גוי של תשוקה - חלק אחרון

מעבר לקו נשמעה המולת בכייה.

"בואי, ריבקי, בואי מהר", ביקשה אחת מדודותיו של אבריימל.

"אבל מה קרה, דודה ציפורה?"

"זה אבריימל, בואי מיד".

"זה אבריימל", העבירה ריבקי לשור'ה את המסר. "אני לא יודעת מה קרה. אני פוחדת ללכת לשם לבד".

"אני אבוא איתך. ציחקי יסיע אותנו. אבקש מרוחה-ל'ה לשמור על הילדים".

 

ציחקי ושור'ה כבר היו מוכנים. ריבקי החליפה שמלתה הפרחונית בשמלה צנועה יותר, נטלה תיקה ויצאה. בזמן הנסיעה, היתה זו שור'ה שהרעידה השתיקה:

"מעניין מה קרה לו?"

"אני לא יודעת", אמרה ריבקי מסוקרנת, "אך היו בכיות מעבר לקו".

"ריבקי", פנה אליה ציחקי, "אני מכיר את אבריימל כבר שנים. למדתי עם אח שלו ב'ישיבה'. אני יודע שהוא היה במוסד מיוחד. אינני מבין מדוע נישאת לו, אך אם קרה לו משהו, אינני חושב שאת צריכה להתאבל קשות. הוא הגיע אל המנוחה. ואת, שצעירה את עדיין, חייבת להתחיל את חייך מחדש. מספיק ביזבת זמן בעבורו. למעשה בעבור כלום. בעבור מישהו שאין עימו עתיד".

 

ריבקי הביטה בו בתימהון. הביטה והחרישה.

"מה? איך לא ידעתי שזה מצבו?" שאלה שור'ה נפגעת.

"כי לא סיפרתי לך. גם לריבקי לא הראיתי שאני יודע על אבריימל", אמר ציחקי.

"אבל ציחקי, אי אפשר לדעת אם קרה לו משהו חמור עד כדי התאבלות, אתה לא מקדים להספיד אותו?" שאלה ריבקי.

"לא, אינני מקדים. כאשר ראיתי את אביו שאלתיו מה קרה. הוא סיפר לי שאבריימל עזב אותנו ועבר לעולם האמת".

שור'ה פרצה בבכי. ריבקי הביטה בה וקבעה:

"אני אינני בוכה. עיני לא כמהות לדימעה. משפחתו חרצה גורלי עימו. לא אהבתיו מעולם ולעולם לא אתאבל עליו. כאב לי שזה היה מצבו וכואב לי מותו, אך לא עד כדי התאבלות. אף פעם לא כעסתי עליו ולא נטרתי לו בעבור מעשי הוריו".

"מה הם עשו?" התעניין ציחקי.

 

ריבקי סיפרה להם קורותיה מאז מחלת אמה. כמובן מבלי להזכיר את גבי.

"אז מה תעשי, הם עלולים להוציא אותך מן הבית?" געשה שור'ה.

"וכי חשבת שיש בכוונתי להישאר בבית הזה? אגור עם חברתי. יש לה דירה גדולה".

"הנה, הגענו", אמר ציחקי.

 

ביתם של הורי אבריימל היה מואר. אנשים רבים התגודדו בחצר ובכניסה. בפנים היתה צפיפות נוראית. כאשר ריבקי נכנסה בליווית שור'ה וציחקי גאו הבכיות. 'מסכנה, מסכנה', נשמעו המלים מפי הנוכחים, 'כל-כך צעירה וכבר אלמנה. טרם הספיקה להרות וכבר נתאלמנה המסכנה'.

ריבקי התעלמה מכל הנוכחים וביקשה לשמוע מה קרה. אמו של אבריימל סיפרה שמצאו אותו מת בחדרו במוסד. החשד היה, שבלע כדורים יתר על המידה. המלה 'התאבדות' לא הוזכרה רחמנא ליצלן.

 

הבכיות גברו. ריבקי הודיעה שאיננה מוכנה לשבת 'שבעה' בביתם. עיניה העכורות של אמו שאלו לפשר אמירתה.

