אלונה יצאה מהחדר,זוהר בעיניה, חיוך רחב מרוח על פניה. לפני שסגרה את הדלת מאחוריה, הספיקה לשמוע את דר כהנא לוחשת לאחות: "אני כל כך שמחה בשבילם! הרגע ספרה לי שהיום חוגגים עשר שנות נשואים, תארי לך איזו בשורה!"
התיישבה בבית קפה, לא רחוק מהמרפאה והזמינה הפוך מוקצף. עליה להרגיע את הלמות ליבה לפני שתצלצל אליו. לגמה מהקפה הרותח שקועה במחשבות, הנייד מונח לפניה על השולחן, ממתין. משלקחה את המכשיר לידה, החיוך כבר נמחק מפניה, מבטה שידר נחישות.
חייגה לתומר וספרה לו על השינוי בתוכנית. הוא הופתע: "למה לך כל הטרחה, כבר הזמנתי מקום אצל מרסל". לא הבין את התעקשותה: "דווקא היום מכל הימים לקבור את עצמך במטבח!" נכנע משראה שהיא עומדת על דעתה: "נו טוב עקשנית, אני אגיע הביתה לפני 7 ; אוהב אותך ילדה שלי" – וניתק.
"ילדה שלי" – כך הוא קורא לה מאז הכירו. "את ילדתי ואני ילדך הקטן. מיקרוקוסמוס של שניים, מספק בהחלט, לא צריך שום דבר נוסף" – ניחם אותה כשהיה מבחין בעננה שעל פניה.
קמה והתחילה ללכת לכוון החניה של המרפאה, שם השאירה את הרכב; יום גדוש לפניה, יש לערוך קניות ולגשת לעבודת הבישול. ויש עוד לארוז.
בסופר ערכה את הקניות במהירות: צלעות כבש, אספרגוס טרי, תפוחי אדמה ננסיים לאפיה, עלים צעירים לסלט. בתור לקופה, עמדה אחרי אישה צעירה שניסתה, ללא הצלחה מרובה, להרגיע ילדה היסטרית כבת 4 שצרחה במלוא ריאותיה :"אבל שירי, אסור לפתוח לפני שמשלמים. ברגע שנצא, אפתח לך את הבמבה" . אלונה נזכרה במבטו של תומר כשהיה עד לסצינות כאלה בחברתה: "זה באשר לתענוגות ההורות, עכשיו את יכולה לראות מה שאת מחמיצה" היה תדיר נואם באוזניה. היא שתקה, מה כבר יכלה להגיד.
ב6.30 הכל היה כבר מוכן והיא חכתה לו לבושה חגיגית ומאופרת. השולחן בסלון נערך לשני סועדים בכלים ששמשו לארוחות מיוחדות, המפה הלבנה הרקומה שהביאו מפורטוגל ושלא הספיקו להשתמש בה, כיסתה את השולחן. נרות דקורטיביים ליצירת האווירה חיכו להדלקתם.
תומר נכנס כמה דקות לפני 7, כפי שהבטיח. סקר אותה במבט ממושך, מעריץ ,כרך את זרועותיו סביב גבה והצמיד אותה לגופו. נשק לה ארוכות על שפתיה והיא חשה ברעד שעבר בגופו ובהתעוררות בחלציו. "לא השתנית בכלל מאז שהכרתי אותך, ילדה אהובה שלי" לחש לה בקול צרוד. היא הרחיקה אותו בעדינות ממנה : "קודם אוכל, הבשר מתייבש בתנור" הכריזה מעשית והוא חייך, האכזבה ניבטה ממבטו המגורה. כן, הוא עדיין אוהב אותה בדרכו, הרהרה.
התיישבו והוא מלא את כוסותיהם ביין הצרפתי והרים את כוסו לברכה. היא נהגה כמוהו. "יום נשואים מאושר יקירתי, בריאות והרבה אושר". השיקו כוסות ושתו לחיים. הוא קרב את גופו לעברה ונשק לה ברכות על שפתיה. קמה ונגשה למטבח והוא הלך אחריה לסייע בידה. יצא מגדרו בכמות המחמאות שחלק לה על "מעשי ידיה להתפאר" – כך הוא כינה את האוכל. היא הודתה לו בחצי פה, דעתה מוסחת. אכלה מעט מאד ממנתה בשעה שהוא טרף את שלו ברעבתנות. "מה קרה, את לא רעבה?" שאל, והיא תרצה בכך שאכלה משהו מוקדם יותר, לא יכלה להתאפק. בסיום, עזר לה לפנות את השולחן.
