תפילין
בידיים רועדות מהתרגשות ספרה יעל את שטרות הכסף, שמה אותם עמוק בכיס שמלתה הארוכה ויצאה מביתה.
בעזרת השם מחר יוסף עולה לתורה! חשבה וצעדה לעבר המרכז המסחרי הקטן, שמה פעמיה לעבר חנות תשמישי הקדושה של יהודה תנעמי, יודעת שבדרך תיאלץ לעבור מול השמלה שבחלון הראווה של חנות הבגדים של גאולה. השמלה הכחולה, שצבעה כצבע הים, השמלה שלא תזכה ללבוש.
היה חם. כיסוי הראש, שמלת הפלאנל הארוכה והשרוולים שהגיעו עד כפות ידיה גרמו לה להזיע. לא קל להיות אישה חרדית בקיץ הלוהט. בטח לא בעיירה הקטנה בדרום הארץ בה גרה. היא הייתה האישה החרדית היחידה שם. מרבית התושבים היו דתיים אמנם, אבל לא חרדים, והנשים הרשו לעצמן להסתובב בצורה יותר חופשית מאשר יעל.
היא תהתה אם רק החום הוא זה הגורם לה להזיע כל כך, או המחשבה שבנה הבכור יוסף, שקולו עוד לא התחלף, עומד לעלות לתורה למחרת בבית הכנסת, לראשונה בחייו כבר-מצווה. היא ישעה שאבא שלו לא יהיה שם ומחשבה זו הקלה עליה.
רק לעיתים רחוקות הייתה יכולה להרשות לעצמה לקנות למישהו מששת ילדיה משהו מיוחד.
וגם אז היה מדובר במשהו, שעבור רוב הילדים ממשפחות אחרות היה נחשב כדבר של מה בכך, כמו למשל מנה פלאפל אצל מנחם במרכז המסחרי הקטן.
קניית בגדים חדשים לילדים לא הייתה על הפרק. לא בשלוש השנים האחרונות. במקרה הטוב הייתה מעבירה בגד ישן מילד לילד. במקרה הרע הייתה מקבלת תרומות – שקית אשפה שחורה מלאה בבגדים משומשים שהיו שולחים תורמים מהעיר הגדולה, ושמישל מהעירייה היה בא, דופק בדלת, ומבלי להביט בעיניה, משליך את השקית על המפתן וחומק במהירות, כאילו קללה רובצת שם.
לעצמה ודאי שלא קנתה בגד חדש.
ילדה הבכור, יוסף, הגיע לגיל בר-מצווה. הקטן מבין חמשת הנותרים, דוד בן השלוש, עדיין מצץ אצבע. אמרו לה שזה הורס את השיניים ועדיף להרגיל אותו למוצץ, שממנו קל יותר יהיה להיגמל. פשוט זורקים את המוצץ.
אבל מוצץ עולה כסף, ולא היה לה כסף, אז דוד מצץ אצבע.
היא גרה עם ילדיה בדירה מתפוררת בת שני חדרים שהייתה מרופטת לא פחות מכר הדשא המצהיב של מגרש המשחקים, הצמא למים בחום המעיק ששרר באותו חודש תמוז.
גם לעירייה לא היה כסף, לא רק ליעל. אבל היא הייתה צריכה כסף בשביל להאכיל שבע פיות רעבים, כולל הפה שלה. דשא ירוק מיועד לאנשים שבעים. אז שיצהיב.
לדבר עם בעלה לשעבר, 'המשוגע', כך קראו לו כולם, על דמי מזונות היה חסר טעם. כשהתגרשה ממנו ביוזמתה לפני שלוש שנים הייתה מוכנה לוותר על הכל. על הדירה בכפר חב"ד, על תשלום מזונות, על הכל. רק שיסכים לתת לה גט.
