ג'ינג'י מסריח
"הוא רוצה לדבר אתך, אמר שתגיע לפני תום יום העסקים... יש לך שקים, אתה יודע...."
ככה, מסרה לי בטלפון, את ההודעה אביבה פקידת הדלפק בבנק, שאחראית גם על הזימונים...
כמובן שהגעתי לפגישה, ומנהל הבנק פצח מיידית בנאום חוצב להבות, הזהיר אותי שאם לא אשלם את הפיגורים בהלוואה, הוא יאלץ לבטל את הקצאת האשראי ושלמעשה הייתי אמור לשלם מזמן.
"נכון צודק" אמרתי לו ברכות המתבקשת מעצם המעמד..
ובלבי חשבתי, "יאללה , צנזר, מה אתה נואם לי, הרי אם הייתה חושב שקיימת סכנה לכספי הבנק, לא היית כלל טורח לבזבז עלי זמן"
אבל המנהל המשיך לנאום, הדגיש את כמה שהוא עושה ומשתדל בשבילי, נלחם במינהלה הראשית של הבנק, הודף את הביקורת של המבקרים שמעליו והכול הכול בשבילי...
ואני, התאמתי את עצמי, לבשתי מבט מעריך ומוקיר, האזנתי בסבלנות וחיכיתי עד שיבוא על סיפוקו...
דלת חדרו נפתחה וראש של אדם השתרבב פנימה.
המנהל שלח את כף ידו וסימן לו עם אצבע עבה תנועות של גירוש לאחור, ע"י קיפול ופריסה של
האצבע... "אנחנו בישיבה" הפטיר לכיוון הדלת ומבלי להפנות את מבטו לכיוון.
לקח לו עוד כמה דקות להבהיר מה הוא עושה בשבילי ולבסוף שלח אלי את החיוך המיוחד השמור אצלו לבעלי עסקים בלבד...
שוב הצלחתי, לא יחזירו לי שיקים. להיום החשבון ניצל.
עד מחר אלוהים גדול, מחר ניראה. עכשיו..... חופש !
לקחתי את עצמי משם, יורד בארלוזרוב מערבה ,בקו ישר אל קו הים.
תחושת חמימות של חופש, החלה אופפת אותי ואני התמסרתי לה ברצון.
בסוף ארלוזורב עצרתי בקיוסק, ישבתי של הקטנוע, דליתי מתחתית ארנקי מטבע של 10 שקלים, אשר ישב שם בגפו והשקעתי את כולו בבקבוק גולדסטאר.
המוכר החביב בקיוסק השומם מלקוחות ועוברי אורח, ציין בפני את העובדה הידועה בימים אלו לכל אדם בישראל ששומע בכלי התקשורת, את הדיווחים החיים על המוות בג'נין:
"ארץ קשה יש לנו" אמר..
"אכן, אכן", עניתי, "עכשיו אני יורד לים, לנקות את הראש" טרחתי לספר לו על מנת שירגיש הרבה יותר טוב מסתם אחד שמכר בירה ויבין קצת מהמשמעות והשימוש שיש לבקבוק הבירה הזה.
נכנסתי דרך מעגן היאכטות לקו הים, נוסע דרומה, חוצה את כל שלטי "האין כניסה לאופנועים" גולש לאיטי על משטחי הבטון היפים של הטיילת , שבימים "נוראים" אלו שוממים ממטיילים והולכי רגל.
דרומית לחוף הדולפינריום, התחלתי לסרוק אחרי מקום טוב לעגון בו.
רוח קרה וחזקה הרימה גלים גבוהים והטיחה אותם הסלעים ברעש גדול שכיסה על הרעש הקולני מהמפלטים הפגומים של הקטנוע. התבוננתי במתבודדים, ישובים על הסלעים עיניהם עצומות למחצה, פניהם אל הים, אל מול פני הרוח העוינת.
