כשעליתי באותו בוקר אביבי לרכבת של השעה 10 לנהריה לביקור אצל דודתי קלרה, לא היה כל סימן שיעיד על רעידת האדמה שעמדה לטלטל את חיי כעבור שעות מעטות. שום הרגשה מוקדמת לא פקדה אותי, מן הסוג שקורה לעתים, כשבדיעבד, לאחר אירוע טראומטי, יכולתי להצביע על משהו שיכול היה לרמוז לבאות, אם רק הייתי קשובה יותר.
קלרה היא אחותה הגדולה של אמי ז"ל, בת משפחתה היחידה שניצלה יחד איתה מהתופת של אירופה. כיום היא קשישה ערירית בת קרוב לתשעים, שמתגוררת באותה דירה קטנה ומטופחת בנהריה מזה כ-40 שנה. בשנים האחרונות, משהדרדר מצבה עקב הזקנה והמחלות שפקדו אותה בעקבותיה, הוצמדה אליה מטפלת פיליפינית.
אני נוהגת לבקר אצלה פעמיים בשנה בקביעות מאז נפטרה אמי, וכך עושים גם שני אחי, מי פחות ומי יותר. בעבר הייתי מסיעה את אמי מדי פעם לביקור אצל אחותה, אך כעת אני מעדיפה לנסוע ברכבת; זה חוסך זמן ואני לא במיוחד אוהבת לנהוג מחוץ לעיר.
דודה קלרה קבלה אותי בהתלהבות הרגילה; חבקה אותי שעה ארוכה בין זרועותיה הגרומות, עיניה נוצצות מהתרגשות. הציגה אותי בפני המטפלת שלה: "זו תמר, בת אחותי האהובה" , כפי שנוהגת לעשות בשנה האחרונה, וזו חייכה אלי במבוכה: היא כבר עובדת אצל דודתי מזה שלוש שנים ומכירה אותי היטב כמובן. מה לעשות, צלילותה של הקשישה הולכת ופוחתת ככל שעובר הזמן. היא תפסה את ידי ומשכה אותי למטבח להראות לי מה מתבשל שם לצהריים: "הכנתי את הדברים שאת אוהבת, מרק עוף טעים וצלי בקר" אמרה לי בגאווה, " ויש גם שטרודל תפוחים". בעבר, השטרודל של דודתי היה לשם דבר במשפחה, אך כיום המטפלת קונה אותו בקונדיטוריה של פריץ בשדרות הגעתון.
הייתה לנו כבר שיגרה קבועה במפגשים האלה; לפני ארוחת הצהריים, היא נהגה להתעדכן בשלום ילדיי ונכדיי, ואני הבאתי לה תמיד צילומים עדכניים של משפחתי. הם לא בדיוק מגלים עניין בדודתי בת ה-90 , כבר שנים שאיש מהם לא פקד את ביתה, אך היא לא מתלוננת על כך. עוקבת אחרי התפתחותם בתמונות, גאה בעובדה שזוכרת את שמות חמשת נכדי, מתעניינת בלימודיהם ומעשיהם. אני כמובן ששה תמיד לספר על משפחתי, יש לי במה להתגאות, רק שיהיו בריאים.
היא מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה. בצעירותה הייתה אישה נאה למדי והיו לה מחזרים וכמה פרשיות אהבים, אך היחסים לא הגיעו לידי מיסוד הקשר. חזרה מ"שם" מוזרה במקצת, הסבירה לי אמי, פקדו אותה סיוטים בלילות, מצבי הרוח שלה היו בלתי צפויים והגברים בחייה התקשו להתמודד עם חוסר יציבותה והתאיידו. היא ראתה במשפחתי ובמשפחות אחיי את דור ההמשך שלה, הייתה מאד גאה בהם, הציגה את תמונותיהם בפני כל מכריה וסיפרה בגאווה על הישגיהם.