והוא הסכים בסוף. לא לפני שדאג לכך שפניה, שהיו פעם יפות, תהיינה נפוחות למשך שבועיים. מאז לא היא ולא ששת ילדיה ראו אותו. הם עברו דרומה, אפשר אולי לאמר שנמלטו. מאז התחשלה. הפעם האחרונה בה בכתה הייתה כשהיכה אותה אז, והיא הבטיחה לעצמה שלא תבכה עוד לעולם.
יחי אדוננו, מורנו ורבנו, המלך המשיח לעולם ועד! מילמלה כשעברה מול החנות של גאולה. השמלה הכחולה שכה השתוקקה לקנות כדי ללבשה ביום בר המצווה של בנה עוד הייתה תלויה שם. השמלה שהיא לא תלבש.
לא אבכה! חשבה, נשכה את שפתיה והמשיכה לפסוע. לפני שנכנסה לחנות של תנעמי ידיה החלו שוב לרעוד.
"מזל טוב, גברת כהן!" קידם את פניה תנעמי בחיוך רחב, שהיה לבדו בחנות, "שמעתי שיוסף, אם ירצה השם, עולה מחר לתורה! בן פורת יוסף היוסף שלך!"
"תזכה למצוות, אדון תנעמי ושיהיו בשורות טובות", השיבה, עיניה מושפלות קמעא, "תראה... אני צריכה לקנות כאן משהו."
"אשמח לסייע, גברת כהן. מה בדיוק את מחפשת?" שאל, "טלית כבר יש לו, ליוסף?"
"טלית יש, אדון תנעמי. תראה... בחודשים האחרונים שהוא לומד לבר מצווה הוא מניח תפילין שהשאיל לו יהודה בדיחי. זה שמלמד אותו, שיזכה למצוות. ו... ו... הוא צריך תפילין משלו."
היא השתתקה.
תנעמי הביט בה.
"גברת כהן", אמר בלחש, מתבונן לצדדים, "מצטער, גברת כהן, אני לא יכול להרשות לעצמי לתרום לבן שלך תפילין. את יודעת... הפרנסה קשה, גברת כהן."
יעל הרימה את עיניה, חשה בסומק המציף את לחייה.
"תרומה?..." מלמלה, "חס ושלום! לא באתי לקבל תרומה."
"תראי גברת כהן... יש לי סידור בנוסח ספרדי שאני יכול לתת... נכון. הוא משומש. אבל הוא דווקא במצב טוב", אמר תנעמי, "אבל תפילין... את יודעת, גברת כהן. התקופה לא קלה. בעזרת השם... את יודעת, הכל בסוף יסתדר. בעזרת השם, גברת כהן."
הוא לא מאמין שאני יכולה להסתדר גם בלי התרומות שלהם! חשבה. עיניה מלאו פתאום דמעות.
לא אבכה! אמרה לעצמה.
"אדון תנעמי", אמרה וחשה את קולה נסדק, "אני לא זקוקה לתרומות. באתי לקנות בכסף מלא את התפילין שבחלון הראווה. התפילין של הרבי אדוננו ומורנו."
היא הכניסה את ידה לכיסה ושלפה את ערימת השטרות למול עיניו הנדהמות של תנעמי. "יש כאן עשרת אלפים שקל", לחשה, רועדת כולה, "ברוך השם, אני לא זקוקה אפילו להנחה במחיר."
את הכסף לתפילין חסכה במשך כמעט שנתיים, מאז אותו יום בו נכנס יוסף הביתה, עיניו בורקות.
"אמא. כשתהיה לי בר מצווה אני רוצה תפילין של הרבי!" אמר אז יוסף בן האחת עשרה.
"תפילין של הרבי?" התפלאה, יודעת עד כמה יקרים התפילין המיוחדים הללו, בערך פי עשרה מתפילין רגילים, תפילין שרק האמידים מבין חסידי חב"ד יכלו להרשות לעצמם. האמונה הייתה כי סגולות מיוחדות מלוות את התפילין המיוחדים הללו, וכי מי שמניח אותם זוכה לקיים מצווה גדולה במיוחד.
