סיפור מסע (פרק מתוך הרומן - הצד של הלב)/רונן

פרק 3

העייפות כבר כמעט הפכה להיות חלק ממני. הריח מדוכן השאורמה משך אותי כמו עכבר לגבינה צהובה. החור במרכז הבטן שלי פעם בקצב משלו. פי היה יבש. המשכתי ללכת באיטיות כי ידעתי שאם אעצור כבר לא אוכל להמשיך יותר. אחרי יומים וחצי כבר התמצאתי במבוך הגדול הזה שנקרא התחנה המרכזית. המקום לא היה כל כך גדול ויחד עם זאת הרגשתי כבתוך עיר חבויה המבודדת מהעולם. ידעתי להמנע מהקומות העליונות שם הסתובבו פקחים וקצת משטרה. תקעתי את ידי עמוק בתוך הכיסים גם בגלל שכבר לא היה לי כוח להחזיק אותם וגם מתוך תקווה שאולי אמצא איזו מטבע שהתחבאה שם. זכר הטעם של הפלפאל מאתמול עורר שוב את הבור בבטן והצליח להפיק לחלוחית בפי. כמה שלא ניסיתי להתרחק מקומת המזון לרגלי היו מטרות משל עצמן. הצלחתי לישון בלילה רק שעתיים. מצאתי חנות ריקה ליד השירותים שבין הקרשים שחסמו את הפתח שלה היה לוח גדול שסתם היה מונח שם. אף אחד לא מסתובב כאן בשעה כזו אז נכנסתי פנימה ונרדמתי תוך שניות. התעוררתי בהרגשה מוזרה של נמלים שזוחלות לי על הרגלים. מתוך שינה בעטתי מפחד. הבעיטה השניה פגעה במשהו רך שהשמיע אנקה חנוקה. מתוך מסך העייפות שנקרע מעלי בגסות הספקתי להבחין בדמות בעלת בפנים כהות יותר מהחושך ושיער שחור עם טרנינג בצבע אדום שהתרחקה במהירות דרך הפתח הצר. כמו בסרט כשהמסך מחשיך בין סצינות כך נעלמההדמות  בתוך הפתח. הצלחתי להציל את האולסטאר האדומות שלי. בנעל אחת הותרו השרוכים כמעט לגמרי. עדיין רווי בקורי שינה, כאוטומט, שרכתי מחדש את השרוך. ההלם שהעיר אותי סופית היה כששלחתי יד לאסוף את התרמיל שלי והוא לא היה שם. ניסיתי למשש ולחפש אותו באור המועט שחדר ממנורת השרותים אל תוך החנות. ריצפת החנות היתה בדיוק ההפך מהבטן שלי – מלאה ומסריחה. מסביב היו ערימות אשפה וריח עז של חרה ושתן עמד בחלל הסגור. ריח שכלל לא שמתי לב אליו כשנכנסתי. הפחד שאיבדתי את התרמיל וחוסר האונים שלפתע תקף אותי כמעט ושיתקו אותי. שארית חיי היתה צרורה בתוך התרמיל שארזתי בקפידה ולרגע חשתי כחסר זהות. כאילו מישהו תלש את התמונה שלי מהתמונת מחזור ונשאר שם רק חלל שחור, ריק, אפילו בלי הכיתוביות.

הדמעות שוב החלו מנסות בכוח לצאת החוצה. כמו, וזה נראה כאילו זה קרה כל כך מזמן, אחרי שאבא נתן לי את הסטירה. זה לא היה רק בגלל שלא הגיע לי בכלל. זה כאב אבל לא משהו שלא יכולתי להתגבר עליו. איציק אמר לו שזה אני עשיתי את זה ולפני שהספקתי להגיד משהו הפרצוף שלי התפוצץ. אני לא חושב שמישהו ציפה לתגובה כזו. אמא ניסתה להגיד "אבל שלום..." והשתתקה. איציק מרוב הלם התחיל לחייך את החיוך האדיוטי הזה שלו ושוקי ובטי שבאו לעשות איתי שיעורים בהיסטוריה ניסו להפוך לרואים ולא נראים. אז לא הצלחתי לעצור אותן וברחתי למקלחת. שמעתי את אמא מדברת ואת הדלת של הכניסה נסגרת. הם הלכו או שהיא שכנעה אותם ללכת. נעלתי את את הדלת של האמבטיה מבפנים וכיסיתי את הראש עם המגבת. הלחי עוד צרבה לי אבל לא כמו הצורב הזה שבפנים. חשבתי שאף אחד לא שמע עד שאמא היתה צריכה לצעוק מבחוץ "די רועי, די לבכות." תמיד היא מנסה לעזור ורק מקלקלת עוד יותר. כבר אחורי הבר מיצווה חשבתי לברוח. כל הזמן מכרכרים סביב איציק ולי הם רק אומרים שאני הבכור ואני צריך לשמש דוגמא לאח הקטן שלי.

