זהו סיפור אמיתי, המבוסס על מקרה אמיתי מהחיים, שקרה באמת, לחיים שלח.
סיפור זה מוקדש באהבה רבה, וגם בחמלת מה, לכל אותם האוהבים הכואבים שנתקעו עם ליבם, אי שם, באותה הנקודה.
שם הסיפור : "אהבת חיי"
או בשמו העממי: "שרוואל שווארמה"
הכול קרה בפתאומיות ובמקריות מדהימה, ביום שישי אחד של שנת 1998 בסביבות השעה 11 בבוקר, ברחוב קינג-ג'ורג' קרוב לפינת אלנבי.
פתאום ראיתי אותה. היא עמדה בצידו השני של הכביש, על המדרכה שממול.
אני עמדתי, כאחד מיני רבים, בתור הגדול לשווארמה והיא עמדה לבדה ודפדפה בסטנד של שרוואלים, שעמד על המדרכה בפתחה של חנות לשרוואלים.
מיידית ויתרתי על התור וחציתי את הכביש בסערה, מבלי שהבחנתי כלל בפרט אחד קטן... אוטובוס כפול של דן..
המפלצת הזאת, שמונה עשר מספרה, ירדה מרחוב אלנבי אל קינג-ג'ורג במהירות עצומה, שואגת ונוהמת בכל עוצמת מנועה, ממש כמלך הכביש ומבלי להבחין בי כלל...
בדיוק באותה הרגע, אני הסתערתי כמו עיוור ובנחישות עיוורת, על הכביש המפריד בין המדרכה שלי למדרכה שלה. היה לי ברור שהכביש הזה, הוא הגורם היחידי והאחרון המפריד ביני לבינה. מה שנשאר לי זה רק לצלוח אותו, רק לעבור אותו והגעתי אל "אהבת חיי". התודעה הזאת מלאה לי את כל ראשי ולא היה מקום לשום דבר נוסף. בטח שלא לתת את הדעת לחפץ שולי וחסר משמעות כגון, אוטובוס כפול.
וככה קרה שהמפלצת הענקית הזאת עלתה, רמסה ודרכה עלי, כמעט.
אני בסדר.. הרי אמרתי שזה היה כמעט..
ניראה שברגע האחרון המפלצת הבחינה בי. עובדה, אני כאן וממשיך לספר לכם...
אמנם, היה נדמה לי ששמעתי זעקות כאב רמות של צמיגים שמשפשפים להם את שטח הפנים על אספלט חם, דבר שמאוד מכאיב בלחיים וגם מזווית עיני הבחנתי שהמון אנשים שהיו צפופים ומסודרים באופן אנכי בתוך האוטובוס נעלמו פתאום כולם מין העין, כבמחי יד וכהרף עין.
אך מנגד עיני עדיין עמדה "אהבת חיי", עדיין מחפשת שרוואל ולכן לא הייתי פנוי לחשוב על תעלומת האנשים שנעלמו, או על הצמיגים שכאבו, או על חיי שלי שנצלו..
התקרבתי ל"אהבת", עמדתי קרוב מצידו השני של הסטנד ולבשתי את החיוך הכי גדול שלי, חיוך של אחד שהכי יודע ואמרתי:
"שלום לך אהבת.."
"אהבת" הסתכלה, ימינה, שמאלה וגם הסבה את ראשה הנאה לאחור, אחר הסיטה עוד שני שרוואלים בגוון ירקרק דביק, כמו הרחיקה אותם מימנה ורק אז אמרה בצליל קולה הנעים כפעמוני כבשים..
"אתה מדבר אלי ?"
"כן, בטח שאלייך" עניתי
"אז שלום גם לך" אמרה והוסיפה חיוך עדין, צנוע ומתוק מהפרשות של דבורים.
הוקסמתי עמוקות גם מצליל קולה וגם מחיוכה המתוק כאמור והגדלתי את החיוך שלי. הייתי משוכנע לגמרי שכל מילה נוספת פשוט מיותרת... ברור היה לי לחלוטין שגם היא כבר יודעת את מה שאני ידעתי ובדיוק באותם העוצמות שאני ידעתי.