"אשב בביתי, אינני מוכנה לשהות כאן. מחר אבוא להלוויה ואחר-כך אשב בביתי". האם אחזה בזרועה ומשכה אותה לחדר אחר.

"שימעי", הטיחה בה, "אם תצאי מהבית הזה לפני תום ה'שבעה' לא יהיה לך בית".

 

ריבקי הביטה בה בלי אומר ודברים. רק התעניינה באיזו שעה ההלוויה ועשתה דרכה אל ריכבו של ציחקי.

את הלילה עשתה בביתם, כי לא איפשרו לה לישון לבדה בביתה.

הזר מן החלומות פקד אותה בעירנותה. הוא אחז בידה, כמו אמר לנחמה שמן הדין עליו לעשות זאת. היא הביטה בו שותקת. הביטה ונרדמה בזרועותיו ההזויות.

 

בצהרי היום נתאספו בבית-הקברות מאות מלווים, שאמרו להיפרד מאבריימל. הם הביטו על ריבקי כעל מורדת ולחשושים רעים עברו מפה לאוזן.

היא התעלמה מכל הרכלנים והרכלניות וניצבה דוממת ליד קבר בעלה, שלא בעלה מעולם. משקפיה השחורים הסתירו את עיניה שלא בכו. שור'ה אחזה בזרועה כתומכת.

 

בתום הקבורה, לאחר ה'קריעה', אספה ריבקי שלמותה מפני משפחתו ושבה אל ביתה. שור'ה נשארה איתה כדי להגיש לה מזון ומשקה. הטלפון צילצל. שור'ה ניגשה לענות. ריבקי ידעה שזה גבי.

"סליחה, טעות במספר", אמר לאחר ששמע קול לא מוכר.

"את רוצה שאהיה איתך בלילה?" שאלה שור'ה.

"כן, אך אינני רוצה שתזניחי את ביתך. את ילדייך. קודם טפלי בהם ואחר-כך תחזרי".

 

לאחר צאתה חייגה ריבקי אל גבי. היא סיפרה את אשר קרה.

"אני יכול לבוא אלייך?"

"לא!" צעקה היא אל האפרכסת. "עליך להתאפק עד תום ימי האבל".

"אני רוצה רק לנחם".

"אני יודעת. אני זקוקה לך לידי, אך זה לא הזמן".

"יש לי רעיון. אני אבוא עם אחותי. נספר שהיא חברה שלך ואני האח שלה, אשר מסיע אותה. ממילא השכנה שלך לא היתה בבית כאשר הבאתי לה את הרהיטים".

"בסדר, גבי, אך תבוא בלבוש צנוע. עם כיפה".

"טוב, טוב", הבטיח וניתק.

 

שכנים רבים באו לנחם. שור'ה, שהספיקה לטפל בילדיה הגישה להם קפה ומיני מאפה אותם הביאה מביתה.

גם גבי ואחותו הגיעו. ריבקי הסמיקה. חנה, אחות של גבי, ניגשה אליה ופרצה בבכי.

ריבקי, אשר השתוממה לפשר בכייתה, בכתה אף היא.

"אני משתתף בצערך", אמר גבי.

"ריבקי, זה גבי, אחי".

"נעים מאוד", אמרה ריבקי.

 

הוא התיישב בקצה החדר. השכנים התפזרו. ציחקי קרא לשור'ה:

"אמא שלך בטלפון,.

שור'ה התנצלה ויצאה. גבי התקרב אל ריבקי.

"איך את מרגישה?, שאל.

,אני בסדר. בסדר גמור. רק קצת עייפה מכל היום הזה".

"ריבקי, אני לא רוצה שתישני כאן לבד. חנה תישאר איתך ואני אבוא כל יום".

"חנה, למה בכית כאשר נכנסת לכאן?,

"נזכרתי במה שגבי סיפר לי,.

"אני מצטער, ריבקי, סיפרתי לה עלייך ועל כל מה שעברת. אני מקווה שאת לא כועסת".

"לא, אני לא כועסת. ובעניין השינה איתי, חנה, את לא חייבת. אני לא רוצה להטריד אותך".

"זה בסדר, ריבקי, אהיה איתך כל השבוע. זו לא טירדה עבורי".