מה אעשה עכשיו?

"איזה מסכן. ברח מהבית ועכשיו אין לו גרוש. אולי הוא יכול לגנוב לו משהו לאכול. הוא ממש רעב. יש במפלס השני דוכנים של הפירות וירקות. אבל צריך לחכות לשעות העומס כשיהיו הרבה אנשים."

הכושית הבת זונה ההיא גנבה לי את התרמיל עם הבגדים והארנק. כוס אימ אימ אמא שלה גם הסלולרי היה שם. אבא יהרוג אותי. מצחיק. אבא לא יראה אותי יותר אז הוא לא יוכל לעשות לי כלום. משום מה לא היתה הרבה נחמה במחשבה הזו. התחלתי להסתובב בין הקומות. נמשך כל פעם, כמו בקסם, לדוכן של השוארמה. לפנות בוקר רוב החנויות כבר היו סגורות ורק טיפוסים מוזרים שוטטו להם. ראיתי שני אנשים, במסדרון צדדי במפלס התחתון, שרק פלורסנט אחד מקרטע עבד בו לסרוגין. נער, אולי קצת יותר גדול ממני עם ברכיים שטוחות מוזרות למראה  והשני מבוגר שהיה לבוש בז'קט ג'ינס ישן ומכנסים ירוקים מכותנה שנראו כמו פיג'מה של בית חולים. הנער ישב ככה שפוף על עקביו נישען בגבו על הקיר והמבוגר עם הפיג'מה רכן מעליו ונראה שהוא מסביר לו משהו בשקט. משהו בהסתודדות שלהם משך אותי. לא יודע למה הייתי חייב לדחוף את האף. התקרבתי בשקט. האולסטאר שלי איפשרו לי ללכת ממש בשקט. החלק של המסדרון שהלכתי בו היה חשוך. התגנבתי עד שהצלחתי לראות מעבר לגופו של המבוגר שהסתיר את מעשיו של הנער. שרוול ידו הימנית של הנער עם הבירכיים היה מגולגל ברישול כלפי מעלה ורצועה של משהו שהיה קשור לו על היד מנעה מהשרוול לפול בחזרה. בחיבור של היד, איפה שהמרפק אבל מקדימה, היתה נעוצה מחט. היא קרצה אלי בברק מתכתי בכל פעם שהפלורסנט חזר לחיים. הנער השמיע ציוץ קטן כזה כמו בלצר הקוויה שלי כשהייתי מחזיק אותו קצת חזק מדי. המבוגר החזיק את המזרק השקוף בידו ולחץ על הבוכנה. על הריצפה לידם היה גוש של נייר כסף וכפית שהיתה קצת שחורה. המבוגר הסתובב פתאום וראיתי שהנער מסתכל עלי. היו לו עיניים ענקיות, בורות שחורים באמצע הפנים החיוורים שלו. לפני שהספקתי להבין מה קורה מצאתי את עצמי בורח משם בכל כוחי. היה נדמה לי שאני שומע צעדים של ריצה מאחורי. אני לא כל כך מצטיין בספורט אבל אני בטוח שאם היו מודדים לי באותו רגע הייתי עושה שיא בית ספר. לפני שהבנתי כבר הייתי שלוש קומות למעלה. היו שם קצת אנשים שהסתובבו. רובם נראו כמו עובדים זרים. נכנסתי לתוך התא של המכונה לצילום עצמי. ככה הייתי קצת מוסתר ויכול הייתי לראות מי בא וגם לראות קצת מהקומה שמתחת. הלב  שלי דפק כל כך חזק ולא רק בגלל הריצה שדפקתי.