ואכן לא נאמרו שום מילים נוספות הייתה שתיקה נעימה ושלווה. כמו שתיקת הודאה וכמו שלוות הודיה וכמו כבר שנינו קבלנו ואישרנו את ההודעה.
היא חזרה להתמקד בשרוולים ואני חיכיתי לה בסבלנות, מסתגל בהנאה לשגרת היום, יום שלנו כזוג. "אהבת" שלפה שרוואל בגוון כתום חופשה כזה וגם חולצה כתומה דומה עם עיטורי תחרה לבנים ונעלמה למדידה מאחורי מסך וילון של חדר הלבשה קטון.
נשמע קול הרשרוש המוכר של שמלתה המחליקה מעל גופה. מבעד לרווח הצר שבין הרצפה לשולי הוילון התחתונים, ראיתי את שמלתה צונחת. בעטה בה קלות, קצת הצידה, בתנועות של ריקוד בכפות רגליה היחפות ונשארה לעמוד כך, רק עם תחתונים.
ותוך כדי כך שאני ממתין לה וגם שומר לה ככה מבחוץ, הפלגנו בדמיוני אל אי בודד יווני, עם רצועת חוף ים נקי וצלול, עם דקלי קוקוס, דקלי פפאיה, דקלי קנאביס והיינו שם רק אנו, "אהבת חיי", אנוכי וגם השרוואל החדש. למרות שלא היה לנו שום מזון וציוד, לא בזבזנו שום רגע על הישרדות על פני אותו האי. התקיימנו מאהבה. כל היום רבצנו על החול החם. שתינו מים מהים ואכלנו מהדקלים הרבים את הפירות האסורים.
(רגע !! אל תטרחו להגיד לי שאין דקלים של קוקוס ביון, גם אני חשבתי ככה.
עובדה, על האי ההוא היו !! ואם אתם לא מאמינים תפליגו בדמיונכם ותיווכחו במו עינכם, אם אתם בכלל מסוגלים להרשות לעצמכם הפלגה שכזאת)
אך לפתע נעכרה האווירה הפסטורלית המושלמת. בבירור הרגשתי, בנוכחות נוספת, רביעית ועוינת, על אותו אי בודד.
וזה היה מוכר השארוולים. הוא עמד אמנם לצידי, אך התעלם מימני לחלוטין.
כולו היה ממוגנט וממוקד בערגה בוילון מאחוריו נעלמה "אהבת". כל תווי פניו הדוחים, היו שטופי זימה, מרוב הבעת תאווה גלויה. מחשבות הזימה הכחולות, שקופות שלו, ריצדו סביב מצחו. שקוף וגלוי לגמרי היה ליראות איך הוא מציץ לה בדמיונו, תוקע עיניים רעבות ללא שמץ של בושה, בעכוזיה המפוארים והמוצקים, אשר פרצו החוצה בהתרסה משני צידי חוט החוטיני שלה.
דחף עז התעורר בי "להיכנס בו", למגר אותו מעל פני האי שלנו, אך התאפקתי.
"אהבת" הסתובבה בתוך חדרון ההלבשה, הפנתה את הגב למראה. מתחה את פלג גופה העליון לאחור והתאמצה להסתכל במראה שמאחורי גבה, כדי ליראות איך יושבת עליה החולצה. התנועה הזאת שלה הבליטה את חלקו הקדמי של החוטיני וכל הפרחים הסגולים האהובים עלי, אשר היו מצוירים על פיסת הבד הזעירה שמקדימה, כמו נפתחו מרוב שהתאמצו להמשיך ולסוכך על התלולית הנפוחה שבין ירכיה.
נכון שהפוזה הזאת שלה הייתה קצת בוטה, אבל מאיפה "אהבת" יכלה לדעת שהסוטה הזה צופה בה ככה ללא כל בושה..
בנקודה הזאת ניראה לי שהמוכר התחיל גם להזיל ריר כחול ואני ידעתי כבר שזה אבוד לו, שאני הולך ל"התפוצץ עליו", ל"התאבד עליו" ולמחות את פרצופו מעל פני האי היווני שלנו. בעיני רוחי ראיתי כבר את כותרות עיתוני הבוקר צועקות באדום דם : "פרשת האי היווני 2" "מוכר שרוואלים, מרוטש פנים נמצא ללא רוח חיים....."