החוף נגמר בספסלים של יפו, ואחרי שהשתכנעתי שראיתי הכל ושכעת אוכל לבחור את המיקום הכי טוב שיש, חזרתי כקילומטר אחורה ובחרתי לי משטח סלע רחב במיוחד בין שלוש מתבודדות יפות, שתיים לשמאלי ואחת לימיני. לא קרוב מידי לכדי פגיעה ב"לבד" שלהן ומספיק קרוב מבחינתי על מנת להיות מוקף במתבודדות יפות.
נשכבתי על הסלע, ראשי מונח, עיני עצומות, מותח את רגליי, לוגם מהבירה, ומתמכר לחופש, לרוח להמיית הים, שוכח, נשכח, נעלם ומתעלם, מכל צרות העולם…
נביחות רמות משמאלי הטרידו את שלוותי. פזלתי לשם באדישות.
שני כלבים גדולים אחד חופשי ואחד מחובר לבעליו ברצועה שחורה, התרוצצו אחוזי התרגשות על הסלעים, תוחבים את אפם בין גושי האבן הלחים.
הכלב השחור, שהיה חפשי הוציא את ראשו מבין הסלעים, כשבתוך פיו חתול ג'ינג'י קטן, קטן. לא ראו את פניו של החתול מאחר וכל ראשו היה תחוב עמוק בתוך פיו של הכלב הנרגש. רק רגליו האחוריות ומחצית גופו של החתלתול בצבצו החוצה מבין ניביו הגדולים.
בגאווה גלויה, כשראשו מונף גבוהה למען יראו כל מתבודדי החוף, רץ הכלב אל בעליו המבוהל, עם שלל הציד בפיו. יללות הבכי המרות נשמעו היטב מתוך חלל הפה של הכלב ששימש מכשיר תהודה והגברה מוצלח ביותר לייסוריו של החתול. רגליו האחוריות והזעירות נעו, חותרות באוויר במעגלים איטיים ובתנועות תינוקיות .
פזלתי ימינה, המתבודדת היפה, נעמדה על רגליה ופסעה לאחור, כפות ידיה לחוצות אל לחייה בחוזקה, מסתירות את רוב פניה המבועתים מאימת מחזה הרצח הנוראי המתרחש מול עניה.
הכלב שנעצר למרגלות אדוניו המתנשף, נראה מבולבל משהו , לא מבין. מכה נוספת על ראשו, חזקה מהראשונה, גרמה לו להבין בודאות שגם המכה הראשונה שקיבל מאדוניו לא הייתה טפיחת החיבה וההערכה לה היה זכאי בהחלט לדעתו ולדעת חברו, הכלב החום.
הוא שיחרר את מלתעותיו וגור החתולים נשפך מפיו ארצה על משטח האבן היפה והקשה, פרוותו הג'ינג'ית רטובה ומדובללת מהרוק של הכלב.
הכלב הביט חלופות בעיני אדונו וחזרה ליצור המתעוות על הבטון, מנסה להבין מה ההבדל בין הפעם הזאת לפעם הקודמת שבה "צד" את היצור המשונה ההוא על החוף, נשך אותו, טלטל אותו, רץ אתו מצד לצד בפראות ואל אדוניו, שצחק, נהנה וטפח על ראשו בגאוות בעלים ובחיבה יתרה מספר פעמים.
נכון שהיצור הקודם, היה קר, מגעיל, חריף ואפילו צורב, אבל מה זה בכלל עסק שלו איזה טעם יש למה שאני צד."
בעודו שקוע במחשבות, הסתער חברו, הכלב החום על שאריות הציד, מנסה לגנוב לעצמו קצת מהתהילה, הספיק לתפוש את הג'ינג'י בשיניו בפוזה הפוכה, ומייד הפסיק ביללת כאב כשספג בעיטה חזקה ונואשת בצלעותיו מהמגף הקשה של בעליו.
הבחור קיצר רצועה לכלב החום, אחז בידו בקולר של הצייד השחור והתרחק משם גורר את שני חיות המחמד הגדולות שלו, ומשאיר את ה"תוצאות" מיללות בכאב על הבטון.