"צריך לחזור הביתה. זה ממש לא מקום לילד. כמה פעמים הוא חשב על לברוח מהבית ולא היה לו את האומץ. כמעט שכח איך זה. המרץ הזה. התחושה שכל העולם נגדו והביטחון שאפשר לנצח במלחמה הזו."

כמעט ונרדמתי שוב  בתוך המכונה של הצילום אבל הייתה לי הרגשה לא טובה. הרגשתי איך אני מנקר  והראש נופל כל פעם ואז אני מרים אותו במהירות קצת מפחד שאני ארגיש יד על הצואר או שגנבו לי את האולסטאר. שני סינים או יפנים, אני לא יודע, היו להם עיניים כאלה מלוכסנות והם היו נמוכים יחסית, עברו לידי ודיברו בשפה מוזרה. אחד מהם ראה אותי אבל התעלם והמשיך ללכת ולדבר עם החבר שלו. הצעתי פעם לשוקי שנברח ביחד מהבית. זה היה בחופש הגדול אחרי כיתה טית. הצעתי שנברח לאילת אבל שוקי השתפן.

"תחזור הביתה ותראה שהכל יהיה בסדר."

הם בטח כבר התחילו לדאוג לי עכשיו. אמא רוצה להתקשר למשטרה אבל אבא בטח לא נותן לה. רק חסר שידעו במשפחה שלו שרועי ברח מהבית. אז הוא כבר לא יוכל להשויץ כמה שהוא מחנך גדול ואיך שאצלו משמעת זה משמעת. אני בטוח שגם איציק מצטער. יודע שזה הכל בגלל השקר המגעיל שלו. מעניין מה בטי סיפרה בכיתה. אולי היא לא סיפרה כלום. עוד לא עבר כזה הרבה זמן שיתחילו באמת לדאוג. אני צריך מקום להתחבא בו. יש איזה בית בתל אביב שאולי אפשר. קראתי על זה פעם אבל אני לא זוכר איפה הוא נמצא.

"הכי טוב שיחזור הביתה. בסוף הוא יחזור הביתה. השדים של הלילה לא מפחידים כמו השדים של היום. חיבוק של אמא יכול לרפא כמעט הכל."

ואז ראיתי את הגבר עם הפיג'מה הירוקה בקומה ממתחת. נראה כאילו הוא מחפש אותי. התכווצתי בתוך התא מנסה להתחבא מאחורי הוילון. לרגע הוא נעלם. בגלל העיקול של המעקה לא ראיתי אותו ואז הוא חזר אחורה והסתכל ישר עלי. היו לו פנים רעות כאלה, לא מגולח ועינים כמו של נחש שניסו להפנט אותי. הוא חייך וראיתי שחסרות לו שתי השיניים העליונות. יכולתי ממש לדמיין איך הלשון המפוצלת שלו תכף תצא בין הרווח בשיניים. בלי לחשוב הרבה זינקתי ממקומי והתחלתי לרוץ לכיוון המדרגות הנעות. הוא ראה אותי וגם הוא התחיל לרוץ לאותו הכיוון.

"איך אפשר להערים עליו. אם היה יכול לגרום לו לחשוב שהוא הולך לכיוון אחד וללכת לכיוון אחר. בקומה השניה אין יציאה של המהמדרגות הנעות אז אולי הוא יספיק לרדת לפני שהשני ישיג אותו."

עצרתי וניגשתי למעקה. הנחש במכנסי הפיג'מה הירוקים הסתכל לכיוון המדרגות הנעות, אורב לי. אחרי כמה שניות שלא הופעתי הוא הביט למעלה וראה אותי מציץ. מיד שינה כיוון והתחיל לרוץ לישורת שתוביל אותו למפלס שלי. רצתי במהירות מנסה להשיג אותו ולהגיע לפניו למדרגות. יש יציאה לרחוב לא רחוק משם או שאפשר לעלות עוד קומה ולהתחבא בחניון של האוטובוסים.

