האחות / רונן
לו הייתה סופרת את מספר הצעדים שעשתה במסדרון הזה. שישים מטר של עולם ומלואו. הסיפור, הכאב, הדרמה, האסון והשמחה שמאחורי כל פתח. עבורה זאת היתה עבודה. הן פסעו בקבוצה. השעה כמעט אחת עשרה בלילה של יום שישי. בדרך כלל אהבה את משמרות הלילה של סופי השבוע. הכסף היה טוב וכמעט ולא היתה עבודה. החולים שניתן היה לשחרר אותם לסוף שבוע יחזרו רק ביום ראשון. אבל כעת מחשבותיה היו במסדרון אחר. זהה כמעט לחלוטין למסדרון הזה ולקבוצת הנשים הפוסעת בו. שם, כמו גם כאן, הן נכנסו לכל חדר וקבלו סקירה מהמשמרת היוצאת. סיכום קצר על כל חולה. המלמול השקט לא הצליח לחדור את מסך הדאגה שאפף אותה. הולכת, מובלת, נגררת אחרי הקבוצה. חדר, חדר. מיטה! מיטה! כל מחשבותיה נתונות לאחותה השוכבת בדיוק עכשיו באותה מיטת ברזל מתכווננת. על גבי אותם מצעים ירוקים או כחולים ששם בית החולים מודפס עליהם.
חשבה ששבע שנים במקצוע כבר עזרו לה לשכוח את הריח, את האור העמום והצללים שהטיל. בחלק מהחדרים כבר כובה האור ונשימותיהם המיוסרות של החולים הישנים היה צליל הרקע היחידי להסבר הקצר שליד כל מיטה. התאורה הפלורסנטית הנסתרת שהגיעה מתחתית הקיר הטילה צל מאיים על החולים. פסים כהים שהתוותה מסגרת המיטה כמו אצבעות מאיימות.
בקצה המסדרון עמד מר קורץ. פנסיונר שהגיע לניתוח מעקפים. עיניו מבולבלות. ביד אחת אחז בשולי מכנסי הפיג'מה שלו ובשניה במעמד האינפוזיה הנייד. היא ניתקה מהקבוצה ואחזה בעדינות בידו. מוליכה אותו לחדר השרותים, שם סייעה לו לעשות את צרכיו. אחר כך הובילה אותו למיטתו. מי מטפל עכשיו באחותי? חשבה. יותר מכל רגע אחר רצתה להיות שם. להגן עליה מהצללים המתפשטים. רוב התמותה מתרחשת בלילה. כאילו לגוף יותר קל לוותר בחסות החשיכה.
היום יותר מתמיד נדמה היה כי עמדת האחיות הנה אי של החיים בממלכת המתים. אי של אור בתוך המסדרון החשוך. מרכז של צחוק ודיבורים, סיפורים ורכילויות. היום שתקה. מרגישה מעט לא שייכת. הסיפור של ויקה על החבר החדש ומשאלות ליבה של קרן למכונית חדשה לא ענינו אותה כמו בעבר. היום ניסתה להיות קשובה לכל אלה שהופקדו למשמרת בידיה. הסחות הדעת. הדרך של הבריאים להעסיק את עצמם עד תום המשמרת לא הניחה את דעתה. חסרת מנוחה קמה ופסעה שוב לאורך המסדרון. הציצה לתוך החדרים. מקווה שבת דמותה עושה את אותו הדבר במסדרון התאום. ביקום מקביל.
לו רק היתה סופרת את כל הצעדים שפסעה במסדרון הזה. אז היה לה לפחות קנה מידה. כאילו כל הצעדים והפסיעות שבעולם מטרתן רק למדוד כמה איכפת לנו. פוסעת חרש כרוח רפאים לבנה בין המרובעים המוחשכים שנפערו בקירות המסדרון. מערות חשוכות. מכרות של סבל ואכפתיות.
הפעמון צלצל והאור נדלק מעל חדר שבע.
"זו שוב עליזה פיטוסי" אמרה אחראית המשמרת. "כל יום בשעות האלה היא משגעת אותנו."
"עזבי אותה אחרי עשר דקות היא מתיאשת." הוסיפה קרן
היא קמה וניגשה לחדר שבע. במיטה הגדולה שכבה אישה קטנה. זוג עיניים בוערות הביטו בה מתוך החשיכה.
"כמה זמן לוקח לכן לבוא?" התלוננה.
"במה אני יכולה לעזור?"
"אני צריכה לשרותים."
"אז בואי אני אעזור לך לרדת מהמיטה."
"חשבתי שבשעות האלה אתן רק מביאות את הסיר."
"אני אעזור לך."
"טוב עכשיו עבר לי אולי אחר כך."
"אין בעיה. כשתרצי תקראי לי."
"איך קוראים לך?"
"ברוריה."
"שם יפה."
"תודה."
"יש לי שתי בנות. אחת קוראים אותה אתי והשניה עדנה. יש להן שתי בנים לאתי ושלוש בנות לעדנה. הן אמהות טובות הבנות שלי."
"הן בטח קיבלו חינוך טוב מאמא שלהן."
"אהההחח". נאנחה עליזה. "הן כל הזמן צריכות לדאוג לילדים שלהן אז אין להן הרבה זמן לבוא לבקר."
ברוריה קירבה כיסא והתישבה ליד מיטתה של עליזה. זו הביטה בה בעיניה הגדולות ושתקה. אז נטלה ברוריה את ידה בשתי ידיה ושתיהן ישבו שותקות שקועות כל אחת במשפחתה. אנחנו רק בני אדם היתה לפעמים מתרצת. אי אפשר לדאוג אותו דבר לכולם. לא את כולם אנחנו מחבבים אותו הדבר. במשך השנים נבנו החומות. חומות של תקוה. כשנרדמה עליזה המשיכה ברוריה לצבור קילומטרז' של איכפתיות. מנסה להשכיח את כל אותן הפעמים בהם התמהמהה או נכנעה לכוח שניתן בידה להתעלם או לבטל את הקריאות. מנסה לדחוק מזיכרונה רשלנות וגבהות לב להם היתה עדה מדי פעם. לקראת סוף המשמרת, כשאור ראשון החל מוחק את הצללים מעל פני הדמויות השוכבות, החלו רגליה לכאוב. הפעם לא ישבה וחישבה כמה זמן נותר עד שבע בבוקר. לא ציפתה ויחלה למשמרת הבאה. למקלחת שמחכה לה בבית. הפעם דחקה בעצמה להוסיף עוד ועוד פסיעות לבנק הפסיעות. כמו תרומת דם לפני ניתוח.
© כל הזכויות שמורות לרונן