קמצתי את כפות ידי לשני אגרופים מוצקים, לקחתי נשימה עמוקה ו..
הוילון הוסט פתאום, למזלו הטוב ו"אהבת" היפה צצה שוב. לבושה כולה, כתומה כחלום.
רק אז הבחנתי וגם רק מזווית עיני, שביחס אלי, המוכר ניראה ממש גדול, חזק, מוצק ומסוכן לא פחות מאוטובוס..
אך שוב לא היה לי פנאי להשתהות ולשמוח על הצלת חיי, כי שוב הייתי ממוקד, אך ורק ב"אהבת חיי".
רמזתי לה קלות בעיני ושנינו התרחקנו משם קצת, כשאני, עודני מחייך..
"למה אתה מחייך ככה כל הזמן ?" שאלה אהבת.
"אני מאושר" עניתי לה בחיוך.
"כן רואים עלייך אושר, זה מצב טבעי אצלך ככה על הבוקר או ש...?"
התעלמתי מהציניות הקרירה שלה בסלחנות ובטוב לב. היא צינית פשוט בגלל שהיא עוד קצת נרגשת, חשבתי לעצמי.
"אני מאושר, כי מצאתי את אהבת חיי" עניתי לשאלתה והוספתי כסנטימטר לחיוכי. שפתי נמתחו ממש עד כדי קו דק, עד שכבר היה קשה לי להוציא מילים בכלל ובטח שלא מילים הגיוניות..
"ואללה !?! " אמרה "אהבת" בהתפעמות. היא נעצרה באחת ונעצה את המבט הבוחן שלה בתוך עיני למשך דקות ארוכות..
עמדתי שקט ושליו, אפילו לא מצמצתי. אפשרתי לה לראות בגלוי את כל מה שהיה חבוי במעמקי נפשי. לא היה לי כלום להסתיר נהפוך הוא.. רציתי שהיא תיראה, שתבין, שתיווכח במו עיניה....
ובינתיים, בזמן הזה שהיא ככה מסתכלת לי עמוק בעיניים, אני רוצה לנסות לתאר לכם את העיניים המיוחדות של "אהבת" אם בכלל אפשר לתאר עיניים שכאלו במילים.
יש לה זוג עיניים יפות, גדולות, חומות, מעמיקות, חודרות, מאמתות, שלוות, משקפות, אמיתיות, רושפות, סקרניות, שואלות, תמהות, תמימות, קשוחות אך ללא כל שמץ של רוע, שמחות ובו זמנית גם קצת עצובות. רכות, מלאות חמלה, אך כלל לא מרחמות.
אבל כל אלה הן רק מילים. אפשר להכביר בהן עוד ועוד, אך אין ביכולתם של מילים להצליח ולהעביר לכם את מבע העיניים של "אהבת".
הרבה יותר קל ופשוט היה לתאר אותה בתוך אותו חדר ההלבשה ויכולתי אפילו הרבה יותר בתיאור ההוא, אבל התקמצנתי, מודה. הספיק לי מה שהיה לי עם המוכר.
"אהבת" סיימה את בדיקתה הפולשנית אל תוך נבכי נשמתי, מתחה קלות את הגבות והנהנה, גם קלות, בראשה. עיניה של "אהבת" אמרו לי שנסתיימה הבחינה. ראיתי בבירור שהיא ראתה והבינה את כל האמת שלי ויודעת שכל מה שאמרתי לה הוא נקי ואמיתי. עובדה זאת כשלעצמה הייתה אמורה להגדיל לי באופן משמעותי את החיוך, אך כבר לא היה לאן ומאיפה.
"איזה כייף לך" אמרה.
להפתעתי כי רבה, לא הייתה כל התלהבות בקולה. דומני שהרגשתי אפילו בכאב מסוים באמירה הזאת שלה. כאב של קינאה. הצחיקה אותי קצת המחשבה שבעצם אולי היא עוד לא מעלה כלל על דעתה שזאת היא ! היא בעצמה "אהבת חיי"..