"עכשיו! הכי טוב לצד השני."

עצרתי במקום והתכופפתי. בשקט היחסי שמעתי צעדי ריצה  מתרחקים. נעתי שפוף מתחת למעקה וחזרתי למדרגות הנעות. התישבתי על מדרגת המתכת והתפללתי שהם ירדו יותר מהר. קיוויתי שזה יבלבל אותו וגם אם הוא יסתכל עכשיו על המדרגות הוא לא יוכל לראות אותי.

ברגע שיצאתי לרחוב כאילו עברתי למציאות אחרת. יחסית לשעה המאוחרת, או המוקדמת תלוי איך מסתכלים על זה, הסתובבו ברחוב המון אנשים. רובם כנראה עובדים זרים אבל חלקם היו רגילים כמוני. כמעט כמוני, להם הייתה סיבה להסתובב כאן. כולם נראו עסוקים ואף אחד לא הסתכל עלי באופן חשוד. שקועים במעשיהם ואדישים לאנשים האחרים. כולם נעו במין תכליתיות. כאילו שנקלעתי למשחק שבו החוקים לא היו מוכרים לי. שתי נשים כהות בשמלות אדומות מאוד, נשאו על ראשיהן מין שק גדול מבד צבעוני. שלושה סינים על אופניים דיוושו במרץ בעליה וצחקו בניהם כנראה בסינית. ירדתי במורד הרחוב מנסה להתרחק כמה שיותר מהצפע עם המכנסיים הירוקים. ממש לא בא לי לגלות למה הוא רודף אחרי. איך כשיצאתי מתחת לגשר המעיק של התחנה הרגשתי מעט הקלה. הרחוב הפתוח ואויר הלילה הקריר היו תחליף מרענן למחנק ולריחות שהיו בפנים. ראיתי רחוב גדול בהמשך והלכתי לכיוונו. מדי פעם הבטתי לאחור מנסה לראות עם יש מכנסי פיג'מה ירוקות מאחורי. במידרכה שממול הלכה אישה כהת עור בטרנינג אדום. בחשכה זה נראה כאילו רק הטרנינג הולך שם בעצמו. על כתף אחת היה לה תרמיל כחול כהה שמדבקות של מכבי חיפה מודבקות עליו אחורה. היה משהו מוכר בתרמיל הזה. אולי בגלל שהייתי כל כך עייף ורעב לקח לי זמן להבין שזה התרמיל שלי.

"היי, תעצרי! זה התרמיל שלי."

האישה ראתה אותי והתחילה לברוח לכיוון השני במורד הרחוב. הבטתי במהירות לצדדים ועברתי את הכביש והתחלתי לרוץ אחריה. רצתי ממש מהר אבל לא הצלחתי להתקרב אליה וגם לא היה לי מספיק אוויר בכדי לצעוק. האנשים ברחוב נותרו אדישים גם למראה של שני אנשים רצים. פתאום היא חצתה את הכביש,  עברה למדרכה השניה ונכנסה לרחוב צדדי. רצתי אחריה. האוויר התחיל להיגמר לי והתחיל לי הכאב בצד כשאני רץ הרבה. הייתי חייב את התרמיל שלי חזרה. נכנסתי לרחוב והספקתי לראות שבקצה שלו יש כניסה לגן שכתם אדום רץ לתוכו. תפסתי בכוח בצד שמאל שלי והמשכתי לרוץ קצת על העוקם. הגן היה חשוך. המשכתי עוד כמה צעדים לתוך החושך ועצרתי מחוסר אויר. נשענתי עם הידיים על הירכיים שלי מנסה, בגוף מכופף, להחזיר לעצמי את הנשימה. הכאב בצד היה ממש חזק אבל החל להרגע. התחלתי ללכת בגן החשוך מתנשף בכבדות. דמויות אפלות היו בין השיחים או שזה רק הדמיון שלי. מתוך החושך הופיע פתאום ספסל ששתי דמויות שכבו עליו והשמיעו קולות מוזרים. התרחקתי מהם במהירות הולך לאורך השביל ומסתכל בזהירות לצדדים מחפש משהו אדום. עצים כהים גדלו משני צידי השביל ויצרו מעין גג כהה מעלי. עצרתי את הנשימה שלי כל כמה שניות מנסה לשמוע עם מישהו מתנשם בכבדות. שמעתי רק קולות מכיוון הספסל. כמאה מטר לפני היציאה מהגן פרצה דמות מתוך השיחים והתנגשה בי. מהתנגשות נפלנו שנינו על הריצפה. הריחתי ריח מוזר של תבלינים שאני לא מכיר וריח של גוף שלא התרחץ הרבה זמן. הדמות ניסתה להתרומם ואני נאחזתי בה בכל הכוח.

