הזיכרונות

כל כך רועשת הדממה,

הזיכרונות חודרים עמוק.

בין ההמון- מלא שממה,

נשאר, מביט בי מרחוק.

אני נראה שונה מעט,

כל כך שקוע בעצמי

ונעלם לאט, לאט.

שוב לא מוצא את מקומי.

בוכה, צוחק ללא סיבה

ומדבר בלי משמעות.

קרוב ומחפש קרבה.

אני... איבדתי זהות.

למה אבכה ללא דמעות?

למה אצחק ללא שמחה?

והדקות ארכו שעות,

המלנכוליה שוב מכה.

ולא נראים עוד הדרכים,

כי ערפל בתוך עיניי.

גם השדים פתאום בוכים

ושוב, עצוב לי בלעדיי.

מוריד ראשי ונאנח,

מה לי עלי האדמות?

אני מובס ומנוצח,

הפסדתי לזיכרונות.