המשחק הזה.

"אני טוב."  עונה לו אבא בקול השקט. מנו מביט שניה וממשיך לאכול את השפה.

"טוב?" אומר אפללו וחיוך מבויש מסתתר לו בפה. אז אני מכריז על מהפכה ומשכיב אותם על השולחן. היו שם שני קינגים ושלוש דאמות. קוראים לזה פול. בהתחלה הייתי נורא מתבלבלת בגלל שפול זה גם מה שהיינו אוכלים לפעמים אצל דודה סימה עם החומוס. לפי הריח החמוץ ידעתי שאבא ראה  מה שאפללו שם על השולחן. החיבוק שלו עכשיו היה ממש כואב. אבל על הפנים שלו לא ראו כלום. אבא תמיד היה מסביר לאמא אחרי שהיתה צועקת הרבה שמי שצועק מאבד את הכבוד שלו. כל פעם שלי-אור או בר היו פוגשים את אבא והחגורה הוא היה אומר להם שישמרו על הכבוד שלהם שילמדו להיות גברים. לי-אור היה מצליח לפעמים לשמור על הכבוד שלו ורק אחר כך כשהוא חשב שאף אחד לא שומע היה בוכה קצת בשרותים. אני אף פעם לא הייתי צריכה לשמור על הכבוד שלי. ככה אבא תמיד אומר שאת הכבוד הבחורות מקבלות מהגברים. גם כשאמא היתה לפעמים מאוד מתרגזת וצועקת הרבה וראו על אבא שהוא מאוד קרוב לאבד את הכבוד שלו, גם כשהוא היה מדבר איתה בקול הכי בשקט שלו עד שהיא היתה בורחת לחדר שינה ונכנסת למיטה ושמה את הכרית מעל הראש, גם אז אבא לא היה מוריד את החגורה. אני הייתי בטוחה שאם הייתי צריכה הייתי מצליחה לשמור על הכבוד שלי ואבא היה יכול להיות גאה בי. כשהייתי כבר גדולה, אולי בגן חובה או משהו כזה אם משה היה מרביץ לי הייתי שומרת על הכבוד ולא בוכה. משה היה מרביץ לכולם בגן אבל לי הוא הפסיק להרביץ כי הוא ראה שאני יודעת לשמור על הכבוד שלי. פעם אולי אני אראה לאבא שגם בנות יודעות מה זה הכבוד הזה.

"מה נהיה?" שואל אפללו חסר סבלנות ומסתכל על הגבעה שבאמצע השולחן. אף אחד מהם בכלל לא התייחס לרומני שהתחפש ליוגורט פרח.

"סבלנות אפללו, סבלנות. פרדס כץ לא נבנתה ביום אחד." אמר אבא בקול השקט שלו ומבלי להסתכל בהם התחיל להניח אותם גלויים על השולחן אחד אחרי השני. אבא ואפללו הביטו אחד בשני ובשולחן ועוד פעם אחד בשני.

"כפרה של אבא." הוא אמר ונתן לי נשיקה רטובה על הלחי. רציתי לנגב אותה עם היד אבל ידעתי שזה לא טוב לעשות את זה לאבא ליד השולחן. אני לא אוהבת שמנשקים אותי וגם לאבא היה ריח לא טוב מהפה. אבל לא אמרתי כלום והבטתי יחד עם כולם בחמשת הפרחים שעל השולחן.

בכל פעם שהייתי נוסעת באוטו החדש אבא היה שואל מי המלך. אהבתי יותר את האוטו הקודם שלנו שהיה יותר קטן ובספסל האחורי היה קצת קרוע הריפוד אבל אני אהבתי לשבת שם בתוך החור כי אז כשהייתי נרדמת הראש שלי לא היה מקבל מכות מהשפיץ של הדלת. אבא שמר על הכבוד שלו אבל ראו עליו שהוא שמח לסוע באוטו החדש. יום אחד הוא בא הביתה וכמעט ברח לו הכבוד כי הוא חייך ככה חיוך גדול ואז ראו שאין לו שן בצד  למעלה.

"ג'ניה, ג'ניה!" הוא קרא בקול גדול כמעט צועק. כולם יצאו מהחדרים שלהם כי ידעו שאין מה לחשוש. אמא שאלה אותי מה קרה והסברתי לה שאבא הוא המלך. מה זאת אומרת מלך היא שאלה חושבת שאני לא יודעת שצאר זה מלך בפרוסקי. אבא סיפר שהחברה הגדולים מירושלים שמעו על החמישה פרחים שלו והזמינו אותו להצטרף לשולחן.