"תחזירי לי את התרמיל שלי. גנבה." אולי הייתי צריך לצעוק גנבת. הדמות הצליחה להתרומם לפני מהקרקע הדביקה והתחילה לבעוט בי בכל הכוח, מנסה לשחרר את התרמיל שנתלתי עליו. צרחתי. אבל לא עזבתי את הרצועה של התרמיל. אפילו רק במישוש יכולתי לזהות שזה התרמיל שלי. בעיטה אחת פגעה לי בפנים ליד העין. הכל נהיה שחור לרגע כאילו כיבו את כל האורות גם ברחוב. עוד בעיטה אחת פיספסה אותי ואחר כך נותרתי כמה שניות לבד. התרמיל עדיין היה אחוז בחוזקה ביד שלי.

"מה קורה כאן? בוא אינגלה אני אעזור לך לקום."

ריח של אפטר שייב יקר מילא את נחירי. הרגשתי איך מישהו נותן לי יד ואחר כך כשלא הגבתי מרים אותי בעדינות חזרה על רגלי. הלחי שלי פעמה בכאב והרגשתי איך היא מתנפחת. שמתי יד בזהירות על הפנים. במזל הבעיטה פיספסה לי את העין. נתתי למבושם להוביל אותי מתחת לאחד הפנסים.

"אוי ואבוי, ויי זמיר. מה קרה לך בפנים?"

הוא היה גבר נמוך, לבוש בחליפה כחולה, חולצת כפתורים לבנה ומגוהצת. היו לו פנים שמנים, גדולים  ואדומים למרות שגופו הקטן לא היה שמן בכלל. כאילו ראשו ידע דברים שנמנעו מלהגיע לשאר הגוף. עצרתי את ידו שגלשה באיטיות לכיוון פני.

"צריך קורא למשטרה. ונדלים."

"לא צריך משטרה." מלמלתי בכל סדוק.

"אתה נראה איום ונורא. איום ונורא. ויי זמיר. א שיינה אינגלה."

כשהוא אמר איום ונורא זה נשמע כמו היום ונוירא. מה שהוא אמר באידיש לא הבנתי, אבל ידעתי שזו אידיש. בזכותו כנראה הכושית עם הטרנינג האדום ברחה.

"תודה." אמרתי וכבר רציתי להתחיל ללכת משם.

"מה תודה? תראה איך אתה נראה. לא רוצה משטרה. אני מבין. יענקל מבין. אבל לפחות אתה בא. קום צו מיינה בית."

"לא באמת תודה. אבל אין צורך."

"מה אין צורך? אקנישט אין צ'ייניק אין צורך. אתה בא אצלי בבית או אני קורא משטרה. צריך שם משהו פה על הפנים."

"אתה רוצה אולי לאכול משהו?" שאל בחביבות.

"לאכול?" שאלתי מופתע ובכדי להרוויח זמן לפני שאני עונה.

"יה, אסאן. אני יכול לתת לך א שטיקלע קבנוס. אני חושב נשאר לי. או אולי אביסאלה אורז."

"לא תודה." הנימוס המפגר שלי הלך מכות קשות עם הבטן שלי.

"אז אולי לשתות. כוס תה?"

"טוב." נכנעתי.

"כוס תה עם השטיקלע למון. כמה צוקר?" הראתי לו שתי אצבעות. "צווי צוקר., אמר לעצמו.

