דניאל (פרק-4) – במדבר / רונן
מחשבה אחת דקיקה ריחפה מעל למישור אינסופי צחיח. עולה יורדת ומתערבלת כנוצה הנישאת בצפרירי השחר של ההגות. המישור היה קמור קלות וקצותיו מתבדרים אל תוך האינסוף חסר הממשות של הבריאה. תוויו היו תמימים. לא הר ולא גבעה לא ערוץ ולא ואדי. משטח אחד, אחיד, העשוי כולו יחידות הומוגניות כמו פיקסלים בתמונה. המחשבה לרגע התגבשה לכדי ממשות נזילה ורגע לאחר מכן איבדה אותה. מתרחבת לכדי צעיף שקוף ומתכווצת שוב עד לממשות זעירה ומוצקה. פועמת בקצב אסינכרוני תוצר של מוח חולה לב. מחפשת פירצה. מחפשת מחסה בתוך האינממשות הנוראה שמקיפה אותה מכל עבר. שינוי הדרגתי בצבע ובמרקם של המישור שימשו לה כסימני דרך. הקרקע המישורית הפכה להיות גלית כאילו רוח רוגשת מעכירה את פניה. קצף סלעים ניתז מראשי הגלים. מדי פעם התמזגו מספר גלים לכדי הר קטן שהטיל צל חיוור על סביבתו. המחשבה הקיפה את ההתרוממות מחפשת דרך פנימה. מתרוממת שוב בחופזה אל מעל לגלי הקרקע. גל אימתני מפספס אותה וכמעט מטביע אותה בתוכו. לבסוף הגיעה אל מרכז ההתרחשות. גלי קרקע התנחשלו והתנפצו זה בזה מכל עבר. יוצרים עמודים נזילים באויר מחד ותהומות מאידך. כמו יד ענקית עירבלה את הכל לכדי מיקסר קוסמי מופרע. המחשבה התגבשה. הפכה לכמעט מוצקה ואז בפרץ אחרון של אובדן הטיחה עצמה למטה. אל תוך אחת מהתהומות העמוקות ביותר. בשבריר אחד של זמן אינסופי היא נקברה עמוק עמוק מתחת לפני השטח הרוגשים. נמחצת ונמעכת בזרמי דעת סותרים. מוצפת בליל רגשות- מאימה משתקת ועד לצחוק משחרר. נראה כי היא טובעת לנצח בתוך המישור ויחד עם זאת איכשהו מצליחה לשרוד.
דניאל פקח את עיניו וסגר אותן מיד שוב. האור המוחזר הכאיב לעיניו כמו כוויה. הוא שכב או היה מונח על משטח קשה וקריר. סוג של מתכת כלשהי. ממה שמוחו הספיק לקלוט, בשבריר השניה בה הגיע קלט לעצבי הראיה, הכל סביבו היה עשוי מאותו החומר. נירוסטה או כסף מבריקים שהחזירו כמו מראה את האור. בשתי ידיו מישש בזהירות ובחשש מה את גופו. גופו היה שלם וערום. באיטיות התרומם על רגליו. תחושת השרירים החוזרים לפעולה היתה מוזרה. מכאיבה ומספקת בעת ובעונה אחת. כשעיניו עדיין עצומות בחוזקה ניסה לעמוד על קצות אצבעותיו ולמתוח את ידיו אל על. לפני שהספיק להתמתח לשיא גובהו נתקלו ידיו, בחבטה מכאיבה, בתקרת המקום בו היה. כשידיו לפנים פנה באיטיות ימינה עד שהגיע לקיר מתקמר. אותו הדבר היה גם משמאלו. מבלי לפקוח את עיניו הבין שהוא מצוי במעין גליל כסף גדול.
"הלו, יש כאן מישהו?" קרא בלחש צרוד. וחזר מיד על שאלתו שוב. הפעם בעוצמה רבה יותר ובקול בטוח יותר. קול לא הדהד במרחב הסגור. התחושה היתה כאילו הקול ניספג בתוך הקירות ודעך בפתאומיות. ככל שצעק יותר חזק דעך הקול מהר יותר מותיר ריק של שקט באוזניו. הוא ניסה לפתוח בזהירות שוב את עיניו אבל האור המוחזר היה חזק מדי. כעת ניסה לכסות את עיניו בכפות ידיו ודרך חריץ זהיר ניסה שוב לבחון את סביבתו. האור הכסוף היה קשה ומכאיב. מחטים של אור שחדרו דרך החריץ הצר ועפעפיו המכווצים תקפו את עצבי הראיה שלו במטחים בלתי פוסקים. הוא הביט לצד אחד ואחר כך לצד שני. גונח מכאב. הגליל הכסוף נמשך, ככל שהצליח לראות, עד אינסוף. הולך וצר עד שנגמר בנקודה אחת צרה של אור כסף מרוכז. הכאב הפך לבלתי נסבל. עד שלפתע הוא הפסיק. חשיכה מבורכת ירדה על עיניו. דניאל פקח אותם לרווחה ולא ראה דבר. הוא מישש שוב את הקירות המתקמרים והם עדיין היו שם. באצבעות חרדות מישש בזהירות את עיניו. הן היו פקוחות אבל הוא כבר לא ראה יותר דבר.