"יופי." אמרתי ממש שמחה. רציתי לסוע לירושלים עם אבא.

"את לא יכולה לבוא." אמר לי אבא בקול יותר שקט. "זה ליגה לאומית. אומרים שארטמיס השמן יהיה שם. את מאמינה? "שאל את אמא שלי. "ארטמיס השמן."

"אני רוצה לסוע אתך לירושלים." אמרתי בשקט מבלי שירגישו כמה אני באמת רוצה.

"אי אפשר כפרה של אבא."

"תינוקת." לחש לי בר באוזן ואז כמעט ברח לי הכבוד דרך העיניים. בעטתי בו חזק ברגל וברחתי.

"אייי!" צעק בר בקול חזק יותר משצריך רק בכדי שאבא ישמע.

"ג'ניה בואי מייד ותבקשי סליחה מבר." קרא לי אבא מהחדר השני.

"לא רוצה." צעקתי חזרה.

"אי-פג-ניה." אמר אבא בקול השקט מאוד אבל אני רצתי לשרותים ונעלתי את הדלת כמו שלי-אור עושה בכל פעם שהוא נכנס עם העיתון שהוא שם בתוך המכנסיים. ישבתי על המושב ואחר כך סגרתי את המכסה. ידעתי שאני אשב שם עד שאבא ילך ולא רציתי שזה יעשה לי סימנים אדומים בטוסיק. שמעתי איך בר ולי-אור אומרים לאבא בהצלחה. בר בקול רם במיוחד בכדי שגם אני אשמע. ידעתי שאבא לא יקרא לי עוד פעם. כששמעתי את אבא שואל אותם מי המלך שמתי את הידיים שלי מתחת למכסה והתיישבתי עליהם חזק. מתרכזת רק בכאב ובלשמור על הכבוד שלי.

שבוע עבר ואבא לא חזר מירושלים. רק אמא שאלה אותי עוד פעם ועוד פעם לאן אבא הלך. לי-אור ובר היו שקטים ולא אמרו לי אפילו פעם אחת רוסיה. כולם התרכזו בלחשוב על אבא ובלשמור על הכבוד. היה כמעט שמונה בערב כי אמא התכוננה לראות את החדשות בפרוסקי ואז היו דפיקות חזקות על הדלת. אמא שאלה בפרוסקי מי שם אבל רק דפיקות חזקות ענו לה. לי-אור יצא מהחדר שלו ועמד ליד אמא. הוא כבר היה יותר גבוה ממנה וגם התחיל לו קצת שפם. אמא פתחה את הדלת ומנו אפללו ועוד אחד שאני לא מכירה עמדו שם בחוץ. פתאום נכבה האור וראו רק את הנעליים שלהם. מנו נכנס לתוך הבית דוחף קצת את לי-אור.

"יאללה שימי עליך משהו ואת והילדה באות איתנו."

"שטו סקזאל?" שאלה אותי אמא כשהבינה שהוא מדבר אליה.

"אנחנו הולכים לאבא שלי בירושליים?"

"כן, כן אבא שלך." אמר מנו. "יאללה, מהר אין לי את כל הלילה."

ידעתי שבסוף אבא יבקש שאני אבוא. פשוט ידעתי. כשיצאנו מהבית סובבתי את הראש והוצאתי לשון לבר. שיראה לו מה זה. בחוץ חיכה לנו אוטו כמו האוטו החדש של אבא. מנו אפללו הושיב את אמא מקדימה ואחר כך ישב איתי מאחורה. האיש השני נהג. היה לילה ולא ראיתי כלום מהדרך לירושלים. היו הרבה עצים אבל חשבתי על דברים אחרים. חשבתי למה התכוון מנו אפללו כשאמר נראה מה באמת יקר לו והאיש השני, שמנו קרא לו קלחאס, אמר שזו טעות לנסות טריקים על ארטמיס ואז מנו אפללו צחק צחוק כזה לא יפה שהיה ברור שזה לא מצחיק.