בגלל שהאירוע התמשך קצת יותר מהצפוי ובגלל שהכלב החום התערב ,וגם בגלל שבחור נוסף לבוש בטריקו קצר וגדם מכוער במקום שהייתה צריכה להיות לו כף ידו השמאלית, התקרב וסרק את הסלעים בקרבתי, קמתי ממקום מרבצי, ממורמר מכוון שנכפתה עלי התערבות שקטעה את שלוותי.
שתי המתבודדות שמשמאל הסיטו מידי פעם את מבטן ממרחבי הים אלינו, הביטו בנו בעיני "אופק" וחזרו לים.
המתבודדת היפה, הורידה משקפי שמש שחורות, מחתה דמעה והתקרבה בזהירות מוגזמת אל מה שנשאר מגור החתולים, נעמדה מעליו ופניה מעוותות מכאב של חתלתול.
"מה אתה מחפש" שאלתי את הגידם
"היה כאן עוד חתול קטן אני ראיתי אותו, צבע לבן"
נזכרתי ששמעתי עוד יללות בהתחלת האירוע, כשעיני עוד היו עצומות, אבל עכשיו שקט....
"רוצה קצת בירה" שאלתי, מושיט קלות את הבקבוק לעברו, מבהיר לו בזאת, שאני אדם חופשי ופתוח שלא נגעל ולא מסתייג מהגדם המגעיל שלו.
"לא" אמר הגידם קצרות
שנינו התקרבנו אל התינוק ויחד עמדנו שלושתנו מעליו, מנסים לאמוד את מה שנשאר ממנו. כל החלק האחורי של גופו היה מוטה הצידה באופן לא טבעי וברור, הוא זחל, מושך את גופו על רגליו הקדמיות בלבד, האחוריות לא נעו כלל. וילל לעברנו.
"מסכן, קטן" אמרה היפה "סתם, סתם ככה להרוג" וקולה נשבר קצת מצרידות של קדם בכי.
"מה עושים אתו " שאלתי את שותפי לסיטואציה, מקווה מאוד שאחד מהם ייקח אותו וישבור אתו את הראש לבדו ואני אחזור מהר לחיפוש אחר "האני" שלי, אי שם במרחבי הים.
,אולי צריך להרוג אותו" אמרה היפה "אולי זה הכי טוב בשבילו"
"כן, נראה לי שזה הכי טוב בשבילו", המשיכה וחיזקה את דבריה, "שהרי בטוח שגם אם יחיה, יישאר נכה. איזה חיים כבר יהיו לו ככה ?" הוסיפה, כמנסה להסביר את עצמה, לאחר המבט הקשה והמוכיח שנעצתי בה.
הבחור הזדקף, נתן מבט קצר ורחוק בים והתרחק דרומה לכיוון יפו, עם הגדם שלו שהתנדנד באופן משונה עם כל צעד, כאילו מנסה ללמוד ולהשתלב מחדש בהרמוניה של תנועות גופו.
"את צודקת" אמרתי בקול רם
ובלבי חשבתי, אך, איזה מטומטמת, מתוקה, יפה, רגשנית יפת נפש, תמימה המלאה עדיין ברחמים כלפי העולם.
"הנה", הצעתי, "אני אחזיק אותו כאן, ככה שלא יוכל זוז ,ואת תורידי לו את האבן הזאת חזק ובמהירות על הראש, אבל בפעם אחת שלא יכאב לו, אל תסתכלי, אבל תיזהרי על האצבעות שלי"..........................
נשמתה נזדעזעה, גופה נרעד בצמרמורת חזקה של בעתה, וזה קרה הרבה לפני שהספקתי לספר לה שכדאי גם להסיט את גופה על מנת שפיסות מעיסת המוח שלו לא יעופו לנו על הבגדים, כפי שתכננתי...
