להבחין

איש לא הבחין בכך, אך סתיו בכתה, למען האמת למשך זמן מה אפילו סתיו עצמה לא הבחינה בכך שהיא בוכה. היא עמדה במועדון דחוק, הקהל הצטופף במרחב הדל מול הבמה. עיניה שרפו קלות מעשן ונחיריה היו מלאים בשילוב ריחות של עישון זיעה ובירה. האומן היה בחור צעיר, הוא ישב על שרפרף מתקלף שהונח על במה נמוכה, הוא בדיוק סיים את השיר וישב בעיניים עצומות. אצבעותיו עדיין לא הרפו מצוואר הגיטרה. נראה היה שהוא עוד נמצא בתוך העולם הקטן שקיים בליבם של אמנים המבצעים שיר הקרוב לליבם. הקהל החל להריע, אנשים לא השתוללו אך ברור היה שהם מאד נרגשים. 

למרות הצפיפות ותרועות הקהל סתיו לרגע עמדה לבדה מול אותו אמן. לרגע לא היה אף אדם נוסף ביניהם, הם היו במקום אחר, מקום שקט, רק היא והוא, הוא עדיין ישב על הבמה שלו והיא עדיין הביטה בו. התמונה התמוגגה וסתיו שוב עמדה במועדון.

'איזו תחושה מוזרה', היא ניסתה לדמות את התמונה בליבה בשנית, אך הפעם היא היתה זו שישבה על הבמה, היא גם היתה זו שעמדה והתבוננה בעצמה. 

'כמה מוזר' היא חשבה.

האמן הרים את מבטו והביט בקהל, ובאותו הרגע סתיו תיארה לעצמה את הסתיו שעל הבמה מביטה בקהל. הסתיו שעל הבמה ישבה על השרפרף המתקלף, הביטה בקהל ודמעה קטנה זלגה על לחיה. זה היה הרגע בו סתיו הבינה שהיא בוכה. היא לא התייפחה בקול גדול ולא הזילה דמעות גדולות, וביתר דיוק, היא לא הזילה דמעות כלל. ולמרות זאת היא בכתה, היא הרגישה זאת, היא הרגישה את הרעידות הקלות בנשימתה, היא הרגישה את ליבה מתכווץ ונרפה, ויותר מכל היא הרגישה את עצמה. 'זאת באמת אני' היא חשבה, 'בלי מסיכות, בלי שיפוט'.

השוק האמיתי הגיע כשסתיו יצאה מהמופע והבינה שהיא עדיין בוכה, בשקט כך שאיש לא יבחין, כל מי שדיבר איתה לא הבחין בכך אך לסתיו היה ברור שהיא בוכה. לקראת סוף המופע, השירים נהיו יותר קצביים ואנרגטיים והקהל נהיה עליז, אנשים החלו לרקוד ולהשתולל, ועדיין היא יצאה בוכה. נראה היה שכעת כל חבריה היו מחויכים ועליזים. 

'אבל.. למה?' היא שאלה את עצמה. 

לא היתה זו סתם שאלה, כזו שאדם שואל את עצמו ושוכח ממנה לאחר מספר רגעים. לא, השאלה הזו היתה כזו שכל חלק בתודעתה השתוקק לקבל מענה עבורה.

'למה את עדיין בוכה?', 'למה?'. 

"אז לאן עכשיו?" היא שמעה את רות שואלת.

 מהר מאד החבורה העליזה החלה להתקדם לכיוון המקום ה"מושלםםם" שרוני מכירה. סתיו התהלכה ביניהם, עדיין בוכה, בשקט בלי דמעות. מחשבותיה התרוצצו וחזרו לאותו שיר שבסופו סתיו החלה לבכות. השיר היה יפה, מסוג השירים שנהגו לרגש אותה, היא זכרה איך היא עצמה את עיניה והתנועעה בנחת לצלילי המנגינה השקטה.

 כשהיא היתה נערה בתיכון, בסופי שבוע, היא נהגה לשבת עם נגן נייד וגיטרה, לעיתים במרפסת בשעות הצהריים לעיתים בגינה בערבים. לעיתים היא הייתה רק מאזינה למוזיקה מהנגן הנייד שלה, לעיתים הייתה מנגנת ומזמזמת לעצמה את המילים. היא לא נהגה לשיר, כמעט אף פעם. 

