תקציר- אבי, סטודנט לספרות, נכנס לחיי בית כנסת לניצולי שואה ונשאב אל תוך סיפוריהם של המבקרים בו. זאת על רקע חייו ויחסיו עם חבריו.
סוף סוף, דיברתי עם הבחורה שדפנה נתנה לי את מספרה. הייתה בינינו שיחה נעימה של כמה דקות. מסתבר שהבחורה בעלת הקול הנעים, שבשום פנים ואופן לא רצתה לתת לי את שמה, ידעה עלי יותר ממה שחשבתי. על תחום הלימוד שלי. על זה שאני חזן לעת מצוא. כל זאת בעוד שאני בקושי יודע עליה משהו:
"אני מסורתית " העידה על עצמה, "לא פוסלת אף אחד."
זה היה משפט מעניין. התפלאתי איך התחברה "ציקי" עם דפנה שלא נודעה בפשרנותה.קבענו פגישה ליום שני בשעה תשע בערב בקניון הנגב. זה היה מהיר. אני מודה.
לתפילת ערבית של יום ראשון הספקתי להגיע בשעה מוקדמת. הספקתי לשמוע את קולו של רבי עמרם מכריז "יאללה מעריב!"
הסיפור שהבטיח לי סגל על אודות ביקורו במונאסטיר משך אותי. הפעם הצטיידתי בטייפ רקורדר חדיש שהשאלתי מיאיר ובמן דפדפת צהובה לרשום את השאלות שהיו לי.
הספקתי גם לעלות כחזן לתפילת ערבית. מניין היה בשפע. היו שם כמה תלמידי ישיבה תיכונית שהיו בדרכם לטיול בדרום. כך שרכב ההסעה נעצר לפני בית הכנסת והם השלימו מניין ואף מעבר לכך.
ביינהורן לא היה בבית הכנסת. מסתבר שהתארח אצל ביתו ביישוב עומר. כך אמר לי צביקה.
סגל סיים את תפילתו. פניתי אליו לגבי הסיפור ש"היה חייב לי" והוא הזמין אותי לביתו. אי שם ליד דרך מצדה.
ליד השער חיכו לי הרב אלקנה וצביקה. הם הביטו בי בתשומת לב:
"אנחנו רוצים לדבר איתך מספר דקות. אם אפשר" אמר הרב
"אני גר ברחוב יצחק אבינו מספר 140 קומה שתיים" אמר סגל כיודע משהו "אתה כבר תגיע." הוא התרחק מן המקום כשהוא מלווה את זלמן ואשתו שיצאו בצעדים איטיים לאותו כיוון.
"אתה מתפלל איתנו כבר איתנו שבוע" פתח הרב כשהוא מדגיש כל מילה, "מאז ערב שבת אני מדבר עליך עם צביקה. אתה מתנדב בארגון "סיוע" וחשבנו עליך."
"במה דברים אמורים? אם תוכלו לשים את הדברים על השולחן, אני אשמח."
"אבי. אתה צעיר, סטודנט ובחור לעניין. נראה שיש לך כבר מקצוע ביד."
"אהה... אם מדובר בחזנות. זה אני עושה בזמני החופשי."
"כמה זמן תלמד כאן באוניברסיטה?" שאל צביקה
"בין שנה לשנתיים."
מה. הם רוצים לשדך לי מישהי? ואני בדרך לבליינד דייט...
"חשבנו שאולי אולי תרצה להיות אצלנו כגבאי נוסף" גילה צביקה והוסיף: "ביינהורן כבר לא מסוגל למלא את תפקידו. הוא עיוור למחצה. אמנם הוא עושה את עבודתו קודש ובהרבה אדיבות. אבל זו ממש רחמנות לראות אותו כך. אני לא נמצא בחלק מן הזמן בגלל הילד. אז חשבנו."
"וכל זה תמורת משהו," התערב הרב.
"כמובן שקודם כל זו זכות גדולה עבורי.אבל מה יהיה אם ארצה לעבוד בשעות האלו?"
"קודם כל ישר כח" התלהב הרב ולחץ את ידי "דבר שני. אתה שואל שאלה טובה כי לגבי תגמול העניין הוא כך – היום בבוקר דיברתי עם הגברת מארגון "סיוע" ואנחנו יכולים לסדר לך מלגה נוספת.שהרי גם כאן מדובר בסיוע לניצולי שואה יחד זה מכסה לך בערך כתשעים אחוזים משכר הלימוד."
מעולה!, חשבתי, כך אוכל להכיר יותר מקרוב את הקהילה הזו. זה יעזור לי בעבודת התיזה וגם יעזור להם.שקלתי את השיקול.
"לפני שאומר את תשובתי החיובית, יש כמה דברים" הוספתי כשאני מסתיר את התלהבותי "אחד – לא ארצה שביינהורן ירגיש מיותר. דבר שני – ארצה את המפתח. דבר שלישי – אוכל ללמוד כאן בשעות הצהריים?"
