את הקפה בישל גבי על אש נמוכה. היא רצתה לדבר איתו, אך נראתה כמי שפוחדת להתחיל בשיחה. לבסוף אזרה אומץ והזהירה אותו לבל ישוב על מעשיו מאמש. "אני מתכוונת שלא תבוא שוב בלילה לשכונה בה אני גרה".
"את צודקת. אך הייתי חייב לראותך. כי אני אוהב אותך".
ריבקי השפילה מבטה. סידרה גופה בתוך חלוק הרחצה אשר נתן לה גבי להתעטף בו, למרות שהעדיף אותה עירומה אל מולו אך היא התביישה והעדיפה לכסות גופה בזמן שידיו לא שוטטו עליו. היא המשיכה להפגין אי נוחות.
"מה קרה, ריבקי?"
"גם אני אוהבת אותך. אך אני פוחדת", אמרה היא וחיכתה למלותיו המרגיעות.
"ממה את פוחדת?"
"מהרבה דברים... ממה שאני עושה כאשה נשואה... מבעלי. יותר נכון ממשפחתו. מהנידוי. מהחרם אשר יטילו עלי הרבנים והתושבים. אתה לא יודע לאיזה עולם אני שייכת".
גבי מזג קפה לשני הספלים אשר הכין מראש והתיישב.
"אני יודע לאיזה עולם את משתייכת", אמר בנימה של רוגע והבנה. "גם על משמרות הצניעות שמעתי ואני יודע שאולי אנו מעמידים את חיינו בסכנה אל מול הקיצונים האלה".
ריבקי התכווצה לשמע המלים אותן אמר ורעד כבד השתלט על גופה. הוא אחז בה ברוך. "ריבקי, זה לא מחייב שאנו ניפול קורבן לאותם אנשים", אמר והחל לפסוע במטבח כשאצבעו מגרדת מחשבות ברקתו.
"על מה אתה חושב?" שאלה.
הוא קרב פניו אל פניה, הביט בעיניה ממושכות ולחש:
"חשבת על אפשרות להתגרש, למשל?"
"מה פתאום? להתגרש? אתה השתגעת?"
היא קמה ממקומה ופסעה לכיוון החלון.
"ריבקי, הרי אבריימל לא נגע בך שנתיים ואת יודעת שאם במשך חצי שנה הוא לא ממלא, כגבר, אחר התחייבותו הכתובה בהלכה, את יכולה לדרוש גט! והוא, לא נגע בך מעולם! לשמחתי ולמזלי".
"ואיך אוכיח זאת? היכן בתולי? ואם אתגרש לא יימצא לי שידוך אחר!"
גבי ניגש אליה, אחז במותניה והצמיד אותה אל גופו.
"את צריכה שידוך אחר? אני מנסה לחלץ אותך מן המצב בו את נמצאת עם... עם ה'קוקו' הזה ואת רוצה שידוך אחר? אני רוצה בך, אני רוצה להתחתן איתך!"
ריבקי חסמה פיה בכף ידה כדי שצעקתה לא תישמע. גבי כרע על בירכיו, נשען בידו על בירכיה והתחנן:
"אנא, הינשאי לי!"
היא הזילה דימעה. שתיים. מן אושר בלתי מוסבר החל להציף עיניה. הוא קם ומחה אותן בשפתיו.
"אני אוהב אותך. מעולם לא התאהבתי כך, אמר ואחז בזרועה להובילה לחדר השינה. את שלי, אשה יפה", לחש אל אוזנה בלשונו.
היא פסעה באצבעות אהבה לאורך גופו אשר הזדקר מרכות לטיפותיה. גבי הישקה בה את כל תשוקתו.
"אני מעדיפה נס קפה", אמרה ריבקי בשובם למטבח.
"אז מה את אומרת, את מוכנה להתגרש ממנו ולהינשא לי?"
"גבי, תראה..."
"אל תאמרי לי לא!"
