היא; קומה; תודעת היקום

היא פוסעת אל תוך חלומותיי.

יצור התועבה המטיח פחדים בעוונותיהם.

פניה אריגי מתכת שזורים בבשר החי,

בובת שעווה של תודעה מודחקת.

אני אסיר לאינטליגנציה שלה, לחומרנות ההפכפכה,

לבבואת השנאה השוצפת.

בין שדות הדמים של חייה קרועי המוות

היא מרסקת את עמודי התווך של התום

בפסיפס אלקטרוני של אורגניות חורכת.

בקירותיי נפשה הסיביריאנים בתעוזת הבשר האחרונה,

היא שופכת לבה רותחת על זיכרונות העבר

של קשרי גומלין רופפים.

קרחוני כפור ממלכתה פועמים כשגודשת הסאה

של מקצב מלוכלך בין שפל וגאות

במעמקי העצים הבוכיים על גדות אגם לטקס אטומי.

מונח על כרי הדשא באחורי גבה של עלמת הטירוף והשבר

לחייה אדומות כחלקיקי אפר בין ערפל מגפתי של

זונות חלקמקיות בין אור נרות המציף כל חלקת קברים

באחורי כנסייה ויקטוריאנית מטה לנפול.

בין נבכי הקומתוזיות של תודעה הפכפכה המשולה

לבור הנחשים הרוחשים של מלחמת העולם השלישית,

היא בועטת בתוכחה בזינוק לאתמול שצוף הקנאה

של קריעת שיבולי החולי והמגיפה.

בייאוש, אני מזנק כדי לתפוס את אגמי התמותה שלה

כדי לחוש מוגן בין חופי הכרך האפוקליפטיים; החום של

חיבוק עז ממוות. מעמקי האפילה של שיפולי ירכיה.

זאת הייתה היא שבלעה בשקיקת דומייה את נהרותיי אבותיי.

את בשרי מחשבות הזימה משוללות הגורל. נאנקים ונשנקים

לנשימה חדה מבין הלמות הקבר אפופי האפר.

איזו תקווה מיועדת לאדם שכמותי, אשר מטאפיזיות תשוקתו

נידונה לחפירת חרב האפיפיות של קוממיות האבסורד.

היקום, אני משער, הינו השלכה פסולה ומרוסקת של גלעיני