"את כל זה נסדר." השיב צביקה "אומר לביינהורן שאתה תעזור לו. כך שלא יפגע. בוודאי שנשכפל לך מפתח ובוודאי שתוכל להיכנס בשעות הצהריים. אלמד אותך לכתוב קבלות.תצטרך לגבות כסף לסעודה שלישית. לקנות לפעמים סעודה שלישית ודברים לקידוש. לחשב סכומים ולסדר סידורים וחומשים במקום, זו לא בעיה. בשבתות תארגן סעודה שלישית. אבל זו ממש לא בעיה כי אני נמצא כאן ויכול לעשות זאת. בעיקר מדובר בימים שני וחמישי ואולי גם ברביעי, מפני שאז לפעמים אני עובד באבטחה שעות נוספות. ועוד משהו: תצטרך לסדר את ארון המסמכים ויכול להיות שתמצא שם כמה דברים מעניינים.נראה לי ששנה לא סידרו אותו"
לשמע הערתו האחרונה זיק האיר בעיני. ארון מתכת כבד ורחב יכול לטמון בחובו מסמכים מעניינים ובהם סיפורים שלא יסולאו בפז.
"אני מכיר כמה סטודנטים דתיים שאולי יסכימו לבוא." חשבתי על כמה חברים מכל מיני קורסים.
לפני שלחצתי את ידו. נזכרתי, "איך אתם יכולים לסמוך עליי. אני בסך הכל מתפלל כאן רק שבוע... ואם אני איזה נוכל או פושע שרוצה לגנוב כסף מבית הכנסת?"
"על הנכד של החזן מנדל גייר אנחנו יכולים לסמוך במאה אחוז." אמר הרב.הוא לא צחק, כהרגלו, אך בעיניו נראה זיק כלשהוא.
הייתה רוח קרירה.הסוודר לא הספיק. חיבקתי את גופי. לחצנו ידיים ונפרדתי מהם. צביקה אמר שבקרוב ישכפל לי את מפתח השער והדלת.
סגל חיכה לי בביתו. ריהוט צנוע ופשוט. ספות ישנות מכוסות בבד פשוט. שידה ועליה תמונות של נכדים. שולחן מכוסה מפה כתומה ועליו כמה סידורי תפילה וחומשים.המולת הכביש נשמעה מקרוב. מפני שביתו היה סמוך לצומת דרכים והתריס לא היה מוגף. אשתו בירכה אותי לשלום והניחה על השולחן עוגיות בצלחת זכוכית. הוא מזג לי תה לשתות:
"לא התעכבת עם הדירקטוריון הרבה זמן." אמר
"לא. זה היה די מהיר."
"אצלי במפעל היו ישיבות כאלה שנמשכו שעות על גבי שעות..."
"מפעל זה מפעל, בית כנסת זה בית כנסת..."
"שיהיה לך בהצלחה מר בחור," השיב כיודע דבר.הכנתי את הטייפ ושירבטתי כמה רשימות ושאלות בדפדפת:
****************************************************
"נולדתי במרכז פולין," פתח סגל: "בעיירה שרובה יהודים חסידים. חסידי גור. גרנו בבית עץ עם גינת ירק שאמי טיפחה. אבא שלי היה בעל עגלה שנסע בקו שבין העיירה לוורשה. היו לי עוד ארבעה אחים שסייעו בפרנסתו של אבי.בילדותי למדתי ב"חדר" ואחר כך בבית ספר שבעיר הגדולה שהייתה צמודה לעיירה. הגרמנים כבשו את פולין בשנת 39' ומיד זרקו אותנו לגטו. שם סבלנו רעב איום. מכות והשפלות שלא מן העולם הזה ולא מן המציאות הזו.עבודות כפיה. חטיפות. אנשים שהכרנו מתו כמו זבובים, על ימין ועל שמאל. אבל הסתדרנו איכשהוא מהמעט שהיה לנו והאמנו שזה יחלוף, כמו שעברו הרבה צרות אחרות מתוך ביטחון באל. בקיץ 1942 כשהייתי בן שש עשרה, החלטתי להימלט, הסתתרתי שנתיים בבית איכר פולני, בעוד הוריי ואחיי מובלים אל המוות במחנות, לבסוף שוחררתי בידי הצבא הרוסי. לאחר שהתאוששתי מכל שעבר עלי, החלטתי לעלות לארץ. מצאתי התארגנות של יהודים שניצלו ובתום המלחמה נסענו כקבוצה דרך הונגריה ויוגוסלביה. לפני יוון הכריז הקונדוקטור על התחנה
"ביטולה!" (מונאסטיר) "
ירדנו מן הרכבת, על בנין התחנה התנוסס דגליוגוסלביה הוא עוטר בכתובות המהללות את שמו של טיטו המצביא והמשחרר של יוגוסלביה מעול הפשיזם."
"ומה ראיתם שם?" שאלתי
"פסענו ברחובות הריקים למחצה, העיר הנאה שנהרסה מעט מעט במלחמה, השתרעה לאורךמספר גבעות, יערות עיטרו את הסביבה. לא היה לי זמן רב להישאר וליהנות מן הנוף, נפרדתי מן החבורה ומצאתי את דרכי אל בית הקברות שעל הגבעה.
בית הקברות דמם, מצבותיו מוזנחות, כמעט ולא נהרס. עברתי את שער האבן הישן ראיתי אלון ענף הבולט מעל סביבתו.וכן מצבות השיש של יהודים, עברתי מצבה מצבה וחשבתי כי היו אלו יהודים ברי מזל שזכו לקבר ישראל, בעוד אחיהם לא זכו לכך. אחרי דקה פניתי אל עבר תחנת הרכבת. הקבוצה חיכתה לי שם.החלפנו רכבת שנסעה לגבול יוון. מחיי היהודים במקום לא נותר דבר. כמו בקהילות רבות אחרות."
הסיפור היה מעניין. בעבר התלוויתי לסבי לאזכרה לזכר יהודי מונאסטיר שנערכה בחודש ניסן אי שם בירושלים
"סיפור מאוד מרגש!" הגבתי