אחרי ארוחת הצהריים, התישבנו על הספה הפרחונית הישנה בסלון, ואני, מתורגלת כבר בשגרת מפגשינו, גלגלתי את עגלת ההגשה ממקומה הקבוע בפרוזדור הכניסה והעמדתי אותה ליד הספה, בהישג ידה של דודתי. העגלה שימשה בעבר את יעודה המקורי, כלומר עליה הביאה לסלון את התקרובת שהגישה כשעוד ארחה את חברותיה למפגשי הרמי התכופים שלהן, אך חברותיה כולן כבר מזמן שוכנות עפר. כיום משמשת העגלה על שתי קומותיה כמדפים עבור אלבומי התמונות הרבים שברשותה.
דודתי הצביעה על האלבום החדש ביותר, האחרון בסדרה, ואני הצבתי אותו על השולחן, פתחתיו בעמודו האחרון והתחלתי לסדר בתוכו את התמונות החדשות שהבאתי, כפי שנהגתי לעשות בכל ביקור שלי אצלה. היא הייתה תמיד מדפדפת באלבום זה או אחר, מעלה זיכרונות מן העבר, מספרת לי על הימים הרחוקים האלה כשהיא ואמא היו צעירות, ניצולות שואה שניסו להיקלט בארץ. על מה שקרה שם, היא לא דיברה כמעט: "זה כואב יותר מדי, מוטב לקבור את המתים", הייתה תשובתה, וכך נהגה גם אמי, כאשר, בגיל יחסית מבוגר, התחלתי להתעניין במה שעבר עליהן במלחמה ההיא. הן לא סיפרו ואני לא לחצתי; המספרים הכחולים הדהויים שעל זרועותיהן דברו במקומן. ידעתי רק ששתיהן הוסתרו במרתפו של בניין משרדים ע"י חבר של הוריהן, לאחר ששאר משפחתן, הורים,אחות ואח צעירים יותר, נלקחו מביתם באקציה בשעה שהן נעדרו מהבית. כולם נספו בשריפה הגדולה והן הצליחו לשרוד שם במחבוא זמן רב למדי עד שנתפסו עקב הלשנה ונשלחו לאושוויץ לעבודות כפיה. הן שרדו את צעדת המוות כשפינו את המחנה בהתקרב הרוסים, עלו ארצה אחרי השחרור ואמי הכירה את אבא זמן קצר אחרי עלייתן.
דודתי הצביעה על אלבום ישן ומרופט מאד, והתרגשות פתאומית אחזה בה :
" יש לי הפתעה בשבילך, מצאתי בארון כמה תמונות נשכחות שאת לא מכירה,בקשתי מאוולין שתשים אותן באלבום הישן".
פתחתי את האלבום באמצעיתו: תמונות בשחור לבן, חלקן מצהיבות מזוקן, חלקן מתפוררות למדי. מעל אחת מהן מחייכים אלי הוריי הצעירים, אבי חובק את כתפי אימי באחיזה מגוננת. לידה, תמונה אחרת שלהם עם תינוקת כבת שנה ומקצת בשמלה לבנה דקה- אני. עוד תמונות שלי מזמנים שונים תופסים את שני העמודים הבאים של האלבום, לא הרבינו להצטלם באותם הימים כשמצלמה ביתית הייתה דבר נדיר. הנה אני, כבר תלמידת כיתה א' בתמונה קבוצתית עם כיתתי, וליד, באותה תלבושת אחידה, אני מצולמת בין שני הוריי הגאים.