רחמי נכמרו עליה, היא נראתה אבודה, אומללה,, פגועה ויפה יותר. הרגשתי דחף עז לחבק אותה, הצטערתי שפגעתי בה ואת החתול כמעט שכחתי....
"מי אנחנו שניקח חיים" אמרתי לה בנימה מתקנת ומתנצלת, מחזיר עצמי לחתול המיילל.
"אני לא יכולה לקחת אותו" אמרה, מבינה את הטעות שברעיון שלה, מבינה את מה שעשיתי לה ומקבלת את ההתנצלות שלי.
"אני באתי כאן לחוף ,כי הייתי צריכה לחשוב, לקבל החלטה, אז באתי אחרי העבודה לשבת מול הים, אולי החבר שלי, אני צריכה להתייעץ אתו ,הוא ידע להגיד מה לעשות עם החתול"
"קחי תתקשרי" הצעתי לה, מושיט לה את הנייד שלי
"לא הוא לא ליד טלפון"
"אז בואי אני אקח את שנכם אליו" הצעתי, מתלהב להיפטר גם מהחתול וגם מימנה, כי הרי, יש לה כבר חבר, אחד שכבר גורם לה להגיע לים ולחשוב..
"לא אי אפשר כי.." מלמלה משהוא לא ברור
"צריך לקחת אותו ולזרוק אותו ליד אנשים" אמרתי "הוא קטן, חמוד וזה תמיד מעורר רחמים" אולי תימצא אותו מישהי רחמנית שתטפל בו"
אבל מצד שני זה, זה להשליך את הבעיה על אחרים" הוספתי לעצמי בקול
"כן אבל זה הדבר היחיד שמשפר לו את הסיכויים" אמרה היפה
"הפעם את צודקת " החמאתי לה, מפצה על הפגיעה הקודמת"
אבל לאחר מכן, לאחר שצדקה, התנצלה, אמרה שהיא צריכה ללכת, חייבת לרוץ,
אמרה שלום העניקה עוד חיוך רחמים לגור, חייכה גם אלי והלכה לה לשלום.
ואני, הרגשתי טמבל גמור שלא הייתי הראשון להקדים שלום.
"חכה חתול", חשבתי לעברו וחזרתי אל מקום המרבץ על הסלע, לוגם מבירה ומנסה לחזור לאותה נקודה בה הופרעתי לעוד כמה דקות.
אבל זה כבר לא היה זה, הרוח הייתה קרה יותר, רעשנית פחות וקולות הגור, על אף שבכה בקול נחלש והולך, חדרו היטב לראשי.
אדיש לסבלו, הרמתי את הגור והנחתי בעדינות את גופו הפצוע בתוך הארגז של הקטנוע על הכפפות הרכות והחמות שלי. "רק שלא ישתין או יחרבן או ידמם לי על הכפפות" חשבתי בסלידה, תוך כדי חיפוש אחרי משהוא יבש לנגב את ידי הרטובה והמסריחה מפרוותו הג'ינג'ית שהייתה עדיין ספוגה כולה ברוק של הכלבים.
התחלתי לנסוע, עצרתי מול שתי המתבודדות שהתבוננו בסקרנות איך אני מעמיס את החתול לקטנוע ונוסע לכיוונם.
"רוצות חתול" שאלתי.
והן כאחת, הפנו ראשן בלאות, חזרו ומיקדו את מבטן במרחבי הים, כאילו הוא, הוא זה שצריך לענות לי, אם בכלל.
"נו מה, למה שירצו חתול, חשבתי לעצמי, מי בכלל רוצה חתול. כאילו שאני רוצה חתול.
אבל במציאות הנוכחית שלי, חתול ישב לי בתוך הארגז של הקטנוע שלי, על הכפפות הרכות שלי, והמשיך לבכות וקולו נשמע חזק מתוך חלל הארגז הסגור. בכל הרמזורים שעצרתי, בדרכי עד לשינקין, תקעו בי אנשים מבטים חודרים ומאשימים. אני התעלמתי ככל יכולתי., כאילו בכלל לא שמעתי יללות.
