"תלמדי את החיים אל תנסי להבין אותם"
היא השאירה לי את אותו מכתב במעטפה ירוקה דהויה וחתימה מצחיקה ששייכת רק לשנינו עוד מילדות.
היא טענה שבכי מנקה אך עדיף לשמור אותו לדברים מרגשים יותר.
ידיי רעדו ,ניסיתי לאמץ חיוך מזויף אבל הרגשתי שהיא עומדת לידי וצורחת עליי "תפתחי אותו כבר , אני לא יכולה לחכות לתגובה שלך" כמו בכל פעם שהיא כתבה לי מכתב אחרי תקופה ארוכה שלא התראינו.
את המכתב הזה פחדתי לפתוח כי הקודים בנינו לא חלו על אותו מכתב.
היא מעולם לא שלחה לי מכתב במעטפה ירוקה כי זה היה הצבע השנוא על שנינו אז קבענו על צבע לא שיגרתי – אדום.
והיא מעולם לא כתבה לי בעט אדום כי אדום זה של מורות רעות והוא היה תמיד צבע אסור בבחינות אז קבענו על צבע אהוב על שנינו- שחור.
היו לה מיליוני מעטפות אדומות שהיא קנתה כי אהבה לכתוב לי מכתבים שידעה שיצחיקו אותי אני הייתי מעדיפה לדבר , הכתב שלי היה גרוע , היא ידעה את זה ולאחר שכתבתי לה מכתב בעל דף אחד ו- 6 שורות של כתב צפוף ובלתי מובן אך בעל הקודים הראויים היא ביקשה ממני לחדול מלנסות.
ישבתי.
לא הדלקתי סיגריה.
שפתחתי את אותה מעטפה יכולתי לשמוע את הדף מפחד בעצמו להיחשף בפניי.
אז עצרתי.
הנחתי אותו בצד, והדלקתי סיגריה.
"נותרו לי 3 חודשים לחיות.
כך אמר לי אותו רופא.
הרגשתי שאני יכולה להתאהב בו.
אמא שלי אמרה שהיא חושבת בדיעבד שכך קרה.
שהתאהבתי בו.
לא בגלל שהוא זה שאמר לי שיש סוף לחיים אלא בגלל שבאמת התאהבתי בו, במחשבה שנייה הרגע שהוא ציין שהחיים לא נצחיים גרם לי להתאהב בו יותר.
הכי מכל הרגשתי אנושית.
1.85 מכוסים בחלוק לבן.
עיניים חומות בצבע האדמה לאחר שנת שמיטה ארוכה , אף מחודד וארוך ושפתיים קופצניות.
הידיים שלו רעדו והעיניים שלו חיפשו מילים חדשות בגיליון המת שלי ומה שרציתי זה שהוא יסתכל עליי.
הוא לא היה מסוגל.
לא בכיתי לא הזלתי דמעה וגם לא ניסיתי לקרוע לו את החלוק בזעם או לומר לו שהוא משקר פשוט הזזתי את הראש כלפי מטה בכדיי למצוא את העיניים שלו ושמצאתי אותם הם היו עצובות ואמרו "אני מצטער" ששאלתי על מה הוא אמר לי "שהחיים שלך הסתיימו כ"כ מהר" אמרתי לו "אני עדיין חיה אל תהרוג אותי בטרם עת, אתה יודע כמה זה 3 חודשים לבן אנוש לחיות?" הוא ענה "כן , מהירים יותר מרכבת אקספרס תחתית של ניו יורק ."
אז חייכתי לראשונה מאז הידיעה ואמרתי לו "זוהי הטעות שלך דוק' מתי שאתה לא מתייחס אליהם הם נעלמים מהר.
המוות קיים , תריח את האוויר עד הסוף ותרגיש את קצה חותמו נוגע בך בחלל האף, בקרקעית העין , בנשימה הכי ארוכה שלך, שאתה יודע לזהות אותו את יודעת להעריך את ריחם של החיים"
אמא בכתה .