וכך בעודי מגחך, ( רק בתוכי, ביני לבין עצמי, כי כזכור על כל פני היה מרוח כל הזמן אותו החיוך הנצחי ובמפתח המקסימאלי) הגיע לאוזני צליל הכבשים הנעים שקטע באחת את מחשבותיי המשועשעות והחזיר אותי למציאות של הסיטואציה..
"טוב אני זזה, ביי"... אמרה אהבתי ובאמת התחילה ללכת.
המום רצתי אחריה ואמרתי בקול ברור ורם שהיה על קצה גבול הצעקה.
"אהבת", אני מתכוון שזאת את, את... "אהבת חיי" !!
"לגמרי מאמינה לך ואמרתי לך, כייף לך"...
"אז לאן את הולכת ?"...
"לאוטובוס, אני צריכה לנסוע"... אמרה והוסיפה ללכת תוך כדי הליכה.
"אבל, אבל... למה את הולכת ?"...
"כי אתה לא, "אהבת חיי"...
בבת אחת הבנתי אל כל סודות האטום. כאב אטומי חריף התפוצץ לי באחת בתוך ליבי, והתפשט בגלים מהירים לחלקים נוספים בגופי וזאת תוך כדי התעצמות של הכאב ושל החריפות עד כדי שרפה של אש החזקה יותר מהאש של הר "דום"... (עיין ערך "שר הטבעות- אחוות הטבעת")
לחיוך לקח יותר זמן להימחות. כנראה שנתפסו לי שרירי החיוך בפרצוף. רק עיני שנצצו מאושר, המשיכו להיות נוצצות והפעם מדמעות.
ואהבת, אפילו לא האטה את צעדה. המשיכה ללכת הלאה..
"אבל אהבת"... אמרתי לה בקול הרועד מהתחלה של בכי ותוך כדי ניסיון להשתלט עליו. "איך את יכולה להיות כל כך משוכנעת, איך את כל כך בטוחה שאני לא ?"...
"בדיוק כפי שאתה יכול לדעת ולהיות כל כך בטוח שאני כן ! "... ענתה "אהבת".
עמדנו בתחנת האוטובוס ושתקנו. הגיע מספר שמונה עשרה. היא עלתה על המדרגה הראשונה, אחזה בידית של הדלת הנפתחת והשעינה את כל כובד גופה לאחור, החוצה, לכיוונו של ליבי ההולך ונשרף.
"אהבת"... לחששתי בקול שבור, "מה אני יכול לעשות, מה את מציעה לי לעשות?"...
והביטה בי בחיוך רך, אך ללא כל רחמים.
"תגיד ?"... שאלה והמשיכה תוך כדי הדגשה של סימן השאלה בכל משפט שאמרה.
"אם אני רוצה ללכת ?...
"ואמרתי לך שאני רוצה ללכת ?...
"אתה חושב שאתה יכול לעצור אותי, מללכת מאיתנו ?"...
האופן במיוחד הזה, המיסטי הזה, בו היא שאלה אותי את השאלות האלו, פשוט הכריח אותי לחשוב עמוקות ובמשך דקות ארוכות, על התשובה. חשבתי וחשבתי והפכתי בסוגיה, ואפילו הצלחתי לחשוב על מצב של אותה הסיטואציה רק "בהפוכה", כלומר היא זאת שעל המדרכה ואני העומד על מדרגת האוטובוס שלפני נסיעה.
ורק אז, כאמור אחרי שחשבתי רבות, עניתי לה בתשובה מפורטת שלהלן:
"לא !!!"...
שוב חייכה אלי והנידה בראשה, כמו שמחה שירד לי האסימון.
"נכון מאוד ולכן, יהיה יפה מצידך, ובמיוחד כלפיי עצמך, אם אתה תהיי זה שישחרר אותי מימך..שאלת מה אני מציעה, אז הנה לך, זאת הצעתי לך"...
לא עניתי לה, לא היה מה להגיד. כל מילה נוספת הייתה מיותרת.
אבל גם לא יכולתי, עוד לא ממש השלמתי, עוד לא הסכמתי לשחרר אותה. וככה יצא שנשארנו לעמוד בשתיקה, דקות ארוכות, היא על המדרגה לפני נסיעה ואני תקוע על המדרכה.