"כן אמא! של הרבי! הרבי המשיח!"
ישמור השם, חשבה, אין חסידי חב"ד בבית הספר כאן בעיירה. מאיפה הגיע אליו הרעיון הזה?
"יוספי. איך שמעת על התפילין של הרבי?" שאלה.
"ראיתי היום אמא!" אמר, "בחנות של תנעמי. בחלון. יש תפילין של הרבי!"
"יחי אדוננו! מאיפה אתה מבין בתפילין, ועוד של הרבי?" הסתקרנה.
"את זוכרת את המורה חיה-מושקה מכפר חב"ד? בכיתה דלת היא סיפרה לנו על זה, אמא, היא סיפרה לנו בכיתה. זה תפילין מיוחדים, שאם אתה שם אותם על היד אתה משמח את אלוקים. אני רוצה לשמח את אלוקים, אמא, אני רוצה תפילין של הרבי במתנה לבר מצווה! בבקשה אמא!"
"תפילין רגילים יספיקו בשבילך, חמודי", אמרה, "התפילין של הרבי מאד יקרים ואין לנו כסף. חוץ מזה יש עוד הרבה זמן עד שבעזרת השם תהיה לך בר מצווה."
יוסף שתק לרגע.
"אני אף פעם לא מבקש כלום! אמא", אמר בקול חנוק, "לילדים האחרים יש צעצועים, אמא, אני לא ביקשתי צעצועים. אני ביקשתי לשמח את אלוקים!"
יעל הצטמררה. הוא באמת מעולם לא ביקש צעצועים, חשבה, הוא לא חושב על עצמו. הוא רוצה לשמח את אלוקים!
היא נתנה בו מבט ארוך מבלי להוציא מילה.
יוסף השפיל את מבטו. "סליחה אמא", מלמל, "לא רציתי לעשות לך רע." דמעות צצו בעיניו.
באותו רגע גמלה בליבה ההחלטה. היא תחסוך מעצמה הכל, ובלבד שתרשה לעצמה לקנות לו את התפילין האלו. התפילין של הרבי.
היא חיבקה אותו חזק, מחליטה שלא לספר לו על ההחלטה, שמא לא תעמוד בה ותאכזב אותו.
זו תהיה הפתעת בר המצווה שלו, חשבה, חשה מחנק בגרונה, לא אגלה לו.
היה קשה לחסוך.
בעקשנות אין קץ מנעה מעצמה כמעט הכל. אכלה מעט, לא קנתה אף בגד חדש וצרפה פרוטה לפרוטה. הכנסותיה היו מועטות, רק הקיצבה מהביטוח הלאומי ומעט עבודות ניקיון שהצליחה לעשות מדי פעם. הטיפול בילדים קטנים כאם חד הורית גזל את מרבית זמנה וכוחה. מעבר לכך לא מצאה זמן לעבוד ולהביא הכנסות נוספות.
אך עדיין הצליחה לחסוך עבור התפילין. התפילין של הרבי. התפילין שיגרמו לבנה להיות מאושר. התפילין שיגרמו לבנה להאמין שהוא משמח את אלוקים.
הרבה פעמים הייתה על סף שבירה, אך לא נשברה. לא אבכה! אמרה לעצמה לא פעם.
בהתחלה חשבה שהכסף שתחסוך יספיק לה גם לשמלה לבר מצווה. היא מאד רצתה ללבוש שמלה חדשה ביום בר המצווה שלו במקום אחת מהשמלות הבלויות שלבשה תמיד.
אבל היא טעתה. קיצבאות הביטוח הלאומי קוצצו והכסף שהצליחה לחסוך לא הספיק גם לשמלה וגם לתפילין של הרבי.
לתפילין רגילים זה היה מספיק, אבל לא לתפילין של הרבי.