היא כ"כ בכתה שלרגע חשבתי שהודיעו לה שהיא זו שעומדת למות בעוד 3 חודשים.
אותו דוק' עם אותם עיניי שמיטה דידו למסדרון ובראשי נשמעה אותה מנגינה שנשמעת ששמים אותך בהמתנה וניסיתי להבין כמה קשה לאותם רופאים ליידע את האדם העומד למות בעוד חודשים ספורים ימים או דקות אחדות.
הבטתי בה.
באמא שלי.
מתייפחת וכואבת והכאב שלה הרגיש לי באותה מידה כמו הכאב של אותו דוק' באומרו ידיעה כזו.
באותם רגעים אני מניחה שלא הבנתי כלל מה משקל המשמעות של כל זה.
מה זה אומר שנותרו לי עוד 3 חודשים לחיות?
מי אמר שקיים גן עדן וגיהינום ומדוע בספרים בעשור האחרון מדגישים בפני הקורא שאין ולא קיים 2 עולמות כאלה אלא יש עולם אחד שכולם שייכים לו לאחר המוות ומי שנשאר רע העונש הגדול שלו זה להישאר כך בפני עצמו לנצח , "להתבשל במיץ של עצמו"?
האם הם עושים את זה בכדיי לרוקן מאיתנו את האגדה החוזרת והנשנית שגדלנו על פיה? שאכן קיים רע וטוב לאחר המוות?
זה אומר שעכשיו אני צריכה להשתפר בגלל שאני הולכת למות?
ואם ה-3 חודשים האלה אכן יהיו כמו רכבת אקספרס מזוינת כמו שאותו דוק' אמר?
מה יהיה אז?
אז התחלתי לבכות.
כ"כ בכיתי שאם אכן היו 2 עולמות כאלה הם כבר היו פותחים את שעריהם בטרם עת או אפילו רבים בניהם מי ייקח אותי.
ואז אמא שלי הנהנה בראשה משמע מבינה את כאבי ואותו דוק' נכנס והביט בי ושוב אמר "אני מצטער" ועדיין לא הבנתי למה הוא אומר את זה אך המשכתי לבכות וזה עדיין לא ברור לי למה עשיתי את זה.
בגלל המראה של אמא שלי מבכה על אותן שנים שהשקיעה בגידולי ובלכתי עכשיו או בגלל כל התהיות שחלפו בראשי או בכלל מהתרגשות , אופוריה, שחרור לחצים מה שזה לא יהיה זה גרם לי לתהות שוב על משמעות המשפט הזה .
"נותרו לך 3 חודשים לחיות."
אז הרמתי את ראשי מהחזה הענק של אמא שלי שהרגיש לי כמו כרית אוויר של מזדה 6 ושהבטתי על החולצה ראיתי פרצוף בוכה שהצחיק אותי והדוק' תהה מדוע אני צוחקת.
הוא בטח חשב לעצמו שזהו איזה שהוא הלם פסיכולוגי או בכלל תסביך.
אז לפרצוף התוהה שלו ושל אימי עניתי בפרצוף צוחק ולשאלתם הלא נשאלת אמרתי "אני לא הולכת למות בעוד 3 חודשים..."
הדוק' לא אמר כלום ושפתותיו נפתחו קמעה , אימי הפסיקה לבכות והביטה בי כמו משוגעת.
הסרתי מעליי את הדמעות המוזרות ולו היה לי איזה מייבש בהישג יד הייתי מעיפה גם את הפרצוף הבוכה שהשארתי על כריות האוויר של אימי המתייפחת.
"זה בסדר, זה נורמאלי שהיא מגיבה כך" הדוק' לוחש.
"כן אני מבינה".
"את צריכה להיות חזקה איתה לומר לה שזה בסדר."
"איך אני יכולה לומר לה שזה בסדר, לילדה שלי נותרו 3 חודשים לחיות!!!"
(למה לא 3 חודשים למות ?? זה לא היינו הך? )
"אני יודע אבל היא נמצאת בשלבי הכחשה עכשיו , את חייבת להבין".