(ואם ניראה לכם בלתי סביר בעליל, הדקות הארוכות שבהם כאמור התרחשו הדברים במציאות, אל מול הסבלנות האין סופית לכאורה של נהג האוטובוס, אז צאו מנקודת הנחה, שלנהג הזה היה המון דמיון והוא היטב להפליג עימו וגם תזכרו את הפוזה בה היא עמדה מולו, על אף שהפעם לבשה שרוואל)
הנהג, התחיל להסיע את האוטובוס לאט, לאט, כמו התחלה של רכבת בסרטים הודים.
"אהבת", למה אמרת לי שכייף לי ? אין לך מושג איזה כאב שורף יש לי... ואת, את אפילו לא מעניין אותך איך קוראים לי"...
ואז היא ענתה לי, כמו מורה להורה של ילד רך וטועה.
"כייף לך ! וכן אני אפילו מקנא לך קצת... כייף לך, כי בעצם כך שמצאת, יש לך את הודאות שהיא אכן קיימת לגבייך ! העובדה הפשוטה שזאת לא אני, אינה סותרת את עצם קיומה, של אהבת חייך... אין לי לצערי את הודאות הזאת כלפי עצמי... ואגב, איך קוראים לך ?"...
"שלח, אני חיים, חיים שלח"... אמרתי במרירות, כי ידעתי שזה לא באמת מעניין אותה והיא שאלה לשמי רק בגלל שאני, קצת התחננתי שתתייחס אלי קצת יותר באופן אישי.
שוב חייכה אלי בנעימות ושוב ללא שום רחמנות.
אני שכבר ידעתי שהיא, "אהבת" מאוד,מאוד חכמה לא התאפקתי ופשוט ביקשתי.
"אהבת", אולי יש לך בשבילי עוד איזו עצה או שתיים, עדיף פשוטות"...
חייכה ואמרה:
"תקשיב חיים... שני דברים פשוטים שלדעתי יגבירו לך באופן משמעותי את הסיכויים. הראשון, חכה לאוטובוס הבא ותקפיד, תקפיד מאוד להיות ערני. תשתדל לעלות עליו ולא מתחתיו. בטוח שבחיים לא תצליח למצוא, אם תדרוס את עצמך למוות!!
הדבר השני זה יותר המלצה אישית שלי.. אבל רק אם אתה באמת רוצה לשמוע"...
הנהנתי במרץ וברצון בראשי, מסמן לה שאני מאוד רוצה לשמוע.
"כשתפגוש את "אהבת" הבאה, אל תחייך ככה !! הרי אתה לא באמת.... דביל...
ביי, מר חיים שלך"...
והאוטובוס נסע...
ראיתי מהחלון האחורי את דמותה קטנה והולכת, מתרחקת נעלמת, כולה כתומה כמו המדים של האסירים בסרטים האמריקאים.
ואני ? נשארתי תקוע שם בדיוק באותה הנקודה.
ונשארתי תקוע גם כשהגיע האוטובוס הבא וגם כשעליתי עליו וגם כשירדתי מימנו שוב. ירדתי באותו הנקודה בה כמעט עלתה עלי המפלצת בתחילתו של הסיפור, קצת לפני שנדרסתי על ידי "אהבת".
לא השתהיתי בדרך ואפילו לא לשבריר של שניה. לא זכרתי כלל את העצות הפשוטות של "אהבת", לא הייתי ערני ולא הסתכלתי על אף בחורה נוספת שעלתה או ירדה או שסתם כך עצרה לקנות שרוואל.
חזרתי לתור של השווארמה.
"טחינה, חריף ?"... דקלם לי המוכר באופן מונוטוני.
"כן ותשים המון חריף"...
"כמה המון ?"...
"המון חריף, ממש המון...
שכל האש הזאת שיש לי בלב, תעבור לשרוף לי בלשון ובגרון...ולא מעניין אותי אם בשארית חיי אירק אש כדרקון"
שלכם : חיים שלך. תל-אביב 1998.
נ.ב.- סתם עבדתי עליכם, אין דקלים של קוקוס ביון.