"אין לי כוונה לסרב להצעתך. אני רק רוצה שניתן לעצמינו את הזמן הדרוש להחלטה. אנו מכירים בדיוק יומיים..."
"לא נכון, זעק גבי. סליחה, לא התכוונתי לצעוק", אמר והרגיע בידיו אשר תופפו אחת על כריות אצבעות השניה.
"אנו מכירים מזמן. אני הגבר החילוני מהחלומות שלך, אשר רק לו הרשית ללטף שיער פיאתך".
"אתה צודק. אתה צודק", אמרה וצחקה.
"אבל הגבר החילוני רק ליטף את ראשי. לא היכרתי את אישיותו ולא באתי איתו במגע. במצב הזה רק יומיים אני מכירה אותו ולדעתי, זה לא מספיק זמן כדי לדעת אם הצעד הנכון הוא להתגרש מאבריימל ולהתחתן איתו. אם אין לך התנגדות להמשיך את מערכת היחסים הנוכחית כפי שהיא, אני מעדיפה. בשלב זה, כמובן".
הוא חדל לתופף בכריות אצבעותיו, טמן ראשו בכפו, צעד הלוך ועוד הלוך כחושב ואמר:
"אני מקציב לכך חודש".
"ואני אומרת חצי שנה".
"השתגעת? אני לא אעמוד בזה, אני זקוק לך לידי כעת!" אמר והציע חודשיים.
ריבקי הציעה ארבעה חודשים. לבסוף התפשרו על שלושה חודשים עד להחלטה הגורלית.
היא התלבשה. ניגשה אל הדלת ותלשה את הפתק. גבי ניצב מאחור, נצמד אל גופה ולפת את שדיה. היא נאנקה:
"גבי, מאוחר לי, אני חייבת לחזור הביתה".
" רגע... עוד רגע..." אמר והשליך חלוקו.
הוא ניצב אל מולה וכיוון שפתיו אל צוארה. גופו התחכך בתשוקתה.
ידיו הפשילו שמלתה. היא נענתה לו.
השטיח בסלון שימש להם כמצע לפורקן תשוקתם.
ריבקי שטפה גופה ובהבטחה לשוב מחר בשלוש בצהרים נעלמה אל המולת הרחוב. בדרך עצרה בחנות בגדים וקנתה לה שמלה חדשה.
בשובה הביתה שור'ה כבר ציפתה לה.
"ריבקי, היכן היית? חמותך חיכתה לך כמעט שלוש שעות, לא הלכת אליה?"
"לא, לא הלכתי אליה..." ניסתה היא להאריך מילותיה כדי למצוא זמן לחשוב על תשובה הולמת.
"אז היכן היית?"
"מה קרה, שור'ה, אני צריכה לתת לך תשובות היכן הייתי?"
"אני מצטערת, ריבקי, לא התכוונתי לחקור אותך".
"זה בסדר, שור'ה, סליחה, אני קצת לחוצה. מה אמרת לה? האם אמרת לה שהלכתי אליה?"
"לא, אמרתי לה שלא ראיתי אותך מאתמול".
"תודה, שור'ה. פגשתי חברה וסעדנו יחד. וקניתי לי שמלה חדשה".
היא שלפה מתוך השקית שמלה פרחונית יפהפיה.
"איך היא?" שאלה את שור'ה בהתלהבות.
"יפה מאוד. הצבעים מאוד הולמים אותך".
"תודה, שור'ה. אני עייפה. אני נכנסת לנוח. להתראות".
שור'ה המשיכה להביט בריבקי והבחינה בניצוץ אחר הבוקע מעיניה. עם סקרנותה נכנסה היא אל ביתה.
לקראת ערב הכינה ריבקי ארוחה לאבריימל. 'בשביל התפקיד', הרהרה, 'כאשתו אני חייבת להכין לו אוכל'.
