הדעת נתייתמה

ב"ה

הדעת נתייתמה

בני, ידעתי,

לא ירחק היום

בו רוח תאספני, חרש.

אחרית דבר,

היי נא למשמרת.

תבוא העת,

וצל הרים נדמה כאנשים,

ופחד, חרש, יארוב לנפשך.

תבוא העת,

תאבד הדרך אל ליבך,

והסופה - היא לא תדיר

רגלה מנתיבך.

ידעתי, בני,

יהיו עיתים,

חוכמה, הייתה כלא הייתה,

והבינה, תחזה בלובן שערה.

ובמקום בו דעת נתייתמה

נדם- השכל,

תצמח לה אמונה.

והסופה, הייתה למשק כנפי ציפור

השבה מנדודה, בתום ימי הרעם,

אל חום ארצות ביתה -

מפתן חדרי ליבך,

בני,

זוהי תכליתך.

כל הזכויות שמורות