"חתול פצוע" אמרתי ברמזור, לאחת שישבה ב"מזדה" חדישה ואפילו נסעה קצת אחורה להתקרב לארגז, נתנה בי מבט שואל ונדה בראשה בשאלה.
"אהה, לוטרינר !?" ענתה לי ספק שאלה ספק קביעה נחרצת.
איש שישב לצידה אמר לה דבר מה, היא הקשיבה קמעה ואחר הזדרזה לשרבב את ראשה החוצה, כי כבר היה כתום ואמרה "אולי אין לו אויר, תפתח שיהיה לו אויר"
רמזור ירוק וכולנו נסענו.
"וטרינר", חשבתי לעצמי, את העשרה שקלים האחרונים שלי השקעתי בבירה, לא שלא הייתי מוכן לתרום אותם להחלמת החתול ואפילו יותר אם היה לי. הייתי מוכן לשלם אפילו מאה, רק שייקחו אותו מימני. ובאופן כזה שלא אאלץ לקבל דין וחשבון על שלומו ושלא יתקשרו לספר לי אם הניתוח שלו הצליח או לא…
ובכלל מה לי ולחתול המסריח הזה, לא אני נשכתי אותו, ולא אכפת לי כלל אם ימות או יחיה לנצח ויש לי די והותר צרות גם בלעדיו ובכלל אני שונא חתולים שנאת כלב.
האימא המפגרת שלו מצאה לה מיקום מעולה ליד הים, באזור הכי יוקרתי מול המלונות, המליטה אותו ונטשה אותו.
משום מה דמיינתי אותו מול צלוחית חלב, סקרן האם הוא פצוע מכדי לאכול, או רעב יותר.
בפינת הרחובות אלנבי-שינקין עצרתי בהחלטיות, נחוש בדעתי לשים "קצוץ" על כל הנוכחים ברחוב. כבר לפני שפתחתי את הארגז, הרגשתי שכל הרחוב תוקע בי מבט נוקב ומוכיח, מבט מלא סלידה השמור במיוחד לאנשים חאאאארות, זבלים חסרי לב, שנוטשים את חיות המחמד שלהם למות ברחובות העיר ועוד פצועות.
הורדתי את החתול, קירבתי אותו לסוף מדרכה, הנחתי אותו צמוד לקיר החנות "מהמזרח מכל מהלב" ופניתי לאחור, חוזר לקטנוע בהליכה איטית כיאה לאדיש, יוזם הצגה של קור רוח ובולם את הדחף שלי לרוץ.
אבל הג'ינג'י הפתיע ! הוא לא הסכים לוותר !
בעזרת שתי רגליו הקדמיות בלבד, כשעניו פעורות לרווחה ונעוצות עמוק בתוך בעיני, זחל אלי במהירות מפתיעה, חוצה את כל רוחב המדרכה, צועק, מיילל, מוחה ובוכה כאילו אני לפחות אבא שלו..
בהגיעו לקצה המדרכה, הפיל את עצמו לכביש באופן שנראה לי תיאטרלי במיוחד.
"יוהוו, איזה מסכן" הצליח הג'ינג'י לסחוט קריאות אהדה והזדהות מהקהל המתגודד שהלך וגדל.
ואני, לא ראיתי אף אחד, התכופפתי, החזרתי אותו לארגז וסחטתי את ידית הגז ממהר להעלם משם.
עלתה בי מחשבה שהכי נוח יהיה אם אשחרר אותו במקום שומם, נקי ממבטים עוינים ומאנשים רחמנים, אבל ידעתי ששם אף אחד מכל אלה לא יוכל למצוא אותו ולא יוכל לאסוף אותו ושהרי, זאת הייתה התכנית המקורית.