אחר-כך התיישבה קרוב לחלון המטבח ולגמה קפה שחור. בלי חלב. מעורר. השמים היו לטובתה. הכוכבים האירו לה פנים. היא חשה בצורך לשתף מישהו בחוויה הנהדרת שלה. שאפה לחלוק תחושותיה. לשור'ה חששה לספר ולא משום שלא בטחה בה, אלא מפאת הצינעה. היא חשה שאם יבוא דבר עינוגיה לידיעת אחת השכנות, יחרב עליה עולמה והמשיכה לשמור לעצמה סוד אהבתה לגבי. פגישותיה עימו הפכו למעיין, ממנו שאבה כוחות להמשיך ולהעביר לילותיה ביחד עם הלבד במחיצתו של אבריימל.
שבוע אחד נותר עד למועד ההחלטה הגורלית. ריבקי גילתה לגבי שיש איחור במחזור החודשי שלה. הוא קפץ משמחה.
"יופי, ריבקי, זה הזמן להתגרש מאבריימל ולהתחתן איתי".
ריבקי שתקה. הוא התקרב אליה. ניסה לחבקה.
"לא, גבי... אני רוצה ללכת. אני עייפה. פשוט לא מרגישה טוב. מחר אחזור".
גבי הציע לקחתה לביתה. היא סירבה.
בבית היא התייפחה.
נרדמה מכובד הדמעות. כשהתעוררה הכינה לאבריימל מרק, שהרי הוא אוכל כל מה שמגישים לו. אחר-כך חיפשה במדריך הטלפון רופאת נשים וכשמצאה, קבעה תור לעוד יומיים. עד לפגישה עם הרופאה היא לא קמה מן המיטה. אבריימל היה יוצא בבוקר מבלי לשתות ובלילה אכל מהאוכל ששור'ה שלחה. גם אל גבי היא לא הלכה. הוא רצה לבוא לבקרה והיא איימה שאם יעשה זאת, הקשרים ביניהם ינותקו.
אל המרפאה ריבקי הגיעה בראש חבוש פיאה עטופה מטפחת על מנת למנוע זיהוי. בחדר ההמתנה ישבה בחוסר שקט ובחוסר סבלנות. היא לא הרימה עיניים אל הנשים היושבות שם והליטה פניה בכפות ידיה. השם הבדוי אותו מסרה למזכירה הושמע בחלל החדר.
'תודה לאל', מילמלה חרישית.
הרופאה חייכה אליה.
"כן, גברת... דויטש, מה הבעיה?"
ריבקי סיפרה על האיחור.
"בדיקת הריון, ביצעת?"
"לא", השיבה ריבקי בבהלה.
"מדוע?" התעקשה הרופאה.
"אינני יודעת... לא חשבתי על זה".
"בסדר, הרגיעה הרופאה, בואי נבצע בדיקה גניקולוגית ונראה מה קורה..." "עוד רגע, אל תיבהלי, בסדר, את יכולה לקום".
הרופאה שטפה את ידיה והתיישבה על כורסתה.
"המימצאים לא מראים שיש היריון", בישרה היא לריבקי.
"את בטוחה? שאלה ריבקי".
"כן, אני בטוחה. מה עם המחזור שלך, האם הוא בדרך כלל סדיר?"
לאחר שריבקי אישרה את סדירות מחזורה ביקשה ממנה הרופאה לבצע גם בדיקת דם ליתר ביטחון. ריבקי רצתה לדעת את פשר האיחור ושאלה:
"מדוע יש איחור, אם אין מימצאים של היריון?"
"תיראי", אחזה הרופאה בידה, "לאחר הנישואין, זאת אומרת לאחר שמתחילים לקיים יחסים, מתחילים אי סדרים בהופעת המחזור, אך אל תדאגי, את עוד תיקלטי".
ריבקי השפילה מבט וביקשה לקבל גלולות נגד היריון.
הרופאה השתוממה, אך רשמה מירשם ומסרה לה. ריבקי יצאה מן המרפאה בתחושת נצחון. בשלוש בצהרים כבר ישבה במטבחו של גבי. היא סיפרה לו על הבדיקה ועל תוצאתה. גבי התעצב.
