דניאל (פרק-3) – ויקרא / רונן
ויקרא אל דניאל וידבר לוציפר אליו מאוהל מועד לאמר: דבר אל בני תשחורתך ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן מן-הנשים מן-הזקנים ומן-הטף תקריבו את קרבנכם. אם עולה קרבנו מן-הטף, זכר תמים יקריבנו אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצוני לפני. וסמך בלטשצאר ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו. ושחט את הטף לפני סמאל והקריבו בני בלטשצאר: שדרך, מישך ועבד נגו והקריבו את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אוהל מועד. והפשיט את עור העולה וניתח אותה לנתחיה. ונתנו בני בלטשצאר אש על המזבח וערכו עצים על האש. וערכו בניו וביתו הלבנה את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש אשר על המזבח. וקרבו וכרעיו ואברו ירחץ במים והקטיר דניאל הכוהן את כל המזבחה עולה אישה ריח ניחוח לסמאל.
דניאל נעמד על רגליו ויקרא קריאה גדולה. צעקה מרה שפילחה אותו וחילקה את ישותו. פיצלה את תודעתו לקרובה ורחוקה. האספסוף כולו נעמד על רגליו עוצר מהתבהמותו. חש כי רגע גדול ומכריע עומד להגיע. דניאל עומד בכל עוזו השברירי במרומי הסלע, מנופף בזרועותיו ומקלו. צועק צעקות חסרות מובן וקצף ניתז מתוך פיו המיוסר. מיהרה אלילת השיש להחרות אחריו ואחריה מישך ועבד נגו ואחריהם אחזה העוית והתזזית בכל שארית הפליטה. מעל פסגת ההר הגבוה בצלו חסו היטמר באיטיות אחד השליחים. פנס המוות הכתום שבראשו תר ימינה ושמאלה כעין פקוחה בראשו של ציקלופ המוות. ככל שהלך והתקרב כך הלך ונעשה ברור יותר ויותר הסימן המשולש של בוראו. דניאל עומד על הסלע, רק כותנת מזוהמת לגופו, ידין המונפות אל על ומקלו קוראים תיגר על השליח.
"עצור!" התגבשה מילה אחת בהירה כקריסטל.
"עצור!" החרה אחריו האספסוף כולו וצעקתם התלכדה לכדי מסה ממשית מוצקה. עולה ומתנחשלת כלפי השליח, כלפי שמי הפלדה החשוכים, כלפי גורלם. המילה התכדרה והתכרבלה בתוך עצמה אוספת אנרגיה מתוך העמוק שביאושים. מתמלאת בכוח אוספת עוצמה ממעמקי אפסיות הקיום, מתוך מדמנת המוות הרובצת ובולעת כל יום שארית פלטה אחרונה. עצור! ככידון של קול המוטח אל האויר לא על מנת לפגוע או לשפד דבר מה אלא כמאמץ אחרון להפגין יכולת או כשרון לפני שירד סופית מסך החשיכה על המין האנושי. עצור!
והשליח עצר. עין המוות הכתומה הנטועה בראשו החלה דועכת. לחיכת המוות שלה מתחילה להתעמעם. השליח עמד ונדם במרומי ההר. סימן אחרון למושל החדש של הלילה שירד על המין האנושי. שקט לא טבעי השתרר על המחנה. כפי שכבר קרה פעם אחת בעבר. נקרעו שמי הפלדה באיזמל חומה של השמש. קרן אור, אצבע אלוהית, האירה את דניאל העומד בפיסוק על הסלע. ידיו המונפות והמקל יצרו חויה שצרבה את כל רשתיות העין שצפו בה. חוייה שקועקעה הישר על רקמת המוח של הצופים כולם. בעוד בדל צעקתו מרעיד עדיין את שפתיו ומהדהד בקרקע שמתחתיו, נעלם דניאל בתוך פרץ האור. רקיע המתכת שב והחניק את אותה קרן בודדת עוטף שנית את העולם בחשיכה שמנונית של מוות. הסלע המזדקר נותר ריק. זועק את ריקנתו בשאגה אילמת. כאחד, נפלו כל שארית הפליטה על רגליהם. תחושת האובדן היתה מוחלטת ומשתקת. כמו רובט שהופסקה לו בבת אחת אספקת החשמל נפלו כאיש אחד על ברכיהם.
"עצור! לוציפר. לך ניתנה ממלכת המוות והשאול. לך מתנת הייסורים והכאב. אבל רצוני אינו שלך ומעשי אינם בידך. עשה בי כרצונך. מכיר אני את סימנך ומכבד אותם. לא אפעל כנגדך בגלוי או בסמוי. לא אתן ידי במעל מטוב ועד רע. כנביא משתין בקיר שמתני עליהם. כעד נאמן המתעד במוחו את אפסותנו המתכלה. לכל אלה אסכין. כל אלה התנבאתי ואמשיך להתנבא. כל אלה ולא עוד. נטול רגש ובינה. חסר חמלה כיאה לנו להיות. מרגע שהתנפצה ללא שוב קליפת הדו פרצופיות של המין האנושי לא ניתן להשיב הגלגל לאחור. אבל גם כאן ועכשיו אצהיר לא יהיה ניתן לרתום אותי או לשכנעני לקחת חלק בפועלך. עיניים לי, אוזניים, אף ומוח לשמור את כל הרשמים – ותו לא!
אין לי חלק בהנהגתם.
לא ראשם אני ולא ישבנם. אטום נוסף של שארית הפליטה. סופם יהיה סופי, עתידם עתידי, גורלם גורלי."
שלושה ימים עשה בלטשאצר דרכו מהשליח המתנשא אל האספסוף הכורע. סלעים ניסו לעצרו, שיחים שלחו אצבעות קוצניות לעכבו. רזה, שדוף ושבירירי עשה דרכו ללא לאות כלפי מטה. תמיד, הדרך היתה רק כלפי מטה. שביל של דם סימן את דרכו עד שעמד והתייצב שוב על הסלע. לראשונה, הזדקפו הראשים והביטו כלפי מעלה במבט שונה. מישך ושדרך תמכו בידיו משני צידיו, עוזרים לו להניפם בשנית. כל שארית הפליטה כמו נמשכה באיטיות שנית על רגליה. עצור! הדהד בליבם ובמוחם כמו תוף ענק שהעור מתוח עליו עד לגבול יכולתו. עצור! חזר והכה בתודעתם. עצור! והכוכב כולו עצר מסיבובו. להרף עין אחד חדלו להתקיים חוקי הטבע. הפיסיקה שבתה – נעצרה. כגוש אחד החלו להתרומם כולם. רגליהם מרחפות מעל הקרקע. בהתחלה רק סנטימטרים ספורים. עצור! וההרים נעלמו מתחתיהם. שמיכת הכוכבים כמו ירדה לעטפם כשפרצו מבעד לריקוע פלדת הרקיע.
ויקרא – עצור!
© כל הזכויות שמורות לרונן