"חמותי אמרה, שהיא תיקח את הבית. כבר מן השבוע הבא", אמרה ריבקי כשדמעות זלגו מעיניה.

"את דואגת? הרי יש לך איפה להיות. ביתי הוא ביתך".

"ריבקי, עכשיו כשראיתי אותך", הפסיקה חנה שיחתם בעניין הבית, "הבנתי על מה אחי דיבר. גבי יפצה אותך על כל הסבל שעברת. על התקופה בה איבדת את ילדותך, נעורייך ובגרותך. וגם אני לא אאכזב אותך. אני באמת אהיה חברה שלך, כמובן אם תסכימי.

אנו נהיה גיסות-חברות".

 

"ששש... שור'ה באה". היא אמורה לישון כאן.

"רוצים קפה?"

"לא, תודה", ענו הם במקהלה.

"בואי, שבי. שור'ה, כמה ילדים יש לך?" התעניינה חנה.

"שבעה ילדים".

"אז מדוע שלא תלכי אליהם. אני נשארת עם ריבקי. הרי אני לא נשואה ואין לי התחייבויות. אקח חופש מן העבודה ואהיה עם ריבקי כל השבוע. ביום ובלילה. כמובן שנשמח באם תיכנסי לארח לנו חברה".

"את בטוחה?" שאלה שור'ה.

"זה בסדר, שור'ה. אל תדאגי, לא אעזוב אותה לבד גם לא לרגע אחד. אם אצטרך לצאת, אקרא לך להחליף אותי".

"תודה לך. את חברה נהדרת. אז אל תכעסו אם אלך עכשיו. לילד הקטן יש קצת חום. לילה טוב, לכם".

"לילה טוב, שור'ה, נתראה בבוקר", אמרה ריבקי. "ותטפלי בילד, אני אהיה בסדר. ושוב, תודה לך על הכל".

 

אחרי לכתה, סיפרה ריבקי לגבי ולחנה את השתלשלות העניינים.

"ומה את מרגישה?" שאל גבי.

"כבר אמרתי לשור'ה ולבעלה שעיני לא כמהות לדימעה. אני יושבת 'שבעה' מתוך ההלכה והדת כי ברשומות אני אשתו, אך בלי תחושה של אובדן או אבל. חנה, כשאת בכית, גם אני בכיתי. ואם תשאלו מדוע, אני מקווה שאתה יודע, גבי. מתוך הציפיה להיות איתך ללא פחדים ולא במיסתור בתום השבוע".

"חנה, תבדקי אם הדלת נעולה", ביקש גבי.

בלכתה ניסה הוא לנשק לריבקי.

"לא, גבי, אמרתי לך שאין בלבי כעס על אבריימל, ואת השבוע הזה אני חייבת לו, אז בוא נכבד את זיכרו, גם אם זה לא לרוחך".

"זה לא לרוחי, אך אכבד את רצונך".

"יופי. אז בוא ננסה להתאפק, הרי בסך הכל גם לי מאוד קשה להתמודד עם המרחק הזה ממך, אתה קרוב אלי ובלתי מושג. באמת, גבי, קשה לי, אך אין לי כוונה להתענג במותו של אבריימל. אנא, הבן אותי".

 

גבי השפיל מבטיו. הוא הבין שפגע בכבודה ובכבוד המת, כאשר ניסה לנשקה. היא שתקה לו בעיניים. הוא שתק געגועים עזים לגופה וכשאחותו שבה עם קפה ומיני מאפה ששור'ה הביאה קודם, ביקש הוא להיפרד מעליהן. עיניו, אשר סירבו להסיר מבט ממנה, שלחו אליה נשיקת-חן.

"לילה טוב", השיבה ריבקי למבטיו.

חנה נעלה הדלת בצאתו.

"את ודאי עייפה, ריבקי, אניח לך לישון. אני אתקפל לי על הספה, כאן לידך, ואם תזדקקי לדבר מה, העירי אותי".

"אני באמת עייפה, רק אניח ראשי ואירדם עד הבוקר. אל תדאגי לי, תודה, לילה טוב לך", אמרה ריבקי ועמצה עיניה טרם הספיקה לשמוע בירכתה של חנה.