"שמעי, ריבקי, מאחר שזוהי התוצאה, מבקש אני לדעת מהי החלטתך לגבינו".
"גבי, אינני מוצאת סיבה למהר. תן לי עוד זמן לחשוב. אני אוהבת אותך, אך אינני יכולה פתאום לקום ולצאת מעולמי ולחיות אחרת. אני פוחדת. אני פוחדת מהתוצאות!" "על אילו תוצאות את מדברת?"
"גבי, אני דתית. העולם שלך שונה משלי. המעבר הזה מפחיד אותי".
"אבל את נהנית מהגוף שלי!"
"גם אתה נהנה מגופי!"
"נכון, אני נהנה מגופך, אבל לא רק ממנו, אני אוהב אותך. אוהב אותך! את לא מבינה?" שאל ומשכה אליו.
"ריבקי, אני אוהב אותך. לא אוותר עלייך. אל תגידי שאת עוזבת אותי!"
"לא, גבי, לעולם לא אעזוב אותך. גם אני אוהבת אותך..."
"אז תוכיחי זאת, לעזאזל!"
ריבקי שלחה אליו מבטים פגועים. גבי, שהבחין בפגיעתה אמר:
"סליחה, אני חוזר בי מהמילה האחרונה, ריבקי, אהבי אותי כפי שאני אוהב אותך, בבקשה!"
היא נצמדה אליו בחוזקה. כיוונה שפתיה אל פיו. לאחר גיפוף ממושך צעקה: "אני אוהבת אותך! גבי, אל תלחץ. אני שלך, אז תן לי זמן, בבקשה ממך!" הוא שתק. הביט בה ושתק. אחר-כך נשאה על ידיו למיטה והשתדל להכניסה להיריון.
בערב נחה ריבקי על געגועיה לגבי. לאחר שאבריימל היה מכורבל בפינתו במיטה, היתה היא מחפשת זרועותיו של אהובה מן הצד החילוני. אחר הצהרים, כמעט בכל יום, היתה ריבקי נעלמת מתחת לגופו של גבי וחוסה בזרועות אהבתו אליה.
כעבור שישה חודשים של מפגשים, דרש גבי לדעת מה החליטה ריבקי לגבי עתידם.
"אינך יכולה לשמור אותי כשאת ישנה בלילה עם אבריימל".
"גבי, אתה יודע בברור שאין בינו לביני כל מגע!"
"אני לא אשם! אני לא יכול להעביר את הלילות לבד. אני רוצה להתעורר בבוקר עם אישה לצידי. זה כל מה שאני מבקש!"
"גבי, אתה שוב לוחץ עלי".
"כי אני נלחץ ממך. או שאנחנו יחד כל הזמן או שנפסיק להיפגש!"
ריבקי עמדה דומעת לאמירתו זו האחרונה. היא ניגבה דמעותיה, ניגשה אליו וביקשה נשיקה אחרונה נטולת כעס. הוא ביקש להיכנס למיטה, בתקווה שהפעם זרעו יחולל מהפך בכרסה. המגע הזה, שגבי כינה אותו 'מגע של תקווה', היה להם המגע הארוך ביותר.
המגע העצוב ביותר, על שריבקי החליטה לקבל את הצעתו שלא להיפגש שוב. "אני מקווה שעוד תתחרטי, ריבקי, ומתי שתתחרטי אהיה כאן בשבילך!"
'מתי שתתחרטי אהיה כאן בשבילך...' הידהד באוזניה קולו של גבי כאשר התקלחה בביתה.
'למעשה, אני כבר מתחרטת, אך עלי להתרחק ממנו וזאת כדי שלא לפגוע בו', בכתה אל ריגשותיה.
היא לא ידעה מה עליה להחליט. היא רצתה בגבי יותר מאשר בחייה היא. היא רצתה אותו מלטף אותה ולא לשוב לחלומות של הבוקר. היא התחבטה בסוגייה ובאותן התחבטויות נכנסה לישון לצד צילו של אבריימל.
