"כן אני עשיתי את זה" ככה אמרתי לו בלי בושה. ידעתי שתבוא לזה תגובה חריפה אבל איכשהו היום התעוררתי בבוקר והייתי חזקה, אולי זה מהשיחה שעשיתי אתמול עם אחותי. פעם ראשונה שדיברתי עם מישהו על זה, וזה חיזק אותי. "איך את מעזה?" הוא אמר בטון מלא שנאה וגועל, טון שכל כך התרגלתי אליו בזמן האחרון. גם עכשיו חיכיתי כמו בכל פעם לרגע שאחרי, שהוא יצטער ויגיד לי שהוא אוהב אותי. זה הדבר שחיזק אותי יותר מהכול- לשמוע את שלושת המילים האלו- "אני אוהב אותך". אבל הייתי מוכנה היום להתמודד איתו גם אם זה אומר שלא אשמע אותן עוד לעולם. "זוג יונים" ככה אנו קרויים בידי חברינו. איך זה התחיל אין לי מושג. "מה שרואים מכאן לא רואים משם", מסתבר.
המבט שלו באותו הרגע היה כל כך לא מובן. איך אפשר לכעוס כל כך על בנאדם שאתה אוהב. לעולם לא אוכל להבין את המבט חסר הרגישות הזה. "איך את מעזה, תעני לי לעזאזל" הנה זה התחיל, החזרה על השאלות יחד עם המון כעס וזעם. אני זוכרת שבאותו הרגע לקחתי המון אוויר לריאות ועניתי לו, מה שצברתי כל כך הרבה שנים בלב. "איך אני מעזה, מה קרה? אסור לי יום אחד לנוח קצת. תענה לי אתה. למה אני צריכה לסבול את התגובות שלך כל יום. נמאס לי." עכשיו הוא כבר לא ענה. ידעתי בתוך תוכי שככה יהיה. כאילו חלמתי על השניות הגורליות האלו כל החיים שלי.
ידעתי שככה יהיה. ובכל זאת אני לא מצטערת על אף רגע. הוא בא אליי, והתקרב לאט לאט. קיוויתי שהוא ייקח הכול בחזרה, יבוא וילטף וינסה להבין, אבל זה לא קרה. חלק ממני רצה כל כך להגיד לו "אני אעשה הכול רק תירגע, לא הייתי צריכה לענות לך ככה, אני יודעת שאתה עייף ורק רוצה לנוח". הבעיה היא שגם אני רק רציתי לנוח. סיוט ארוך ומתמשך נכנס לחיים שלי לפני עשר שנים בדיוק, והיום אני כבר מעזה להודות בזה. "מעזה" . הוא הגביר את הקצב, מעין תאוצה שכזו, וכבר ידעתי שהפעם הוא כועס מאוד, כי אף פעם לענות לו לא היה דבר שבחלומותיי הפרועים חלמתי אפילו לעשות.
המכה הראשונה תמיד הייתה הקשה ביותר. הספתח במילה יפה. תמיד התחלה זה דבר קשה, אבל כשזה חוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, לפעמים עדיף להדחיק את תחושת הכאב, רק כדי להצליח להמשיך הלאה איכשהו. והוא המשיך במלוא המרץ, והוציא תוך כדי את כל תחושת התסכול הפנימי שהיה בו, זאת עד לפעם הבאה כמובן. מעולם לא הבנתי ממה הוא כל כך מתוסכל. שנים שאנחנו כבר לא מדברים, מלבד על דברים הכרחיים במיוחד. אולי בגלל זה אנחנו רבים כל כך הרבה. ליתר דיוק האמת היא שהוא צועק ואני מנסה להרגיע. בשניות האלו הייתי משלה את עצמי ואומרת שזו בטח הדרך שלו להביע שהוא אוהב אותי, כי הוא כבר שכח איך מתקרבים לבנאדם.
הפעם החזקתי את עצמי, כי כמה בנאדם מסוגל להדחיק את תחושת הכאב בפנים ולא להוציא אותה החוצה. וזה רק עצבן אותו יותר. חוסר התגובה והשתיקה שלי פשוט הטריפו אותו. כאילו היה חיה פראית שברגע שהטרף שלה לא מתנגד הוא כבר לא שווה את המאמץ. לפתע הוא עצר, כאילו קרא את מחשבותיי, והסתכל עליי, מנסה להבין מאיפה שאבתי את האומץ להתמודד מולו. "זה הרעיונות שאחותך מכניסה לך לראש, להתחצף לבעלך, את כבר תדעי לא להיפגש איתה יותר, מעכשיו את תעשי מה שאני אגיד לך את שומעת? מה שאני אגיד לך!". כבר הרגשתי איך הקרקע נשמטת מרגליי אט אט.
גם אני כבר לא יודעת מאיפה שאבתי את הכוח הזה, אותו הכוח שגרם לי לצעוק "עזוב אותי! עזוב אותי!". הוא נבהל, היה בטוח שזה הרגע שאבקש שיירגע. אולי בגלל זה הצלחתי להתחמק. מעין קמצוץ של אמוק נדבק בי באותן השניות האלו, ששינו את החיים שלי לנצח. כנראה ששהייה ליד אדם מטורף כל כך הרבה זמן גורמת גם לך להשתגע. ככה נדמה לי לפחות. רצתי למטבח ובלי לחשוב לקחתי את הסכין הראשונה שראיתי בדרכי. סכין קצבים. זאת אני זוכרת היטב עכשיו. תוך אבחה שלא תתואר, עשיתי את הבלתי ייאמן. דקרתי בכל העוצמה השכם והערב, וצעקתי בקולי קולות. זאת כנראה הסיבה שבגללה השכנים באו לראות מה קרה.
גם ברגעים הללו של איבוד שליטה ויחד עם זאת חזרה לשפיות החזקתי את עצמי. אם לא היה לי מצפון מזמן כבר הייתי הורגת אותו. אבל באותם הרגעים שכנעתי את עצמי שאין טעם להרוג, כי ככה אני אהרוג גם את עצמי. זאת נוסף לכך שכבר הייתי מאוד חלשה, ספוגה בכאבים בלתי פוסקים ותחושת אומללות נוראית. עכשיו השכנים באו, אחרי שנים שהם שתקו לשמיעת הזוועות. אבל עכשיו הם כבר לא עזרו לי בכלל. להיפך. יחד עם ההתעלפות וחוסר ההכרה שלו, התעלפתי גם אני, תוך כדי שמיעת הדפיקות הנוקשות על הדלת. אותן הדקות בהן הייתי שרויה בחוסר הכרה מוחלט היו הרגעים מאושרים בחיי. אור יקרות חדר אליי והרגשתי שחרור עוצמתי שכזה.