"לאאאאאאאאאאאא!" פילחה זעקה מרה לא מודעת את גרונו. כאחוז עמוק התחיל לרוץ ימינה. מאיץ כמו פר מטורף, כרכבת שאבדה עליה השליטה, כמטוס שהזדקר. רץ ורץ עד שהאויר כלה מראותיו, חומצת החלב איכלה את שריריו. רץ עד שמהותו היחידה הפכה להיות אידאת התנועה. הוא לא ידע כמה זמן רץ ככה. לא הבין מאיפה היה לו הכוח להתמיד. כשעצר הוא אפילו לא התנשף. הוא עצר מכיוון שאבדה לו התכליתיות שבריצתו. יתכן והגליל הינו טבעת אשר הוא רץ בה במעגלים אינסופיים מבלי להרגיש בכך. הוא שב ופתח בכל הכח את עיניו ורק ערפל עכור עם שמץ של פיצוצים צבעוניים היה מה שראה. כמו מישהו שמביט יותר מדי זמן ברעש לבן בטלוויזיה. רעש לבן? איך יכול להיות דבר כזה רעש לבן? חום מלוח. חריפות עגולה. צליל מתקתק. הוא סב על מקומו בתשעים מעלות והחל פוסע לאחור את שחש בגבו את הקרירות (הכסופה) מתקמרת מאחוריו. נשימה ארוכה והוא פרץ בספרינט, מטה את ראשו לפנים, מחכה לחבטה הבלתי נמנעת שבקיר ממול. ראשו חש לרגע בהתנגדות קלה ואז כל גופו פרץ החוצה אל תוך הריק.
סימנים. אותיות. מילים. כל שפה מורכבת מאותם אבני היסוד. יש כאלה שהסימן עצמו הוא מילה ואולי אפילו משפט שלם. לפעמים סימנים הם רעיון. אותיות הן רעיון שימושי. מילים מתחברות באינסוף צרופים לכדי משפטים. משפטים יולדים משמעויות. לאחר שהמשמעות נולדת יש והיא גוועת באיבה אבל לרוב היא יוצאת לקיום חופשי. עצמאית ללא תלות במשפט או באוסף המשפטים שמהווים את הוריה. המשמעויות משוטטות כדגים באקוריום מציגות לראוה את מרכולתן הצבעונית. משויצות. מתגרות אחת בשניה. לפעמים משמעות אחת בולעת אחרות. לעיתים משמעויות צוללות לקרקעית ונשכחות מלב. בכל רגע נולדת משמעות חדשה כהתפצלות, השרצה של קיימת או כתוצאה מכפילות בלתי מובנת. משמעויות משתכפלות, משתדרגות, מתעתקות, משתבטות. רפרוגרפיה אינסופית בחלון הראווה של התודעה. תודעות חולפות מחליפות בניהם משמעויות בתוך אקווריומים עגולים קטנים או שקיות נילון דולפות. ברגע שמשמעות עוברת מאקוריום אחד לשני היא ישר מתמזגת עם יתר המשמעויות. מגיעה איתן לאינטראקציה סמביוזית מדהימה. מאבדת מיחודה וזוכה בחדשה. דניאל מצא עצמו מרחף כאמודאי במעמקים בין כרישי המשמעות שמסביבו. להקות של משמעויות חסרות ודאות היו פונות ימינה ושמאלה כוילון שנפתח ונסגר. מגלה ומסתיר כפלי משמעויות. פרשנויות ריחפו מסביבו, כדגי סנדל ענקיים, חובקים אינסוף משמעוית בצילם. קומנטציות ואינטרפטציות עתירות שיניים חדות נגסו בתודעתו המדממת. הסברים מחודדי אף קרני דקרו אותו. להקות של פרושים ובאורים כירסמו בבשרו כדגי פירנייה. לוויתנים של הגדרות סיננו בין שינהם ועשו הבחנה בין מובן, פשר, משמע וכונה.
"מה המשמעות של כל זה? " חשב ולפתע הכל נארז לשקית נילון גדולה והושלך לתוך אקואריום גדול יותר. ושל זה. וזה וזה. תודעתו הלכה והצטמצמה ככל שאוקינוס המשמעות שסביבו הלך וגאה. כנוח בתיבתו, צפה תודעתו בתוך האינסוף הגואה של חוסר משמעות.