שלושה שבועות חלפו מאז מגע התקווה. ריבקי איבדה כל רצון להישאר בביתה ומצד שני חששה ללכת אל גבי.
ב12:30- הטלפון צילצל. גבי שאל לשלומה. היא התייפחה. הוא ניסה להרגיעה והתעניין במחזור. לאחר שריבקי סיפרה שהכל בסדר מבחינה זו, אמר שקיווה לשמוע על היריון, כדי שתיאלץ להתגרש מאבריימל ולהינשא לו.
"הלוואי ויכולתי", התייפחה ריבקי אל אוזנו, "הלוואי ויכולתי להיות שלך!"
"ריבקי, היכרתי מישהי, ואם תוך שבועיים לא תיעני לי בחיוב, אהיה איתה!"
"לא, גבי, אל תעשה זאת! אתה יודע מה... בעצם עשה זאת. תהיה עם האחרת, כי לעולם לא אוכל להיות שלך. לפחות לא בעוד שבע וחצי שנים".
"שבע וחצי שנים...?" תמה גבי.
"אינני יכולה להסביר כרגע. אל תבזבז את חייך בגללי. אני ניצלתי את אהבתך אלי. ניצלתי את יפי גופך. היית לי 'גוי של תשוקה'. תחיה את חייך..." אמרה היא בשטף מלים ובכייה.
גבי דרש לדעת מה פשר לשבע וחצי השנים.
"אם אתה מסכים, אבוא מחר בשלוש..."
"תבואי עכשיו. אני בבית, במחלה".
"אני באה", אמרה היא וכעבור חצי שעה היתה כבר מוגנת בזרועותיו. כאשר היה שקוע בגופה דרש לדעת מה עניין השנים, וכהלצה שאל אם הזמן הזה קשור ב"שמיטה". ריבקי צחקה בקול.
"הו, גבי, מזמן לא צחקתי כך".
אחר-כך ביצבצו הדמעות בעיניה. היא הביטה בו. ביקשה ממנו לצאת מתוכה. גבי אסף גופו. היא התעטפה בחלוק והחלה פוסעת בחדר בצעדים של דאגה. גבי ניסה להפגין סובלנות, למרות שכמעט התפוצץ. לבסוף התיישבה בקצה המיטה בתנוחה כורעת כשידה פרושה על חזו השעיר. היא פתחה ואמרה:
"גבי, אולי אתה לא תבין את שאספר לך, אך תקשיב לסיפורי עד סופו מבלי להפסיקני ומבלי להקניט אותי".
הוא נשק לשפתיה ברכות והבטיח לנהוג כבקשתה.
"אני בת יחידה. נולדתי להורים מבוגרים. עניים מרודים וחולניים. בהיותי בת שבע, אבי נפטר. אמי גררה את שנותיה בחולי. לא היה לה מרפא. התרופות להרגעת כאביה היו יקרות. מידי פעם שכנים טובים שלחו פת לחם ומעט כסף", סיפרה היא ולא הביטה בפניו.
גבי הקשיב, ולא הפריע לסיפורה, רק הניח ידו על ידה הפרושה על חזו השעיר. ריבקי נשקה למיצחו. הביטה בתיקרת החדר ובידה השנייה מחתה דימעה, והוסיפה:
"לפני כארבע שנים קראתי כתבה במוסף של דתיים על משפחתו של אבריימל. החלטתי לכתוב להם ולבקש עזרה כספית, מכיוון שסופר בכתבה על עושרם הרב ועל נדיבותם לנזקקים.
"במכתבי אליהם גוללתי את מר גורלה של אמי. את חומרת ייסוריה. הייתי בת חמש-עשרה. ייחלתי לתשובתם. אחרי שבוע קיבלתי מכתב מאביו של אבריימל. ועוד שבוע חלף עד שהגיעו הוריו אל בית אמי. הם סייעו לי אך במעט, והבטיחו לסייע יותר, וביד נדיבה, באם אסכים להינשא לבנם אחר מות אמי.