בזמן שהקומקום עמד על האש הוא בחן אותי בענין רב ואני עשיתי עצמי מסתכל מסביב. הקירות היו לבנים ונקיים יחסית אבל בהרבה מקומות הטיח התקלף ובפינה של החדר הגדול , ליד התיקרה, היה כתם גדול של טחב ירקרק. הדירה הריחה מריחות ישנים של בישול ושל חומרי ניקוי חריפים. היה חסר בה ריח של בית אמיתי. ישבתי על הספה הכתומה. יכול להיות שהצבע המקורי שלה היה אחר פעם. מימין לספה עמדה כורסה עתיקה עם משענות חומות וגבוהות מעץ. על גב הכורסא היתה תלויה מפית בד רקומה בציור שנראה כמו ציפור גדולה בין פרחים אדומים וורודים. ממול לכורסה ומשמאל לספה עמדה קופסת עץ גדולה שבתוכה היתה טלוויזיה מיושנת למראה. מעל לטלוויזיה עמד מכשיר וידאו שהשעון שלו לא היה מכוון והוא הבהב כמו רמזורים בלילה. הקומקום התחיל לשרוק והאיש הקטן התחיל לקום. אז הוא שאל בקול שונה אם אני רוצה לראות אולי סרט בוידאו. לא ידעתי איך לקבל את הכנסת האורחים שלו.

"כדאי שתצא מכאן."

"איזה סרט אתה אוהב?" מפרש את שתיקתי כהסכמה אילמת. משכתי בכתפי. "סרט על ילדים. זה טוף. זה סרט טוף מאוד. אינה גוט שפיל."

"שיהיה." רציתי שיפסיק כבר את הציפצוף המעצבן של הקומקום. היה לי נוח על הספה הכתומה שלו. כאילו שדלת עץ ושער ברזל חלוד מצליחים להפריד עכשיו ביני ולבין העולם הלא מובן שבחוץ. הרגשתי מעט נינוח. אולי הכי פחות מפוחד ומודאג מאז שירדתי מהאוטובוס. קצת תה יכול לעזור. נכון שתה זה לחולים אבל כל דבר מעט חם נשמע טוב עכשיו. אם הוא יציע לי עוד פעם משהו לאכול אני אסכים. על המסך התחילו לרצד כתוביות באנגלית אבל לא הצלחתי להבין אותם. אני לא הכי טוב בכיתה באנגלית אבל מספיק טוב בכדי לדעת שזה לא אנגלית. אולי גרמנית. הסרט התחיל בתמונות של כל מיני נערים וילדים. הם צולמו רק בחצי גופם העליון ואז התמונה התקרבה אליהם מאוד כשכל פניהם ממלאים את המסך לשניות ארוכות. לכל תמונה היתה כתובית שלא הצלחתי להבין. פתאום הייתי חייב להשתין. השרותים בתחנה היו מסריחים ומפחידים כי כל הזמן הסתובבו שם כל מני טיפוסים. השתדלתי להכנס אליהם כמה שפחות ורק בשעות היום העמוסות.

"סליחה? איפה, איפה השרותים."

"טואלטן? שם, בדלת הזו."

נכנסתי לחדרון קטן שהיה גם שרותים וגם דוש. לקח לי זמן עד שמצאתי איפה מדליקים את האור. היה  שם ריח קלוש של מישהו שהשתמש בשרותים לא מזמן. הריח הגעיל אותי והתחילה אצלי בחילה. נשמתי עמוק דרך הפה מנסה לבלום את הריח. שמעתי את שוקי בתוך הראש שלי אומר "ועכשיו כל החרה נכנס לפה שלך." ככה הוא תמיד היה אומר אחרי שמישהו היה משחרר אחד מסריח במיוחד וכולם היו תופסים את האף. הורדתי את המכנסיים והתישבתי על האסלה. לקח לי מעט זמן להשתחרר אבל יצא לי בו זמנית. כאילו הגוף רק המתין להזדמנות הראשונה. נייר הטואלט שלו ממש שרט אבל התנקתי בזהירות. שטפתי את הידיים בזרם חלש של מים והשתמשתי בסבון שהיה מונח בצידי הכיור. אחר כך שטפתי את הסבון והחזרתי אותו בדיוק למקום שהוא היה. התלבטתי אם להשתמש במגבת שהיתה תלויה ובסוף ניגבתי על המכנסיים. כשרציתי לצאת ראיתי צללית שמתרחקת דרך החלון האטום שהיה בחלק העליון של הדלת. יצאתי וכיביתי את האור. כוס תה מהבילה המתינה לי על השולחן. היא היתה מונחת בתוך צלוחית קטנה ושקופה יחד עם כפית. אבל זה לא מה שהפחיד אותי כל כך. האיש הקטן בחליפה הכחולה ישב עכשיו על הספה. יותר נכון חצי שכב על הספה הכתומה.

