ובאותו בוקר ידענו את מה שכבר ידעתי ערב קודם.
בעצם, את מה שידעתי ערב קודם ואת מה שהוא ידע גם כן, כמעט בטוח שהרבה ערבים לפניי..
למדתי לשנוא אותה, את השמש, כשהיא עולה.
מביאה איתה תחושה חריפה של התפכחות, כאילו אומרת לי בשקט בשקט, ככה בדרך אגב, תוך שהיא מזרזת את כולם להתחיל במרוץ היומי – "זהו, הילה, קומי, בוקר טוב...תתעוררי... תתעוררי כבר..."
אני מסרבת לציית לה, ומה אכפת לי בעצם? את השעון אפשר לתכנת מחדש, אפילו עם עין אחת עצומה, מאושרת. אני מוסיפה עוד איזה מספר לצג שמהבהב לו "07:00".
שיפריע לי רק עוד 10 דקות במקום עכשיו. 10 דקות, נכון שזה לא הרבה זמן. אבל זה לא עכשיו.
רק לא עכשיו.
"נו, את רצינית איתי?!" היא צוחקת ומגבירה את עוצמתה ואת הסנוור המעיק שמתלווה אליה, כאילו אומרת לי "נתפסת! עכשיו קומי לשמוע את גזר הדין" "נווווו, הילה, קומי, באמת שצריך לקום...." ואני עוד עם הירח ועם החושך, מפליגה ונזכרת בכל החום שהיה כאן רק לפני כמה שעות. כל החום שהיה לי אפילו כשהיא לא הייתה איתנו. חום ואור – בלי להיעזר בשמש – רק בעזרתו.
"הילה, צריך לקום..." הפעם השמש שותקת, כאילו כבר התייאשה ממני, "הילה צריך לקום" הקול מגיע ממקום קרוב (או אולי רחוק) ממש ליד האוזן שלי. הם החליפו משמרת, כנראה, בלי שאשים לב.
השמש העבירה את המשימה לשמש השנייה, זאת שישנה לידי עכשיו, ובאור הזה ששוכב לצידי, אין שום מקום לחושך, הכל ברור לו כבר מזמן... והוא עוד טוען שהוא מבולבל.
הלוואי להיות מבולבלת כמוהו- בילבול שכזה והכל ברור לו. ולמה לא לי?
ואולי מאותה שינה משותפת, עבר משהו אלי? אולי במגע שלו מהלילה, מהחיבוק המתפרש שרק אתמול התוודעתי אליו, הצליח לחמוק לו בילבול קטן גם אל תוכי? אחרת איך אוכל להסביר את ההתנהלות היעילה שלי בכל בוקר שהוא כאן?
"הילה, צריך לקום?" עכשיו האור כבר לא ממש בטוח...
"אפשר עוד כמה דקות?" הוא מוסיף בקול שקשה לסרב לו.. ואני, כמובן, לא באמת מסרבת לו אף פעם, גם לא כשאני מסרבת לו.
פיהוק קל, יציאה מהחלק הצר של המיטה כדי שלא יתעורר בטעות, מקלחת חמה, בגדים, עקבים או נעלי ספורט?, ספרים לתוך התיק, כסף קטן לקפה, סיכות משליטות סדר בתלתלים סתורים, מעוכים, משתפי פעולה, אלו ששומרים בסוד את מה שקרה בלילה,
חיוך, הילה, הכי חשוב החיוך (שהשמש לא ידע על החורף...)
לפעמים אני עוד מנסה לסדר את המיטה כשהוא עדיין בתוכה. זה מצחיק האמת. זה גם כואב.
למה חשוב לי דווקא עכשיו למשוך את הציפה שתכסה על הכל? למה חשוב לי ליישר את הקמטים בסדין? הקמטים המקומטים, האהובים. אולי אני מנסה ליישר את ההדורים בנוכחותו? למה בעצם?? זה הרי לא באמת מפריע לי. לי נוח עם הקימוט, למען האמת, אני חיה בשבילו... ואין דבר שאני רוצה יותר מלהישאר בתוכו, מקומטת איתו בקימוט אינסופי.