שוב חשבתי על האימא שלו והפעם קצת עם ייסורי מצפון, ריחמתי עליה, אולי היא רק הלכה להביא להם אוכל, אולי חירפה נפשה בגבורה עבורו. דימיתי אותה בעיני רוחי, עומדת ברוח על הסלעים, בוכה ומייללת בשיברון לב, אל מול גלי הים, מחפשת את התינוק הג'ינג'י שלה, ציפור שיר טעימה וחמה שהביאה במיוחד עבורו, עדיין תקועה בעדינות בין שיניה.
ואני, מפלצת חסרת לב שכמוני, מיהרתי להאשים אותה בנטישת תינוק.
כעסתי על הג'ינג'י, שנאתי אותו. גם על המצב הנוכחי שאני נמצא בו כרגע וזה רק באשמתו
ובעיקר על כל ההצגה והסקנדל הזה שעשה לי בשנקין. פשוט ,הוציא אותי "מנייק" ככה, ליד כל האנשים ברחוב.
מה יש, לא יכל לשתוק, להתאפק קצת, לחכות שתי דקות עד שאסתלק..
הריי בטוח, שהאימא של הילדה שאמרה, "יה איזה מסכן", הייתה לוקחת אותו ולו רק בשביל ללמד את ילדתה פרק בהלכות מוסר ורחמים כלפי בעלי חיים.
אחר כך חשבתי, שבעצם טוב שלא השארתי אותו שם, כי גדול הסיכוי שהוא היה ממשיך לכביש ובטח היה נדרס סופית באיזה גלגלי עבים במיוחד של איזה נהג ג'יפ "איני" שבא לעשות סיבוב הופעה בשכונה.
מצחיק, אבל רק אז, רק אם היה דרוס ומרוח על הכביש, הייתה נוצרת התחייבות כלפיו. נציג העריה היה חייב לאסוף אותו, בתוקף תפקידו וכמובן בתשלום.
וככה עם המחשבות האלו ולאחר עוד שתי ניסיונות סרק להיפרד מימנו, הגענו, הג'ינג'י ואנוכי, לאזור שכונת "שבזי" המתאימה להפליא לשחרור חיות בר בחזרה למרחבי הטבע.
הורדתי אותו במרחק שלושה בתים מהבית שלי, במין מידרחוב כזה עם מדרגות . הוא חזר על הטקס הקבוע של הזחילה מעוררת הרחמים על שתי רגליים, גורר את פלג גופו האחורי המשותק, המבט הנוקב בעיניים והבכי, הבכי הזה, של תינוק הננטש על ידי אמו שלו.
אבל אני, הצלחתי להתמודד בגבורה, או שכבר הייתי רגיל.
זחל, עד שנתקע במדרגה שהייתה גבוהה פי שלוש מקומתו ומפאת נכותו לא יכל להרים את גופו, ולהמשיך אלי, אל מושיעו מאונס.
ראיתי פחד תהומי וייאוש במנורות עיניו הצבעוניות, כאילו הבין שבשלב זה של קרב ההישרדות שלו, הובס והפעם סופית.
החזרתי לו מבט נוקב, קשוח, החלטי, קר ואכזרי ככל שיכולתי.
זוג אוהבים שטייל לאור הפנסים הרומנטיים של "סוזן דלל" נענה לתחינות הבכי, קרב אלינו והתחיל להזדהות אתנו בכל פה.
"הוא צריך וטרינר" קבעה נחרצות הנערה בטון רך ושמח, על כך שמצאה את הפתרון המושלם לכלל הבעיה. היא רכנה כלפי ג'ינג'י, שערה הבלונדיני החלק ושדיה הענקיים התנדנדו בחופשיות, מצילים עליו מאור הפנס.
"הוא נדרס ? אתה דרסת אותו עם הקטנוע".???
פלט בין הזוג שלה לעברי, ספק שואל ספק מאשים, אבל מבלי להסיר את מבטו מהשדיים, המלהיבים באמת, של זוגתו.
כלל לא עניתי להם, לא האמנתי להם בכלל, בתוכי הרגשתי וידעתי שאם אענה, עוד אמצא את עצמי שוב עם ג'ינג'י, לבדי והפעם, תר אחרי וטרינר.
