תשוקה אדירה של יופי

תשוקה אדירה של יופי /יהודית מליק-שירן

בחרתי השבוע להתמקד בשירו הנפלא של יהודה וינר ,"רימונים מואדמים בשלים".דרכן של מילים להוביל אותנו אל מחוזות מוכרים ובלתי מוכרים. בבית הראשון שלך מצאתי את עצמי מוקסמת מהלשון הציורית וכשהיא מקורית יש לי חגיגה בנשמה.

"בְּמַבָּט שְׁטוּף קָהָל

מֵחַלּוֹן פָּתוּחַ

סִפַּרְתָּ מִכְתָּבְךָ.

לֹא לְכֹל יָרֵחַ יֵשׁ צַד אָפֵל.

צֶבַע הַמַּטְבֵּעַ, אֶבֶן

וְעוֹד דְּבָרִים אָמַרְתָּ -

שַׁי שֶׁאֶזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד."

מצאתי שמילות המפתח להבנת הבית הראשון היפהפה הזה הן המבט, סיפרת,מכתבך וצבע. הרי יכולת לכתוב מבט המשתף את הקהל וזה לא היה לוכד את עיני. המילה "שיטוף" באה מתהליך של רחצה. הפעולה שנעשתה שוטפת את הקהל העוקב אחר תגובות הדובר בשיר. ומה עוד שהכל נעשה בפרהסיה"מחלון פתוח/סיפרת מכתבך" ומהו הסוד הגלום במכתבך שהיית צריך לשטוף רגשותיך ולהחצין אותם אל קהל אקראי?

" לֹא לְכֹל יָרֵחַ יֵשׁ צַד אָפֵל" משפט שגרתי לכאורה אך מה שמעצים עליו הוא " צֶבַע הַמַּטְבֵּעַ, אֶבֶן". המטבע עגול כמו הירח. כשמתבוננים בפניו רואים צד אחד וכשמתבוננים בירח מלמטה למעלה מגלים רק צד אחד את המואר. ובכל זאת יש לאבן צבע לבן,חום, משולב. היא שוברת את כל הסיטואציה המתוארת. עוד לא ראיתי אבן כסופה כצבע המטבע. ראיתי אבן אפורה. אבן שיש  שיש לה ביקוש נדרש בבתי-העלמין. אבן מסמלת עוצמה חוזק ומהווה את מקום הדממה וההתייחדות עם הכאב. אך האם הכאב הוא שזוכר או האבן שבצורתה העגולה מזכירה גם מטבע וירח? בית א' עבורי הוא סוד ותעלומה.

בית ב' " אַתָּה אָכֵן רוֹמֵס לַדֶּרֶךְ

מְנַצֵּל עַד תֹּם,

תֹּם דַּרְכֵי נָבִיא לִפְנֵי הָעֲקֵדָה -

וּמִתּוֹךְ שֵׂעָר עֶרְוָה שֶׁלְּךָ

מְפַזֵּר

רִמּוֹנִים מַאֲדִימִים, בְּשֵׁלִים

לְצַד מוּאָר, אִלֵּם."

הפעולות המנחות אותי הן רמיסה, עקדה וצבעה של התשוקה. האם כדי להשיג את התשוקה הדובר בשיר צריך לרמוס את הדרך או את החיים כדי להגיע אליה? הרמיסה היא פעולה לוחצת עם הנעל על האדמה. ואלך קדימה יותר אל לחיצות התשוקה בעת משגל בין גבר לאישה. הרמיסה מההבט האירוטי נראית לי כמו ניסיון כיבוש של גבר לחדור אל אהובתו. לרמוס את התום. "העקדה" היא של הגוף הזוכר את המגע. הגוף מוכן ומזומן לפלישת התשוקה.הביטוי " דַּרְכֵי נָבִיא". לא מתקשר לי עם אף נביא מקראי אלא עם נביא מודרני דווקא. נביא שהוא הדובר בשיר המוביל את מושא תשוקתו אל פעולת האהבה, כמו מורה מלמד אותה להכיר את גופה, גופו ולהפוך לגוף אחד.

" וּמִתּוֹךְ שֵׂעָר עֶרְוָה שֶׁלְּךָ

מְפַזֵּר

רִמּוֹנִים מַאֲדִימִים, בְּשֵׁלִים

לְצַד מוּאָר, אִלֵּם."

האסוציאציה של המילה "רימונים", לקחה אותי לבית המקדש. שם היו רימוני קדושה. בהקשר האירוטי הייתי מקשרת את קדושת הגוף לאחר פעולת האהבה, אך לא מתעלמת מצבעם של הרימונים המעורר תשוקה וחוזק. יש בהם סגולה רפואית- מחזקים את מערכת כלי-הדם ויש להם ברזל משובח מאוד שהגוף נזקק לו. מיץ הרימונים מדומה לכוח החיים שבפעולת האהבה, " וּמִתּוֹךְ שֵׂעָר עֶרְוָה שֶׁלְּךָ /מְפַזֵּר /רִמּוֹנִים מַאֲדִימִים, בְּשֵׁלִים". להניע את כוח החיות המעורר של הגוף לצד המואר. קודם בבית א' היה לנו צד אפל ובבית ב' יש לנו צד מואר. משחק מילים שבא להאיר את סוד התעלומה. אין צורך לדבר אחרי שפעולות הגוף מגיעות לחיבור הרמוני טבעי של תשוקה בוערת. פעולות הגוף הן הדוברות האמתיות של התשוקה הזאת.

אהבתי את השיר. ובחרתי בו לשיר הביקורתי של השבוע. תודה לך יהודה וינר שאיפשרת לי לשוטט בין שורות השיר.