דניאל! פנטגרם של אותיות. מצד אחד דן, שפט, גזר את דינו. מצד שני האל הכל יכול. ובאמצע? באמצע כלום. יוד. האות העשירית. עוד ביטוי של האלוהים. אלוהים מורכב משני פנטגרם. אבל גם ה' זה אלוהים. 'ני' האות השלושה עשר באלף בית היווני. שלושה עשר. בר מיצווה. האם גם כאן יש משמעות חבויה? פנטגרם דוקא מסימניו של השטן. ויקרא – עצור!
עצור!
"זה כבר הופך להיות מגוחך."
"למה את חושבת כך."
"הניסוי יצא מכלל שליטה."
"ידענו שזה עלול לקרות אבל אסור להפסיק עכשיו. מה דעתך?"
"אני לא יודע. אני מסכים שהתוצאות המתקבלות מפסיקות להיות מובנות אבל אולי זו רק בעיה בכלי המדידה שלנו."
"אתם ממש מגוחכים. זה נראה כאילו גם אנחנו חלק מהניסוי וזו בכלל לא היתה המטרה."
"ואנחנו לא חלק מהניסוי?"
"ומה לדעתך היתה המטרה?"
"לבדוק איך ניתן לפרוץ מגבולות… אני לא מאמינה שנפלתי עוד פעם לפח הזה."
"זה לא פח. הניסוי הזה חל על כולנו. האם את מסוגלת לעמוד בחריגות. האם אנחנו יכולים לפרוץ מעבר לגבול התודעה והמשמעות הקיימת."
"תראו זה הכל עניין של דיאלוג. צריך לבחון את הכל בהקשרים של השדה התרבותי, השפתי והרעיוני שאנו פועלים בו. כי בסופו של דבר בתוך האינטרסטרקטואליות כל דבר מדבר עם כל דבר. הכל מרפר על הכל. זה כמו נוירונים במוח. כמו אינטרנט."
"כמו היקום."
"ומה שנמצא מעבר לו… האם הוא מחוץ להשגתנו?"
חריפות סגולה התפוצצה באוזניו. מותירה אותו חסר אונים וחסר נשימה. תפקודיו החלו דועכים. מתבלבלים. כעת התחיל לנשום דרך איבר מינו. נעזר בו כמו שנורקל. מכווץ את ישבניו לנשימה מאומצת. שיעול חד תקף אותו. מטלטל את רגליו. ליחה ירוקה נפלטה מציפרניו. הוא ישב על אפו מחזיק ספר באמצעות ריסיו. היו לו ריסים שחורים וארוכים שבאמצעותם דיפדף. הרעיונות בספר היו קשים לעיכול. הוא כבר החל להרגיש בצרבת העושה דרכה לתוך מוחו. בסוף עוד יהיה לו אולקוס בראש. השערות הדקיקות, כמעט שקופות שעל פני גופו, נעו בהרמוניה עם המוסיקה. הכאב העמום בליבו הזכיר לו שלא אכל כמעט יומיים. עורו החל להתקלף גלדים גלדים כמו בצל. הוא שיפשף את העור על מנת לראות יותר טוב את הכתוב. טעם של צליל צהוב קימר את גבו. יוצר בו גבשושיות רכות של ריח. אותיות בריח מנטה היטמרו וטעמם הפריך ריצד באוזניו בכל צבעי הקשת. שיניו היו רגישות כאילו זה עתה קיימו יחסי מין פראיים במעין מרתון של טעמי מיקרא מתפוררים.
עצור!
"הוא שואב הכל מתוך מה שהוא מכיר. הכל מבוסס על ידע קיים."
"לכל יש גבולות מוגדרים. לא ניתן לפרוץ אותם."
"גבולות מוגדרים זה טאטולוגיה."
"למה?"
"אם הם גבולות אז הם מוגדרים ובטח שאי אפשר לפרוץ אותם. אחרת הם לא היו גבולות."
"אז אתה רומז שהכל היה לחינם."
"לא אני לא רומז. אני אומר שכדאי, שלפחות אנחנו, נדייק במה שאנחנו אומרים."
"כל הבלבול שכל הלוגי הזה לא מקדם אותנו."
"לאן רצינו להתקדם?"
"לגבולות חדשים."
"אין גבולות חדשים. יש רק גבול אחד. הבעיה היא לא בגבול אלא בנו. בכל פעם שאנחנו נעצרים או נתקעים אנחנו חושבים שהגענו אל הגבול. בכל פעם שאנחנו חוצים אותו אז ברור שזה לא הגבול האמיתי."
"הוא היה אמיתי עבורנו."
"מה זה אמיתי עבורנו? האם האמת היא יחסית?"
"די! אל תתחיל עוד פעם."
"מה עושים אתו?"
"........."
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. ג מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן. ד וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית-אֲבֹתָיו הוּא. ה וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם...
עצור!
"הוא ער!"
© כל הזכויות שמורות לרונן