יכולתי ממש לשמוע אותם מנסחים איזו תזה פסיכולוגית עליי ותהיתי לעצמי אם הם באמת חושבים שאני לא שומעת אותם.
אבל נתתי להם להאמין שאני משוגעת כך היה קל לי יותר להבין מה קורה איתי.
לא אני לא השתגעתי.
לא באמת.
התעוררתי בחצות וראיתי את אימי מכורבלת בתוך כיסא קטן שהחתול שלי היה מרגיש איתו נוח לוודאי ואפילו היה לו מקום להתרווח ולישון באלכסון הבטתי בה כ"כ מותשת שזה גרם לי לרצות להעיר אותה רק בשביל חיבוק קטן , לומר לה שאני אוהבת אותה ולחזור לסורי.
לא הייתי צריכה לחשוק בזה כלל כאילו היא שמעה את אוושת ליבי והתעוררה או בכלל דבורה עקצה אותה.
"מה קרה? את מרגישה טוב? את רעבה?"
"הכל בסדר."
הבטתי בה כמו שמעולם לא הבטתי בבן אדם.
היא הייתה האדם הכי פשוט והכי יפה שראיתי בחיי.
לא בגלל שהייתה אמא שלי אלא בגלל שהיא הייתה מיוחדת ורק בשבילה היה שווה לי להיאחז בחיים.
"למה אמרת את זה?"
"את מה?"
"שאת לא הולכת למות בעוד 3 חודשים".
"כי אני לא הולכת למות בעוד 3 חודשים".
"מתוקה זה מה שהרופאים אמרו ..."
"וזה מה שאני אומרת".
תמיד ראיתי את הרופאים שליחים של אלוהים, לבושים בלבן ומה שחסר להם זה את שמותיהם הקבליסטים מעוטרים באדום על החזה.
היא עדיין הביטה בי כמשוגעת.
אבל הרופא אמר שנותרו לי 3 חודשים לחיות או 3 חודשים למות ואני החלטתי אחרת.
כמו שאמרתי בהתחלה.
התאהבתי ברופא.
לא סתם איזו התאהבות טרום פסיכוזה או איזה הלם שגרם לי להיאחז רק במה שזה לא יהיה גם במגוחך ביותר, מה שאני מנסה לומר זה שגם אם הוא לא היה אומר לי את זה וסתם הייתי פוגשת אותו ברחוב הייתי מתאהבת בו.
זה הרגיש לי כמו שחייה לאורך 2 מ' ורצון להגיע לקצה בכדיי לשאוף אוויר.
האוויר הזה היה הוא.
שראיתי אותו לא יכולתי לשמוע את הידיעה המצמררת ולא את בכייה ההיסטרי של אימי רציתי רק לראות את העיניים שלו , שהוא יביט בי בחזרה.
עמדתי מול אותה מראה ענקית מכניסה רגל אחת שנצבעת בשחור ולאחר מכן את השנייה.
2 רגליים ארוכות בתוך שמלה צמודה שחורה.
צבעתי את שפתיי בסגול ומשכתי את שיערי הארוך לפקעת אחת גדולה.
שהקשנו את כוסותינו והבטתי בו ידעתי הכי מכל שאני רוצה לחיות ובאותה מידה שאני הולכת למות.
הזיכרון האחרון שלי היה מאותו איש שהריח לי כמו אפרסק וליקק אותי כאילו הייתי סוכר.
אהב אותי כמו שלא אהבו אותי בעודי בחיים.
הראה לי איך אהבה מרגישה באמת ועד כמה היא לא יכולה לגווע.
הרגיש לי כמו אל מוות ונתן לי להבין שאני אלה.
אך מעולם לא אמרתי לשניהם את מלוא המשפט..
"אני לא הולכת למות בעוד 3 חודשים. אני הולכת למות עוד שבוע"
שלך גם במקום אחר."
"הזכויות שמורות להדר מיליס".