השירה שלה  לא הייתה נוראית ובפעמים המעטות שאחרים שמעו אותה שרה, נאמר לה שהיא שרה יפה.  למרות זאת, היא תמיד הרגישה מובכת כששמעה את עצמה שרה. היא זכרה איך היא הייתה יושבת בעיניים חצי עצומות עם רסיסי שמש שליטפו אותה מבעד לסככה והיתה מתנועעת קלות לצלילי המנגינות.

'מתי היתה הפעם האחרונה שהקשבתי לשיר כך?' היא חשבה. עבר לא מעט זמן, היא מאוד התקשתה להיזכר, אולי מימי האוניברסיטה? אולי מהצבא? אולי מאז ש… "סתיו!" "מה את מזמינה?", כל החמישה ישבו סביב שולחן קטן, נראה היה שכולם הביטו בה במבט מעט מבודר, מעט מבולבל, כולל המלצר.זה גרם לה למעט מבוכה אך לא ליותר מידי, היא התחמקה בחיוך קל. 

"אין, את מזה מצחיקה לפעמים" אמרה רוני  לאחר שהמלצר עזב, "מה את אומרת מיס נעליים לא תואמות" ענתה לה סתיו. כל החבורה פרצה בצחוק מאזכור האירוע, המלצר חזר עם השתיה. הערב המשיך, מקס ובן, כהרגלם התחילו לעשות חיקויים, סתיו נהנתה וצחקה. השתיה הקהתה את חושיה, והיא הרגישה חום נעים בלחייה. לאחר בדיחות רבות ושיחות סוערות ומבדרות, באופן טבעי הגיע רגע של שקט. את עדיין בוכה' היא חשבה, היא לא זכרה מתי בדיוק אבל בשנה האחרונה היא התחילה לחשוב על עצמה כ'את' ולא כ'אני'.

 'זה התחיל לפני יום הולדת שלושים' היא חשבה.

'יום הולדת שלושים, מי היה מאמין שעברה כבר יותר מחצי שנה'.

'לא פגשת את כל החבורה מאז', היא תמיד כל כך שמחה לפגוש אותם בתוך כל הטירוף של הלימודים, הסטאז' הפרידה, הם תמיד היו אי קטן של כיף ושמחה.

'אז למה את עדיין בוכה?'

"את בוכה?" לחשה רות, היא הרגישה את ידה מונחת בעדינות על כתפה. 

'רק עכשיו רואים...'

"מה קרה יפה שלי?"

"הכל בסדר היא לחשה", ואז סתיו הגיעה להחלטה.

היא לא רצתה לגרום לדרמה גדולה, היא הסתכלה לרות בעיניים, "צאי איתי החוצה, בלי דרמות בסדר?" סתיו אילצה חיוך קטן, היא יכלה להרגיש דמעה קטנה משבשת את ראייתה. רות הנהנה בדאגה אך לא התנגדה.

 "מהה קרהה ?" רות שאלה בדאגה ברגע שהן יצאו החוצה. 

"באמת רות הכל בסדר, אבל אני רוצה ללכת עכשיו, בבקשה אל תלחצי, נדבר מחר בבוקר אני מבטיחה לך שהכל בסדר." 

"אבל רגע, סתיו לאן את הולכת?"

"אני לא בטוחה" היא ענתה, רות הביטה בה בדאגה. 

"אני חושבת שאני הולכת לבית של ההורים שלי" אמרה סתיו יותר בהחלטיות.

"ומה תעשי שם?"

"ממ אני הולכת לשבת בגינה" היא יכלה לראות במבט המבולבל של רות.

"סתווש למה את בוכה?"

"אני לא בטוחה..." רות המשיכה להביט בה כמצפה למענה מספק.

"אני חושבת שאני בוכה כבר המון זמן.." אמרה סתיו בשקט, היא מעכה את כף ידה בכף היד השנייה.

"אבל בהופעה נראית כל כך שמחה. היה רגע שהבטתי בך והיית כל כך מחויכת"

"אני לא בטוחה אבל אני באמת חושבת שאני בוכה המון זמן, הרבה לפני ההופעה".

"הרבה לפני היום, אני לא יודעת לומר כמה זמן, אני בעצמי הבחנתי בכך רק עכשיו.

"אני חושבת שהיום זו הפעם הראשונה שבאמת הייתי מספיק פנויה בשביל להבחין בכך".