ואני, מה אני חייב לו בכלל. השעה כבר קרוב לשמונה בערב, למעלה משלוש וחצי שעות מהרגע השטות שבו הסכמתי רק לתת לו טרפ לשינקין.
אטמתי את עצמי מה שיותר, שמעתי את קולותיהם מרוחקים ככל שיכולתי, אבל קלטתי, שמעתי אותם מתדיינים, שוקלים , אם ואיך להתערב בגורלו של ג'ינג'י.
"הוא ימות, צריך להתקשר לצער בעלי חיים, למה הוא לא לוקח אותו, אסור לעשות ככה, תירשום את המספר של הקטנוע שלו, פגע וברח" איך אפשר… ועוד כאלו דיבורים, על אכזריות, רחמים, מוות ,וחיים..
רק כשהייתי ישוב לבטח על הקטנוע, המנוע דולק, הקסדה על הראש, פציתי את פי ודקלמתי לעברם:
"יש שם רק בעלי חיים, כל עוד הם בחיים, אין שם שום צער, כאן אולי עוד יש לו סיכוי, אם יצליח לעורר באנשים כמוכם צער ורחמים" ונסעתי, מתרחק מדוכדך ועייף מזירת הפשע, מהרהר במשפט המורכב הזה שאמרתי להם, לא יודע מאפה "הקרצתי" אותו ובכלל לא הייתי בטוח שיש לו בסיס כלשהו.
הדלקתי דוד, רחצתי ידיים טוב בסבון ריחני, הדלקתי טלוויזיה.
קריינית החדשות סיפרה על מועדי הלוויות של אחד עשר מתוך שלוש עשר חילי המילואים שנהרגו בג'נין...
ואני, נדמה היה לי, או ששמעתי את ג'ינג'י בוכה…
אחר כך הוסיפה שמניין ההרוגים באוטובוס בצומת יגור עלה ל...
לא הצלחתי לשמוע, שוב יללות..
עוד הוסיפה הקריינית, שיש מעל מאתיים הרוגים מקרב הפלשתינאים בג'נין. לא ששמחתי למותם, אבל חשבתי, קיוויתי, שאם כבר מתו אז אולי זה קצת מנחם את ציבור השכולים החדש, את היתומים שלנו.
אולי יתנחמו היתומים והשקולים שלנו בעובדה, שאם לא היינו יוצאים להרוג אותם, הם היו באים להרוג אותנו, בגלל שאנחנו לא נותנים להם לחיות ,כי אם ניתן לחיות הם ירצו להרוג אותנו...
איזה תירוצים, אכזריים, דביקים ומסריחים.
אבל זה הרבה מתים, בכל מקום, בהרבה מקום ובכל זאת מתים רבים על המקום. וכל זה רק בגלל שכולם רוצים רק לעצמם, את כל המקום.
וכולם יכלו לחיות, כולם אפילו ג'ינג'י, שהוא ברגע זה המת, או אולי עוד חי, שהכי קרוב אלי..
בטוח שהוא היה רק רוצה לחיות , לא מעניין אותו אם זה בשבזי או בשינקין, ואם אלו רחובות קדושים או חופים מסולעים.
ואם אלוהים, עם האף הזה שלו, ש"חורה בו" לעיתים כה תכופות, מחליט שכל כך הרבה צריכים למות, למה למות ככה.
משום מה חשבתי על האח הנשכח והלבן של ג'ינג'י שמת לו בשקט, כמו מלאך, כמו גבר, לבדו בין הסלעים ובלי להטריד אף אחד...
למחרת, בבוקר, שמחתי קצת לראות שאין לי חלב במקרר.
ככה יצא שעברתי שם בבוקר במקרה כי התחשק לי נס-קפה על הבוקר.
לא שמעתי את ג'ינג'י ובכלל, אפילו לא העפתי מבט לכיוון שלו,
של החתול המסריח הזה..