זיכרון ישן הציף אותי,צל שהעיב על ילדותי, צל שסחבתי אחרי גם בהתבגרותי: כמה התגאיתי באבי הצבר הנאה,דור שני בארץ, איש הפלמ"ח שנלחם במלחמות ישראל, אדם סמכותי ובעל בטחון עצמי, כמה שמחתי כשהיה בא, לעתים נדירות לצערי, לבית ספרי! אך אמא הייתה זו שנהגה לבוא בדרך כלל, והמבוכה שפקדה אותי כל פעם שהופיעה, עדיין טבועה בזיכרוני: אמא עם העברית העילגת שלה, עם קולה החרישי המהוסס, עם מבטה הרדוף. וכמה פגעתי בה כשהכרזתי, באכזריות של ילדה שלא דופקת חשבון, שאני רוצה שרק אבא יבוא לאסיפות הורים ובכלל שהיא לא תדרוך יותר שם כי הילדים צוחקים ממנה ולועגים לי בגללה. כמה דמעות היא שפכה באותו יום ואיזו מנה קבלתי אז מאבא!
דודתי איבדה את סבלנותה ולקחה את האלבום מידי. "תני לי, אני רוצה שתראי את התמונות הישנות שמצאתי, שמחתי שהיה עוד מקום בשבילן באלבום הזה". פתחה את העמוד האחרון והצביעה על שתי תמונות מצהיבות:
"הנה אמא ואני אחרי השחרור לפני עלייתנו ארצה. חייל רוסי צילם אותנו ודאג לתת לנו את התמונות. היו נחמדים הרוסים האלה!".
התבוננתי בתמונה הראשונה, בה צולמו שתי האחיות ביחד. הדבר הראשון שהבחנתי בו היה ההבדל הבולט ביניהן: המבוגרת מביניהן, דודתי, הייתה כמעט קרחת, שכבה דקה של שערות הספיקה לצמוח על ראשה; השמלה שלבשה, גדולה בכמה מידות מממדי גופה, נפלה עליה כשק. פניה השדופות וזרועותיה הדקות כמקלות העידו על הרעב הממושך שעברה. לידה עמדה אימי, שערותיה הכהות מגיעות עד כתפיה, מבנה גופה רזה אמנם מזה שזכרתי מילדותי, אך סביר בהחלט. לא הורגש שעברה רעב. פניה היפות טובות למדי, כה שונות מאלו של אחותה. רק עיניה של אמי כבויות, רדופות. אך מה שהקפיץ אותי ממקומי וגרם לליבי להלום בפראות הייתה כרסה התופחת של אמי בתמונה, בטן של אישה הרה בחודשי הריונה האחרונים. התבוננתי שוב ושוב בתמונה. סקרתי גם את התמונה השנייה, תמונה קבוצתית של שתי האחיות בחברת עוד שתי נשים ושני חיילים צעירים. גם הנשים האחרות בתמונה נראו כדודתי, שיערן רק התחיל לצמוח ורזונן קיצוני, רק אמי בולטת בשונותה. וגם כרסה בולטת. כאן היא עמדה בשולי החבורה מצד ימין, הם יצרו מעין חצי מעגל, וגופה של אמי צולם בפרופיל, רק פניה למצלמה. כאן בטנה בולטת עוד יותר, אין מקום לספק. מזועזעת פניתי לדודתי:
"דודה קלרה, היה לאמא עוד ילד, לפני שנולדתי ?"
"מה פתאום, מה עלה בדעתך, את בתה הבכורה" – הייתה תשובתה.
"אז עם מי הייתה בהריון בתמונה הזאת? – הצבעתי על הכרס התפוחה.
"ברור שאיתך, איזה שטויות את שואלת!?" התריסה כנגדי.
נשמתי בכבדות, בניסיון להירגע. עלי לברר את העניין עד תומו אך אל לי להרגיז ולהפחיד את הזקנה עם הטון הלחוץ שלי. לאט- לאט אני אוציא את הסיפור ממנה. הצבעתי על התמונה הקבוצתית:
"דודה, איך זה שכולן עם שיער קצר כל כך ורק אמא לא מסופרת ?" שאלתי בטון רגוע, כאילו זה עניין של מה בכך.
"כי לבנות של קפיטן שולץ לא עשו להן קרחת."