תנעמי מסר לה את התפילין. מבט התדהמה לא מש מפניו. "גברת כהן", אמר, "את בטוחה שאת עושה את הדבר הנכון?"
ידיה עדיין רעדו. "בעזרת השם. כן." ענתה, "תודה ושיהיו בשורות טובות."
כשיצאה מהחנות עברה שוב על פני החנות של גאולה והביטה בשמלה הכחולה שכה רצתה. היא חיבקה את נרתיק התפילין. "בשבילך יוסף בני אהובי", לחשה והמשיכה ללכת לעבר ביתה, כשהזיעה החמה נוטפת מתחת לבגדיה לעבר נעליה, כמו שעווה של נר שבת.
צלצול פעמון בית הספר קטע את מחשבותיו של יוסף. זה היה יום שישי והשעה הייתה שתיים עשרה בצהריים.
כמו כולם קם מהכיסא, הניף את הילקוט על הגב ויצא מדלת הכיתה.
מחר אני עולה לתורה, חשב. המחשבה ריגשה אותו.
הוא יצא מחצר בית הספר והחל לצעוד, שקוע בהרהורים, לא שם לב לארבעת הנערים הקרבים אליו מאחור כמו עדת נמרים האורבת לטרפה.
"חבדניק מסריח!" זינק עליו אחד הנערים. יוסף הופתע, מעד ונפל על המדרכה.
שלושת הנערים האחרים הצטרפו והחלו צוחקים בקול. אחד מהם בעט בתיקו של יוסף.
"יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח", החל יוסף לקרוא בקול.
"הרבי שלך מת!" צחק אחד הנערים, "ועוד קרא לעצמו משיח!"
יוסף קם אך מיד הופל שוב על ידי אחד מהם.
"אתם קוראים לעצמכם דתיים!" צעק, "תתביישו לכם!"
"מסריח! מתי החלפת בגדים בפעם האחרונה?" לעג הנער הגבוה מביניהם.
עיניו מלאו דמעות. "מהשמיים ישלמו לכם!" אמר.
"ישלמו?" צחק הגבוה, "מאיפה אתה מכיר את המילה הזו – ישלמו? – אתה והמשפחה שלך לא יודעים מה זה לשלם. אתם מקבצים נדבות!"
הוא קם שוב, מרגיש שמישהו מושך בחולצתו.
"תעזבו אותי!" צעק.
"אמא שלך מוציאה אוכל מפחי זבל!" צהל אחד הנערים, קולו דקיק.
יוסף משך את עצמו משם בכוח והחולצה נקרעה.
"תראו, תראו!" הצטרף לחגיגה נער נוסף, "נקרעה לו החולצה. עכשיו אמאל'ה צריכה לקנות לו חולצה חדשה. שיהיה לו לבר מצווה. איך אמאל'ה תביא כסף לחולצה? אין כסף! הוא יעלה לתורה מחר בלי חולצה!"
רעמי צחוק נשמעו מסביב. יוסף החל לרוץ.
"אל תדאגו, אמא שלו תדע איך להשיג כסף", שמע יוסף את הנער הגבוה, קולו נשמע ארסי במיוחד, "כמו שרחב מיריחו ידעה. רחב הזונה! ככה היא תשיג כסף ותקנה ליוספי חולצה לבר מצווה!"
יוסף חש באותו רגע שהכל מסתחרר סביבו.
"שלא תעיזו לדבר ככה על אמא שלי!" הסתובב אליהם וצרח, "שמעתם?! שלא תעיזו!"
אבל נראה שארבעה רק נהנו מתגובתו.
"רחב הזונה! רחב הזונה!" קראו, מלווים את קריאותיהם במחיאות כפיים קצובות.
אני לא יכול יותר! חשב והחל לרוץ לעבר ביתו, אני שונא אותם! אני שונא את עצמי! אני שונא את אלוקים שנותן לזה לקרות!
