כבר ב05.30- עמדה ריבקי בתפילה שבינה לבין בוראה בעבור הבוקר החדש אשר העניק לה. אחר-כך מזגה לעצמה קפה רענן וניגשה לחדר-השינה האפל, להעיר את אבריימל בעלה.
בעלה, שפניו סמוקות לנצח, התנער מן השמיכה, דילג אל הקפה כאחוז תזזית ולפעמים רחץ פניו כשמשקפיו כבר מורכבים, אחר-כך התלבש ורץ אל ה'ישיבה'. 'איזה תכשיט... איזה שידוך קיבלתי לגורלי', מילמלה ריבקי לעצמה לאחר שבעלה יצא בדלת.
'מילא, אולי פעם אצליח להרות ממנו ועולמי לא יחסר. אבל איך? איך? הרי הוא לא יודע מה צריך לעשות בשביל זה.. נו, אילו מחשבות, אני חייבת לגרש הרהורי תועבה ממוחי', אמרה היא בכעס אל לבה וחזרה לישכב. להתחמם בקצה החם של המיטה הרחק מתלונותיה על גורלה.
תמיד בנמנומי הבוקר שלה, לאחר ששבה אל המיטה, היתה עולה דמות בחלומה. גבר חילוני, זר, היה מביט ביופיה ולפעמים אף הירשתה לעצמה לאפשר לו ללטף שיער פיאתה. ריבקי היתה נזעקת מן החלום ורצה למקלחת. היא הניחה למים לזרום על גופה, כמו ביקשה לטהר את מוחה וראשה מליטופו של זה. פניה היו מאדימות ולאחר המקלחת היתה מתרפטת בחלוק-בית ישן כדי לא להביט ביופייה עצמה.
'הנה, אני מכוערת. הגבר החילוני הזה לא יגע עוד בראשי', ניסתה לשכנע את בבואתה.
שפתיה המשורטטות נושכו אל תוך פיה. ביד עצבנית קירזלה שיערה החלק כדי לפרוע בו כיעור שאותו הוא חסר. אחר-כך ניגשה למטבח להכין לעצמה תה מהול בחלב. היא פרשה פינת עוגה וטעמה אך מן השוקולד אשר ציפה אותה.
השמש האירה לה קרניים. היא ברכה על המזון אשר בא אל פיה וניגשה לקבל את חום השמש ליד החלון. היא הביטה בציפורים החופשיות ובעצים הירוקים. אוזנה היתה קשבת למשק כנפי יונה, אשר השיבה לה מבט מזווית עינה.
'את מרחמת עלי', אמרה ריבקי ליונה בלבה.
והיונה, כמו מאשרת, הרימה כנפיה, הורידה אותן ודאתה לעבר חלונה, נופפה שוב בכנפיה ונעלמה.
"בואי", שמעה ריבקי את קולה קורא ליונה.
היא הציבה ראשה מבעד לחלון וניסתה לעקוב אחר מעופה. צלצול בפעמון הדלת השיב אותה אל מציאותה.
"מי שם?" שאלה ריבקי ברעד.
"אני, שור'ה".
"רגע אחד, שור'ה, רגע אחד", השיבה וניגשה למראה למחוק חלומות של קודם, שמא תבחין שור'ה השכנה בנגיעתו של הגבר החילוני, הזר, בשיער פיאתה וניגשה אט אל הדלת.
"בוקר טוב, ריבקי".
"בוקר טוב. בואי, היכנסי".
"בואי את אלי. נשתה קפה. צריכים להביא לי את הרהיטים החדשים".
"רגע, אני מתלבשת ובאה", השיבה ריבקי.
"אבל מהר, שנספיק לפטפט קצת לפני שאתעסק עם הרהיטים", האיצה בה שור'ה.
"בסדר, בסדר. כבר", השיבה ריבקי בנימה מהולה בכעס על שנותקה מהזיותיה.
היא נעלה את דלת ביתה ואצל שור'ה הקפה כבר היה מוכן.
"בואי, שבי. מה שלומך?"
"בסדר, למה את שואלת?" ביקשה ריבקי לדעת.
"סתם. מאתמול בערב לא התראינו. נו... איך עבר הלילה?" המשיכה שור'ה להתעניין.
"רגיל. הכוכבים האירו את השמים, הירח חייך לכל עבר ואבריימל... ישן מכורבל בתורתו. זהו. כך עבר הלילה".