"חייב להסתלק מכאן ברגע זה."

גופו הקטן היה לבן, חיוור מאוד, ומלא קווים כחולים. כמו גבינה מסריחה שאמא קנתה פעם לאורחים. הראש נראה עכשיו הרבה יותר מוזר וגדול כאילו הרכיבו אותו משני אנשים שונים. החזה שלו היה מכוסה כולו בשיער אפור ולבן של אנשים זקנים. אבל שום שיערה לא נראתה באזור הערווה שלו. בשתי אצבעות דקות הוא משך ושיפשף אבר מין דקיק וקטן וחיוך זעיר של שביעות רצון ברח לו מהצד. פניו הפכו לאדומות יותר.

"ביטא, התה שלך מוכן."

נעמדתי שם כמו פסל. לא ידעתי מה לעשות. כל תחושת החמימות שעוד נותרה בי התחלפה בקור נורא. עמדתי כמו משותק ונעצתי עיניים. לא מסוגל להפסיק להסתכל על הזין הקטן שלו. שעכשיו כבר עמד ועדיין הייה יותר קטן מזה של איציק. בידו השניה הוא התחיל ללטף את מעט הכרס שלו והבעה חולמנית משהו נחה על פניו. הוא הביט פעם בי ופעם במסך הטלויזיה. הסתכלתי לרגע ועל המסך נראה אחד הילדים עם הפנים אלי . חיוך לא אמיתי היה לו על הפנים. מאחוריו, ממש צמוד אליו, כרע אדם מבוגר שנע בתנועות נואשות שזיעזעו את שניהם. למרות שלא ראו כלום היה ברור ששניהם לא לבושים. האינסטינקט שלי היה לברוח משם אבל התרמיל היה מתחת לספה. בהחלטה מהירה מיהרתי לדלת. בשתי צעדים ארוכים הגעתי אליה וניסיתי לפתוח אותה. הדלת היתה נעולה.

"תן לי לצאת מכאן." האיש הקטן נתן בי מבט נעלב ולא הפסיק לרגע לעבוד על הזין שלו.

"תשתה תה שלך." אמר בקול חנוק.

"תן לי לצאת מכאאן. סוטה אחד."

הפעם עלתה על פניו הבעה כעוסה שהפחידה אותי. פניו קיבלו צבע עמוק של ארגמן. כאילו הבשילו בבת אחת.

"ידע בוודאות שהוא חייב לצאת משם. הוא חש במצוקה ולא ידע מה לעשות. הוא צריך להזמין משטרה."

אני אצעק. האיש הקטן חייך, נרגע מעט והמשיך בתנועתו המונוטונית. אני אקרא למשטרה.

"הצי-לו משט-רה!" צעקתי בכל כוחותי. זה הקפיץ את האיש הקטן על רגליו.

"אוי ויי זמיר לא צריך לצעוק. לא צריך."

"אז תן לי לצאת מכאן."

"בטח, בטח. אתה יוצא אחת ושתיים." האיש הקטן השתחל לתוך מכנסי פיג'מה עם פסים חומים.

"אז תפתח כבר את הדלת. תפתח או שאני קורא למשטרה."