אבל השמש התעוררה, וגם הוא, וגם אני – אז אני חייבת, בשבילו ובשבילי, רק שלא ירגיש שאני עצובה. רק שלא ירגיש אכזבה. אני "מיישרת" ו"מתיישרת" – ושונאת כל רגע וכל קרן אור שנכנסת אלינו לחדר.
חצי שעה אחר כך, אני כבר בתוך המערבולת – ואין שום דרך חזרה.
אנחנו מתארגנים ככה, כל אחד עם המחשבות שלו, כל אחד עם התחמושות שלו, שמורות בפנים בקנאה מטריפה.
או שאולי זו רק אני שחמושה? אני מסתכלת עליו ויודעת - הוא לא התחמש, הילה, ובצדק – הוא לא מרגיש בקרב, הוא לא יכול להיפגע, לא ממך בכל אופן... הן נתנו לו מתנה יקרה מפז – הן עטפו אותו במין מגן שכזה, שקוף ועדין, לא חדיר, אפילו לא קצת...
ואני?? מסורבלת עם כל ציוד הלחימה על גופי, משתדלת לא לתת לשום סנטימטר בי להישאר חשוף, ומרוב הגנות – כולי חשופה.
אולי זה הוא, הילה, אולי זה האחד שיעניק לך את שהעניקו לו. אולי הוא יהיה זה שישים עליך שכבה שקופה ועדינה, כזו שתשמור עליך במלחמה.
אולי את תילחמי בו ותפסידי בקרב, והוא, למוד קרבות וסובלני, יגיע אליך בחיוך עייף, וייתן לך את השריון שהיית צריכה לשים כבר בהתחלה – השריון שהגן עליו, ועכשיו יגן עלייך, אבל לא באמת...
כוס תה ריקה ולידה אחת שכמעט לא נגעו בה - כי ככה אני אוהבת.. תיק על כתף, מעיל שנרכס, לא לשכוח להוציא את הזבל, כיבוי אורות, מפתח מסתובב לו בתוך מנעול. יוצאים לדרך.
"לא נראה לי שצריך עכשיו משקפי שמש" הוא אומר לי. "עוד מוקדם", הוא מוסיף, למרות שהוא לא אוהב לדבר בבקרים. אבל המשקפיים כבר ביד שלי, בדרך לעיניים, ואיתם נכנסת מחשבה: "נשמה כזו, מבולבל שלי... 'לא צריך משקפי שמש...' אותו, השמש לא מסנוורת... אותו, השמש לא מעירה..."
ואיך אסביר לו?
דרך משקפיים כהים הוא לא יכול לראות אותי מביטה בו ומקשיבה לעצמי בעצב, בעצב כזה שמשלים עם הידיעה "הוא לא מסתנוור, הילה, הוא עטוף ומוגן, זוכרת?!" אני עוד מוסיפה לעצמי "גם אצלך זה יקרה בסוף. ולא תישרפי יותר מהשמש, את עוד תראי..."
אני מתחילה להתעודד קצת מבפנים, גם לי זה יקרה, בסוף אני אהיה גדולה כבר ואף קרן שמש לא תציק לי בעיניים ולא תשרוף לי בנשמה.
בינתיים, משקפי השמש מכסים כבר חצי פרצוף.
עוד מעט יגיע הקיץ, והשמש תכה. אני מקווה שעד אז אהיה כבר מוגנת.
אני מקווה שעד אז, אני כבר אדע. אדע את מה שכבר ידעתי ערב קודם. בעצם, את מה שידעתי ערב קודם ואת מה שהוא ידע גם כן. כמעט בטוח שהרבה ערבים לפניי.
אז כן, אני מקווה שעד אז אהיה כבר מוגנת.
אבל הכי הכי - אני מקווה שלא.
