אבא

יָם מְכֻשָּׁף סוֹחֵף אֶת הַחוֹל,

צְדָפִים מִצְטַמְּקִים כְּמוֹ עָנַב.

עַל מָוֶת אֶפְשָׁר אוּלַי עוֹד לִמְחֹל,

אַךְ לֹא עַל שֶׁבָּא אַחֲרָיו.

חֲלוֹם שֶׁנָּפַל מִשִּׁדַּת הַחַיִּים,

נָמוֹג לְאַלְפֵי רְסִיסָיו.

צוֹבְרִים אוֹתוֹתַי לְרִקְמַת נְכָאִים,

כְּקֶצֶף שֶׁל גַּל נֶעֱזַב.

תּוֹפְרִים לִי חֻפָּה שֶׁל בְּדִידוּת.

לִבִּי מִסְתַּחְרֵר עַל בְּדָל כְּאֵבוֹ,

גָּוְעוּ חֲדָרָיו לְאִבּוּד.

כִּסּוּף שֶׁנּוֹתַר לְאֶתְמוֹל וְנִגְמָר,

מַצִּית בְּעֵינַי זִכָּרוֹן.

הַיֶּלֶד שֶׁבִּי עוֹד שׁוֹאֵל אִם מֻתָּר,

לִבְכּוֹת אֶת הֶמְיַת הַיָּגוֹן.

אָז בָּאתִי אֵלֶיךָ מִתְּהוֹם הַתִּקְוָה,

אַבָּא – קָרָאתִי בְּקוֹל,

אֱמֹר לִי אֵיכָה נִשְׁמָתְךָ כְּבָר עָזְבָה

אֶת גּוּפְךָ שֶׁהָיָה כָּל יָכוֹל –

לְחַבֵּק, לְהַקְשִׁיב, לְנַגֵּב הַדְּמָעוֹת,

לִשְׁמֹעַ בְּכִיּוֹת חֲרָדָה.

לְנַחֵם, לְעוֹדֵד וּבִשְׁתֵּי הַזְּרוֹעוֹת,

לִסְפֹּג כְּאֵבַי בִּרְעָדָה.