עלינו לקומה שניה במדרגות. קלחאס אחריו אמא אחריה אני ובסוף מנו אפללו. היה מאוד מלוכלך שם. אולי גם אצלהם הוועד התפטר ולא היה את אמא שתנקה עד שימצאו מישהו אחר. נכנסנו לחדר מלא עשן. היו שישה אנשים בחדר לפני שנכנסנו. ספרתי. אבא לימד אותי תמיד לספור ולראות עם יש יותר מחמש. בפינה ישב בתוך כיסא גדול עם כריות האיש הכי שמן שראיתי בחיים שלי. אם לא הייתי רואה את אבא שלי בצד השני של החדר לא הייתי מפסיקה להסתכל עליו. אבא עמד בין שני אנשים. כנראה שקרה לו משהו כי הם עזרו לו לעמוד שלא יפול.

"אבא." קראתי בשימחה ואז נזכרתי ואמרתי שוב יותר בשקט "אבא" והתחלתי ללכת יותר לאט לקראתו. רק הקריאה של אמא גרמה לי להסתכל עליו שוב. העין הימנית שלו היתה מאוד נפוחה כאילו גם אותו עקצה דבורה. אבל הוא לא בכה וילל כמו אלון הבכיין מהכיתה. גם השפה שלו היתה מאוד נפוחה ועל כל הסנטר שלו היה קרום שחור כזה. שאחר כך ראיתי שנפל לו גם על החולצה ועל הצוואר.

"אתה תספר לה או שאני?" שאל השמן מהכסא בקול כמעט של ילדה.

אבא הזדקף ואחרי שהצליח לעמוד בעצמו שיחרר את שני הגברים האחרים שעזרו לו. הם רצו לעזור לו בכל זאת.

"עזבו!" אמר להם בקול השקט שלו. הם הביטו לכיוון השמן ועזבו.

ניגשתי אליו והוא חיבק אותי ויכולתי להריח את הריח החמוץ הזה וגם קצת ריח של פיפי.

"טוב תחליט הזונה הרוסיה או הטריק בקלפים?" קרא אליו קלאחס מליד הדלת. אבא כאילו התעלם ממנו. רק אני יכולתי לראות שמאוד כואב לו כי אבא ידע לשמור על הכבוד שלו.

"חיים של אבא. כפרה." שתקתי.

"אני רוצה, אני צריך שתלכי עם האיש הזה שם."

"לאן אבא?"

"לתמיד, כפרה שלי." הייתי צריכה עכשיו לתת לו את הסימן. דגדוג או להניח את הראש על הכתף. לא אמרנו יותר כלום. ידעתי שהכבוד חשוב וניסיתי לשמור עליו כשיצאתי מתוך החיבוק של אבא והלכתי אל השמן. הוא הניח לי את היד על הכתף והיתה לי הרגשה לא נעימה. היה לו ריח מוזר של בושם מקולקל. כשהתחילו להוציא אותי מהחדר אמא התחילה לצעוק ולצרוח ולבכות. מנו אפללו ניגש ונתן לה מכה חזקה על הפנים שאמא נפלה ממנה על הריצפה. אמא עכשיו רק בכתה בשקט על הרצפה.

"גבר שמכה אישה מאבד את כל הכבוד שלו." אמר אבא בקול הכי שקט ששמעתי.

"תראו מי מדבר?" אמר האיש שקוראים לו קלחאס.

"אני מכבד את הכבוד שלך." אמר האיש השמן בקול של הילדה. "תתנו להם ללכת אחרי שנלך." אמר לאנשים האחרים. האיש השמן ניגש לאמא ועזר לה לקום. היא בכתה ובכתה כי היא בכלל לא מבינה עברית ולא יודעת כלום על הכבוד.

"איך קוראים לך ילדה?" שאל השמן.

"כפרה של אבא." עניתי לו שומרת את כל הכבוד בפנים שלא תצא אפילו לא טיפה אחת ממנו החוצה.

"איפגנ-ניייה." קראה אלי אמא בוכה.

לפני שירדנו במדרגות הסתכלתי פעם אחרונה אחורה. שאבא יראה איך אני יודעת לשמור על הכבוד. אמא מרוב בכי לא יכלה לעמוד ואבא החזיק אותה. יכול להיות שזה בגלל העשן שהיה בחדר או שאולי כי האור היה חלש ולא ראיתי כל כך טוב אבל טיפה אחת מהכבוד של אבא יצאה החוצה והתגלגלה לה כמו ג'ולה על הלחי שלו, עד שנעצרה על הקרום השחור שעל הסנטר שלו.

© כל הזכויות שמורות לרונן