"הסכמתי. לא היתה בידי הברירה, כי ראיתי שזה הפתרון המיידי לעזור לאמי לחיות את שארית חייה בכמה שפחות סבל. ואז, אביו הציג לי הסכם שעליו היה עלי לחתום. אפילו לא קראתי את הכתוב בו ועל מה אני חותמת. לאמיתו של דבר, אינני יודעת אם לא הייתי חותמת גם אם הייתי קוראת את ההסכם, כי מה שעמד לנגד עיני באותו רגע גורלי, היה טובתה של אמי.
"שנה שלמה הם תמכו בי ובאמי כספית. הכסף שהם שלחו איפשר לי לקנות תרופות יקרות, אשר הקלו במעט על כאביה של אמי. מידי פעם התקשרה אמו של אבריימל אל השכנה שלנו, לנו ודאי לא היה טלפון, כדי לברר מה קורה. בהתחלה חשבתי שהיא באמת מתעניינת בשלומה של אמי, אך מסתבר כי רצתה לשמוע שהיא כבר נפטרה, כדי שאממש את חלקי בהסכם ואינשא לבנה".
ריבקי שוב מחתה דימעה והמשיכה:
"אחרי שנה אמי נפטרה. הם הגיעו לנחם ב'שבעה' ובתום החודש הודיעו לי שהם מכבדים את זכר אמי ומאפשרים לי לחכות שנה עד החתונה.
"באותה תקופה הם המשיכו לשלוח לי כסף למחיה. עזרו לי. והשנה עברה מהר. אביו שלח נהג כדי לאסוף אותי אליהם. כשראיתי את אבריימל ידעתי שאני לא מתכוונת להתחתן איתו.
"אביו שלף את ההסכם שבו היה כתוב שאינני יכולה לעזוב את אבריימל, רק לאחר עשר שנים מיום החתונה. ואם אעשה זאת, לא תהיינה לי זכויות על הרכוש. בת שבע-עשרה הייתי כאשר נישאתי לו. קיויתי שהזמן יעבור מהר יותר.
"חצי שנה הייתי בביתם. אומללה וחסרת אונים, עד שרכשו עבורינו דירה. אבריימל לא היה מדבר בכלל. גם אחרי החתונה. פרט למלה שלום, לא שמעתי את קולו. אמרתי לך שהוא לומד ב'ישיבה', אך זו לא 'ישיבה' רגילה. זוהי מסגרת לאנשים פגועים. אני רוצה שתבין, אין בלבי כעס עליו. הוא לא אשם והוא לא יודע את חובותיו כבעל לאשתו. הוא גם לא הבין למה שלחו אותו לגור איתי".
היא שוב מחתה דימעה ושאלה:
"אתה מבין מדוע אינני יכולה להתגרש? ואל תנסה להכניסני להיריון כי אני משתמשת בגלולות. הסתרתי זאת ממך ועכשיו אתה יודע מדוע. אינני יכולה להיות בהיריון בשבע וחצי השנים הקרובות. ואינני יכולה לכבול אותך לחיי בצורה כזאת. גבי, אתה רשאי לעזוב אותי. רק תאמר לי את האמת, היכרת מישהי?"
"אינני מסוגל לחשוב על גופי בגופה של מישהי אחרת. אני אוהב אותך ואחכה שבע וחצי שנים..."
ריבקי הניחה כף ידה על שפתיו ואמרה:
"אל תאמר זאת. הזמן חורץ גורלות ואסור לך להתחייב לתקופה כל-כך ארוכה".
גבי אחז בידה ואמר:
"נמשיך להיפגש עד קצה היכולת. אהבתי את המשפט שאמרת לי: 'היית לי גוי של תשוקה'. אני מוכן להיות הגוי עוד שבע וחצי שנים".
ריבקי הניחה ראשה על חזהו.
"תורידי את הפיאה, ריבקי".
היא הרימה ראשה. הביטה בו ארוכות.