"כבר, כבר פותח. לא צריך פוליציי. לא צריך. לא קרה כלום." הוא חיפש בכיס המכנסיים הכחולים של החליפה שהיו מונחים בזהירות על הכורסה והוציא צרור מפתחות. ביד רועדת ניסה לפתוח את הדלת ולא הצליח. כל הזמן מילמל לעצמו "לא צריך משטרה. מיין גוט." כשהדלת נפתחה מיהרתי לברוח אל הלילה הנמוג. רק כשהגעתי אל שער הברזל נזכרתי שהשארתי שם את התרמיל. לא ידעתי מה לעשות. הייתי חייב את התרמיל אבל לא רציתי לחזור לסוטה מגודל הראש. לא הרגשתי מאוים על ידו הוא פשוט דחה אותי. הגעיל אותי באופן שלא ידעתי שאדם אחר מסוגל לעורר אצלי. בעוד אני מנסה להחליט מה לעשות שמעתי דישדוש מאחורי. הסתובבתי וכמעט צרחתי עד שראיתי שהוא הביא לי את התרמיל. חטפתי אותו מידו בולע את התודה שעמדה על קצה לשוני. רציתי להכות אותו. רציתי להרוג אותו. המעשים שלו הצליחו לחדור לאיזה מקום בתוכי שלא רציתי לדעת עליו כלום. הרגשתי שאם אני אכה אותו אולי אצליח להוציא את זה ממני ולהחזיר את הכל לקדמותו. ידעתי שאני יכול לפרק אותו ממכות.

"הוא חיפש בין הזכרונות. זכרון של יום הולדת עם עוגה גדולה ונרות. כשהוא שבר את הרגל כשנפל מהאופניים ואמא חיבקה אותו חזק. הריח הזה שיש רק לה. אבא מחזיק אותו על הכתפיים בכדי שהוא יוכל לראות את המשחק שמכבי לקחה את הגביע. כולם מסביב צועקים ושמחים והוא רוקד על הכתפיים של אבא. המטבע מתחת לכרית שהשאירה פיית השיניים."

"קח, זה בשבילך. לא צריך מישטרה. טוף? אלאס גוט."

האיש הקטן דחף לי ליד  משהו. המגע שלו ביד שלי זיעזע אותי ואם הוא לא היה ממהר לחזור למאורה שלו בטוח הייתי דופק לו מכות. הסתובבתי ורצתי הרחק משם. רצתי מנסה לא לחשוב על שום דבר. הלוואי ועכשיו היו באות הדמעות. אבל ידעתי שהן כבר לא יבואו יותר.

"הוא הולך הביתה. חדר עם פוסטר של מטליקה על הקיר. בצד השני המיטה של איציק אבל המיטה עם הכיסוי התכלת היא זאת שחשובה. גיטרה בתוך נרתיק שחור נשענת על ארון הבגדים."

הגעתי לרחוב ראשי. השחר התחיל להלבין את קצה השמיים ורעש האוטובוסים הראשונים היה מאוד רטעש בשקט של הבוקר. הסתכלתי בפעם הראשונה במה שהאיש דחף לי ליד. היה שם שטר כתום ומקומט של מאתיים שקל.

"הם סבלו מספיק. הוא סבל מספיק. הגיע הזמן לחזור הביתה."

אני יכול עכשיו לחזור הביתה היתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחי. חשבתי שזו תיהיה מחשבה על מנה שוארמה. משום מה כבר לא כעסתי עליהם יותר. אפילו קצת התגעגעתי. התפלאתי על כך שאני מודה בזה בפני עצמי. החלטתי לחזור הביתה ברכבת. כבר לא פחדתי מהתגובות שלהם. אפילו לא מזו של אבא. ידעתי שאני עכשיו מסוגל להתמודד אחרת עם הדברים. אולי לזה מתכוונים שאומרים בצורה בוגרת. האם אני יותר בוגר עכשיו?

"חייב ללכת עכשיו."

הרגשתי קצת משונה. כאילו נפרדתי מחלק מעצמי אבל בכל זאת נשארתי שלם. זהו! אני חוזר עכשיו הביתה, אמרתי לעצמי בנחישות. תחושה של שלמות חמימה מילאה אותי ודחפה אותי קדימה.

© כל הזכויות שמורות לרונן