עמד לידה בשעה שסידרה את הכלים במדיח ופטפט בעליצות. היה נרגש וחסר סבלנות, והיא שיערה שהפעם התעלה על עצמו בבחירת המתנה. הכינה קפה שחור חזק, כפי שאהב, והוציאה מהמקרר את עוגת הטורט שקנתה בקונדיטוריה ליד הבית . הוא לקח את המגש עם הקפה והיא הביאה את העוגה לשלחן. בקשה סליחה לרגע ונכנסה לשירותים הצמודים לחדר השינה. משם הוא לא יוכל לשמוע את השיחה.
חזרה לשולחן ובשעה שפרסה מהעוגה, ראתה מזווית עינה את החבילה הקטנה שכבר החזיק בידו. הגישה לו את הפרוסה והוא כחכח בגרונו. עת החלפת המתנות – ידעה. היא נגשה למגירת המזנון והוציאה משם את הטופס.
"מותק, התלבטתי מאד בבחירה, אני מקווה..." הוא התחיל אך היא הפסיקה אותו:
"אני ראשונה הפעם. לא קניתי לך מתנה אבל יש לי הפתעה" אמרה והניחה את הטופס לפניו. הוא עיין בנייר מבודח: "זה לא כרטיסים לנסיעה, וגם לא..." חיוכו נמחק משהתחיל להבין במה מדובר.
היא פתחה: "כפי שכתוב שם, אני בהריון, שישה שבועות בקרוב..."
ראתה את חיוורונו והוסיפה במהירות: "זה קרה בהפסקה מהגלולות שהייתי חייבת לעשות. זוכר את הפעם ההיא ששכחת לקנות קונדומים ואמרת שתזהר? אז לא נזהרת מספיק, כמסתבר." ראתה אותו בולע את רוקו ומנסה לדבר, אבל לא נתנה לו שהות:
"לא תומר, הפעם אני לא עושה הפלה כפי שעשיתי לפני חמש שנים. תראה אהובי, המיקרוקוסמוס של שניים כבר לא מספיק בשבילי. לא מספיק לי כבר שנים רבות, אבל..." הפסיקה בתנועת יד נמרצת את ניסיונו להגיד משהו.
"עכשיו תשמע אותי עד הסוף, זה לא יהיה ארוך. אני יודעת שהעמדת את התנאי הזה מראש, כשרק התחלנו לדבר על חתונה, אמרת שהשניים שיש לך מהנשואים הראשונים מספיקים לך ושאתה לא רוצה עוד ילדים. הייתי צעירה מדי ומאוהבת מדי, לא שקלתי את הדברים בכובד ראש, אז הסכמתי". היא לגמה קצת מהקפה והוא הביט בה בשתיקה; מבטה הנחוש לא אפשר לו להפסיקה.
"עכשיו אני בת 37" , המשיכה, "כבר לא יהיו לי הרבה הזדמנויות. אני רוצה את הילד הזה - או את הילדה" חייכה.
שמעה את הצופר של המונית. עיתוי מושלם – חשבה. היא קמה, פתחה את דלת המשרד הקטן הצמוד לסלון והוציאה את המזוודות. הוא הביט אליה, זעזוע של הבנה חלף בעיניו.
"אני עוזבת אותך עכשיו" אמרה לו, "אהיה בהתחלה אצל אמי. אל תדאג, אני אסתדר כלכלית. יש לי משכורת טובה ואמא תעזור לי עם הילד." פתחה את דלת הכניסה וראתה אותו עומד במקומו, מאובן. רככה את קולה: "אם תמצא לנכון שיש מקום בליבך בשבילי וגם בשביל הילד, תדע היכן למצוא אותנו. רק אל תתמהמה יתר על המידה, אולי כבר לא נחכה לך".
והיא סגרה את הדלת אחריה.
©