"רחב הזונה! רחב הזונה!" הדהדו הקריאות מרחוק, מלוות ברעמי צחוק בעודו רץ במורד הרחוב.
הוא עלה במדרגות, מתנשף כשהדמעות צורבות בגרונו.
רחב הזונה! רחב הזונה! הדהדו בראשו הקריאות כשדפק בדלת ביתו.
אימו פתחה את הדלת. אחיו הצעירים לא היו בבית.
החיוך הרחב שעל פניה התחלף בהבעת דאגה.
"יוסף שלי! למען השם! מה קרה?"
הוא לא ענה. כל שרצה היה לשכב על המיטה ולבכות.
"החולצה שלך קרועה!"
הוא הוריד את הילקוט והשליך אותו בכוח על הריצפה.
"יוסף?! מה קרה?"
"אני שונא אותם!" צעק, "אני שונא את אלוקים שנותן לזה לקרות!"
"אל תדבר ככה לעולם!" נזפה, אך הוא שמע את הבהלה שבקולה.
היא לא מבינה אותי! חשב, נמאס לי מהכל!
רחב הזונה! רחב הזונה! המשיכו הקריאות להדהד בראשו.
"יוסף שלי. הירגע למען השם! ראה מה קניתי לך. הפתעה!" שמע אותה אומרת.
יוסף הרים את עיניו. אימו החזיקה בידה נרתיק גדול עשוי קטיפה.
"מה זה?!"
"תפילין של הרבי! מה שכל כך רצית!" לחשה אימו, עיניה נוצצות.
"מה? אבל זה עולה כל כך הרבה כסף!" נדהם.
"עשיתי הכל כדי לקנות לך את זה", התיישבה ואמרה בקול צרוד. הוא ראה איך עיניה מתמלאות דמעות.
"לא יכול להיות!" חשב, "התפילין של הרבי! היא קנתה לי את התפילין של הרבי! אבל איך? איך היא השיגה את הכסף?"
לפתע היכתה בו ההבנה כברק - הוא הבין מהיכן השיגה את הכסף.
רחב הזונה! רחב הזונה! הדהדו במוחו הקריאות.
ליבו הלם במהירות.
הוא צרח, עשה צעד מהיר לעבר אימו, חטף ממנה את הנרתיק הקטיפתי, הטיח אותו בריצפה ורמס אותו שוב ושוב ברגליו, שומע איך התפילין שבתוכו מתרסקים, מתנפצים לרסיסים, כמו שחייו התנפצו באותו רגע.
"אני שונא אותך אמא! אני שונא את אלוקים!" צרח בעודו ממשיך לנפץ את התפילין של הרבי. דמעות חמות זלגו מעיניו.
הוא נשכב על הריצפה והחל לבכות בקול, בועט ברגליו בריצפה.
יעל כהן בהתה בבנה.
לא אבכה! לא אבכה! אמרה לעצמה.
היא קמה מהכיסא ברגליים כושלות, הרימה את הנרתיק, נישקה אותו והתיישבה על הריצפה ליד בנה המתייפח.
התפילין של הרבי, חשבה, אם אתה שם אותם על היד אתה משמח את אלוקים.
בידיים רועדות פתחה את הנרתיק והוציאה את התפילין השבורים.
רצועות העור של התפילין היו מקומטות, אבל לא נקרעו. הבתים היו שבורים.
"בשבילך יוסף בני אהובי", לחשה וליפפה את רצועות העור של התפילין סביב ידו השמאלית, בשבילך. תפילין של הרבי!"
הבית של התפילין היה מעוך כולו, אך היא הניחה אותו על גבי זרועו של יוסף, שמירר עדיין בבכי.
"יחי אדוננו, מורנו ורבנו, המלך המשיח, לעולם ועד!" אמרה בקול חנוק, מביטה כלפי מעלה.
ואז כבר לא הייתה יכולה להחזיק עוד מעמד.
והחלה לבכות.
-סוף-
