תרועה

הם קמו, לא הכניעם תוגה,

הם באו, לחמו בכל הרע,

הם שבו, אל מקום כל הטמא,

אל משכן עבר הגיעו,

החזירו את אשר נאווה.

ולא הרוח העזה,

ולא ריטוש הקלל,

מנעו בואם של גיבורים –

אל ארץ שרירת מבוקה חסרת תכלת.

הם אצו, אל ארץ קדמונים,

הגנו, על כל האבודים.

הם צצו, מעבר לרקיע,

הניצו, עם שחר הופיע.

ולא כוחם של רשעים,

ולא עוצמת המורך,

מנעו את בואם של מושיעים -

לא עצרו הטוב מלהקים מקום מבטחים.

ציפו, להחיות את הדיצה,

הם קיוו, לנצח הטומאה -

חרצו, את גורלה של אפלה.