המשכתי לשאול בקול רגוע ככל יכולתי:
" ואיך זה שאת רזה כל כך בתמונה לעומת אמא? "
"הבנות של שולץ קבלו אוכל טוב, הם טיפלו בהן יפה וגם הלבישו אותן יפה, לא בסמרטוטים כמו שלנו. הן כולן היו נשים מאוד יפות, רק את היפות בחר שולץ. אמא שלך הייתה יפה מאד,את זוכרת? ואת יודעת מה, היא הייתה מגניבה לי מדי פעם משהו לאכול, כמובן שהיה אסור אך היא הסתכנה למעני. לכן גם לא הייתי כל כך רעבה כמו האחרות. אותי הם לא בחרו, לא הייתי יפה כמו אמא..." הזקנה שקעה במחשבות.
"אבל דודה, אני נולדתי בארץ! " התפרצה הקריאה מבין שפתיי.
"מה פתאום, מה איתך היום? את נולדת שם במחנה זמן קצר אחרי שצולמו התמונות. איזה תינוקת חמודה היית, שער משי זהב ואיזה עיניים! כחולות כים."
ליבי התכווץ . בילדותי תהייתי מדוע אני כה שונה מאחיי וגם מהוריי, איך זה שאני כה בהירה ועיני כחולות בשעה שלכולם שערות ועיניים כהות. כששאלתי את הוריי , נעניתי שאני דומה לסבו של אבי שהיה בהיר עיניים ושיער. התשובה סיפקה אותי. הגיעה העת לשאלות הקשות מכל. ניסיתי להרגיע את הלמות ליבי ולשוות לקולי טון אגבי כשניסחתי את השאלה הבאה:
"בת כמה הייתי כשאמא הכירה את אבא?"
"אהה, קטנה מאד, אולי בת חצי שנה. הוא הוריד אותך ואת אמא מאניית המעפילים שהביאה אותנו לארץ, הוא דאג לאמא במחנה האוהלים ואחר-כך גם התחתן איתה, הוא אהב אותה מאד..." הכנסתי את השאלה הבאה במהירות לתוך דבריה:
"ומי היה אבא שלי, את יודעת?
צל עבר בעיני הזקנה והיא כיסתה את פיה בידה.
"הוי לא, אמך לא רצתה שאספר לך את זה, ואני טיפשה זקנה שמפטפטת יותר מדי". דמעות הציפו את עיניה . "היא אמרה לי פעם להשמיד את התמונות האלה..." בכתה בשקט, מתוך כאב של הבנה.
חזרתי בשקט על השאלה:
"האם את יודעת מי היה אבי? היא סיפרה לך?"
הזקנה התפרצה:
"איך אפשר לדעת? כל הקצינים היו מבקרים בצריף הבנות היפות. יכול להיות כל אחד..." היא התייפחה מרה. אוולין, ששמעה את בכייה, יצאה מחדרה מבוהלת. שתינו ניסינו להרגיעה. אמרתי בטון עליז, מנסה להסוות את הסערה שהתחוללה בתוכי:
"אני הולכת להכין קפה ונטעם מהשטרודל שלך". הדודה חייכה מתוך הדמעות:
" כן, בטח, ואחר- כך נצא לטייל, נלווה אותך לתחנה." גם זה היה מנהג קבוע בביקורים שלי, כשמזג האוויר אפשר זאת.
יצאנו שלושתנו מהבית לכוון תחנת הרכבת הקרובה לדירתה, המטפלת דחפה את כסא הגלגלים של דודתי ואני הלכתי לצידן. היא פטפטה שוב בעליזות, השיחה שלנו בוודאי כבר נשתכחה ממנה. נפרדתי ממנה בכניסה לתחנה, נישקתי את לחייה השדופות והרהרתי, כמו בפעמים האחרונות שבקרתי אצלה, האם אראה אותה שוב.
עליתי לרכבת והתיישבתי, הר געש השתולל בקרבי. בגיל קרוב ל- 60 נטרפו חיי...
( מבוסס על סיפור חייה של חברתי )
כל הזכויות שמורות ©