"עצום את עיניך. אני לא אחראית לתוצאות!"
"זה בסדר", הרגיע גבי.
"אתה עלול להתאכזב..."
"אני מוכן לכל, אני אוהב אותך".
"בסדר, תפקח עיניים".
גבי הסתכל בשיערה.
"הי, בשביל מה את צריכה פיאה?"
"מאז שהיכרתי אותך שיערי ארך, והנה יש לי שיער אך עלי להסתירו".
הוא משכה אל גופו ובאותה תנוחה חדר אליה.
גבי ליטף שערה ואמר:
"אני עדיין המום מסיפורך וקשה לי להאמין שישנם מיקרים כאלה, במיוחד אצל חרדים".
"החיים מלאי הפתעות. נסתרות הן דרכי הגורל ואני באחת הדרכים המוסתרות בחיי עם אבריימל ומאושרת באהבתי אליך, אך אינני מוצאת לנכון לקשור אותך אלי לעוד שבע וחצי שנים. אולי תמצא מישהי אחרת...?"
"ריבקי, על דבר אחד אני שמח בכל מערכת החיים שלך, וזה שאבריימל לא נגע בך ואיננו עושה זאת. אני בטוח שהוא לא מבין בכלל מדוע את ישנה לצידו במיטה. לכן אני רגוע כשאתם ישנים באותה המיטה".
"אל תגזים, גבי, אחרי שידעתי אותך לא אתן לו אפילו להביט בעיני. לא שהוא עשה זאת עד היום, ובכלל, מרוב תרופות שהוא מקבל, אין סיכוי שאי-פעם הוא יחשוב, שישנה בכלל מערכת של קיום יחסים בין גבר לאשה. ושוב אני חוזרת על דברי, אינני מוכנה לקשור אותך אלי. אם תרצה להיפרד, אקבל זאת בכאב רב, אך בהבנה מלאה", אמרה, אך לא הסתירה רצונה להמשך הפגישות ביניהם.
"ריבקי, אמרתי שאחכה לך עד קצה היכולת. אני רוצה שזה יימשך עד שתוכלי להתגרש". "הזמן יעבור ואם זה גורלינו, נהיה יחד, אך עד אז אני חייבת לזוז".
היא שטפה גופה, התלבשה ושאלה:
"סיכמנו? נוכל להמשיך ולהיפגש?"
גבי זינק מן המיטה, כרע ברך לפניה, שילב ידיו ואמר:
"אני אמתין לאהבתך כל יום!"
היא הושיטה אליו ידיה ועזרה לו לעמוד על רגליו.
"אני אוהב אותך".
"ואני אותך! מחר, מחר אבוא שוב", הבטיחה ויצאה.
היא עשתה צעדיה מחושבים אל ביתה. שור'ה לא ארבה לה בחדר המדרגות ולא מאחורי העינית שבדלת ביתה, ועל-כך היא שמחה. ריבקי פתחה בשקט את דלתה ועברה בה מהוססת. אוירה עכורה אפפה את הבית. ריח לא רגוע של מתח מילא את האויר.
היא ניגשה למטבח לבשל משהו עבור אבריימל ובטרם הספיקה להוריד סיר מן הארון, נשמע הצלצול בדלת.
"מי שם?"
"אני, שור'ה, תפתחי לי מהר!"
"מה קרה לך? את נראית כאחוזת טירוף", תיארה ריבקי את הבעותיה של שור'ה.
שור'ה טרקה הדלת מאחוריה.
"איפה היית? בעצם לא משנה איפה היית, אבא של אבריימל היה כאן וחיפש אותך. הוא היה מבוהל מאוד. או טרוד, בכל מקרה הוא לא נראה כאדם מן הישוב".
"קרה משהו?" שאלה ריבקי.
"הוא לא אמר. הוא רק ביקש שתתקשרי אליו דחוף".
"מעניין מה קרה", אמרה ריבקי וניגשה אל מכשיר הטלפון.
המשך מחר.........