שור'ה רצתה לשאול עוד שאלות כי ריבקי ואבריימל היו נשואים קרוב לשנתיים וטרם נראתה התפיחה בכרסה. אך היא שתקה.
ריבקי אמרה שהיא יודעת אילו שאלות צצות בראשה.
"נו, ומה עם התשובות?" שאלה שור'ה.
"אינני יודעת... בזמן הנידה אנו ישנים בנפרד. וכשאני טהורה אנו ישנים יחד בנפרד. אבריימל..."
'רגע', קראה שור'ה למכשיר הטלפון אשר הפריע שיחתן.
מעבר לקו היתה הגננת של בנה הקטן.
"ריבקי, אני חייבת לרוץ לגן, שלוימ'ה נפל. את מוכנה לחכות לרהיטים?"
"רוצי! רוצי!" האיצה ריבקי בשכנתה.
שור'ה התלבשה וביציאה צעקה לריבקי:
"אנו עוד נמשיך לשוחח!"
'שבעה ילדים יש לה לאשה הזאת. שבעה ילדים, ואלי, אלי אבריימל, לא יודע לגשת בכלל', הרהרה בקול.
הרהיטים הגיעו. ריבקי פתחה הדלת וקבעה על פי תחושתה את מיקומם.
"את לא בעלת הבית", קבע הבחור שניהל את הבאת הרהיטים.
"לא, אני השכנה. ריבקי השכנה מהדלת ממול", גמגמה היא ברעד לעברו.
"נעים מאוד. אני גבי", אמר והושיט ידו אל ידה.
ריבקי הביטה ביד המושטת אליה.
"סליחה, אסור לי להושיט יד לאישה דתית", אמר ובכך הציל אותה ממבוכתה אגב משיכת ידו לאחור.
היא השיבה בחיוך סמוק פנים.
"מה איתך, את לא צריכה רהיטים חדשים?" שאל גבי.
"לא. יש לי רהיטים חדשים. רק מלפני שנתיים. כמעט... כמעט שנתיים. אבל הם עוד חדשים", אמרה ריבקי בבלבול.
גבי נמשך אל תמימותה. הוא לא הסיר עיניו מפניה.
"באמת, כמעט שנתיים", התעקשה ריבקי לשכנע אותו ובכך למנוע ממנו מלהביט בה עד העלות סומק בלחייה.
גבי חש באי נוחותה, התעקש לגרום לה למבוכה ולא חדל בשיחה עימה. "את רואה, העלמה ריבקי...
"לא עלמה, אני נשואה. בעלי, אבריימל, לומד ב'ישיבה'", תיקנה אותו.
"באמת? את כל-כך צעירה ויפה, אבל לא חשוב, את רואה, זוהי המיטה הכי חדישה שקיימת בשוק היום. המזרן עבה וקפיצי. תראי..." אמר לה גבי ונזרק על המזרן כשגופו עולה ויורד, עולה ויורד.
הוא נשאר שרוע לאורכו של המזרן הקפיצי החדש.
אחר-כך הניח ידו על כרסו. קרוב יותר לאזור חלציו ועקב אחר תגובותיה. ריבקי השפילה עיניה.
"נחמד", זרקה לאוויר אשר מילא את חלל החדר מבוכה רבה.
היא כיסתה פניה בשתי ידיה הרכות, העדינות, שקטנות הן מלהכיל בתוכן מלוא כלימתה, ויצאה מן החדר.
גבי יצא אחריה. הביט בה וחייך. היא ניסתה להתעלם ממנו, למרות שהגניבה מבטים אחר גופו הבנוי לתלפיות, על פי הרהוריה, כאשר גבו היה מופנה אליה.
"זהו. סיימנו, ריבקי. ריבקי השכנה. רק תחתמי לי כאן לאשר קבלת הרהיטים".
"איפה?… "
"הנה... כאן למטה. סלון שלושה חלקים, שולחן סלוני, ארון ארבע דלתות, חדר שינה, קומפלט, כולל מזרן... קפיצי..." אמר גבי ואצבעו נגעה בידה. ריבקי נבהלה ומשכה ידה לאחור.
"הנה, קחי את העט וחיתמי כאן".
היא חתמה ביד רועדת. גבי חייך אל פניה הסמוקות, שלף כרטיס ביקור ומסר לה.
"אם תרצי פעם רהיטים חדשים, תתקשרי", אמר בהביטו בה ויצא מן הדירה.
המשך מחר....