 

הגבר החילוני שבחלומותיה של ריבקי לא הופיע. במקומו הופיע אבריימל. רצוץ משקפיים. פניו היו מכוסות בדם וידו הרועדת ביקשה לגעת בראשה. צעקתה של ריבקי הקפיצה את חנה מתרדמתה. היא ניגשה אליה בדאגה. ריבקי סיפרה לה על החלום. חנה לא ידעה לפרשו. גם ריבקי לא הבינה את פישרו של החלום האיום ונרדמה שוב.

וגם אבריימל הופיע שוב.

באותה תפאורה.

רצוץ ומכוסה דם.

 

את הלילה עשתה היא בין סיוט לצעקה. זיעתה ניגרה והרטיבה פניה ומצעיה. אחרי הקפה של הבוקר נותרה היא דוממת ומשייטת אל סיוטי הלילה. היא לא הכבירה במלים גם כאשר שור'ה שאלה לשתיקתה. גם גבי, כאשר בא בערב, לא הצליח לדובב אותה ואף לא הצליח לצוד מבט אחד מעיניה.

"ריבקי, אני מודאג, את מתייחסת למצב בחומרה רבה".

היא הביטה בפרפר המעופף בחדר ולא השיבה לדבריו. הוא רמז לחנה לבוא אחריו למטבח. הם הסתודדו שם. דמעות זלגו מעיניו. בשובם לחדר אמר:

"אני הולך, ריבקי. אינני יכול לראותך כך!"

 

היא אחזה בידו בחוזקה. הביטה בו ממושכות בעיניים בוהות ואמרה:

"אנא, הישאר רק עוד שעה. אני יותר רגועה כשאתה כאן איתנו. עוד קצת...

בבקשה..." היא ניגבה דמעותיו והוסיפה: "אנא, אל תלך... בבקשה!"

 

פניה לבשו את כסותם הרגילה. גבי חייך. גם חנה. במשך שלוש שעות הם דיברו על עתידם המשותף. חנה הכינה ארוחת ערב, אחר שבמשך היום לא הסכימה ריבקי לאכול ולו פת קטנה להרגיע עיצבי כרסה.

אחרי הקפה ביקש גבי מחנה להזעיקו באם יקרה משהו לריבקי בלילה:

"לא חשוב באיזו שעה, אם יעלו סיוטיה שוב, אנא, הזעיקי אותי!"

ריבקי הבטיחה שהלילה היא תחלום על הגבר החילוני המלטף שיער פיאתה.

"הגבר החילוני הזה לא יפסיק ללטף שיער ראשך", הבטיח גבי.

אחרי צאתו נשכבה ריבקי. היא עצמה עיניה ונרדמה עד כלות הלילה. הגבר החילוני לא הופיע.

גם לא אבריימל.

 

"אולי כן", השיבה לחנה בבוקר, "אך הייתי כל-כך עייפה מלילה קודם שאולי לא הצלחתי אפילו להיבהל".

אחרי ארוחת הבוקר נכנסה שור'ה ושמחה לראות על פניה של ריבקי הבעת רגיעה:

"תודה לאל, אני רואה שאת מרגישה טוב יותר. יופי, יש משהו שאני יכולה לעשות?"

"אם לא קשה לך", השיבה חנה, "אני אלך להביא לי בגדים להחלפה".

"זה בסדר, את יכולה ללכת. אני כאן".

"תודה, שור'ה. כמה טוב שיש שכנות כמוך. לא אאחר, אני מבטיחה".

 

לצלצול הטלפון ענתה ריבקי. גבי שאל מי הופיע בחלומה.

"אחותך יצאה להביא לעצמה בגדים להחלפה. שור'ה איתי. השכנה. כן, אני מרגישה טוב. תודה לך. להתראות", קיצרה היא בשיחה והניחה האפרכסת במקומה.

אחרי שעתיים שבה חנה עמוסת מזון וירקות ובישלה ארוחת צהרים.

"כל הכבוד לך", אמרה שור'ה.

"מדוע עשית זאת, הרי יש במזווה כל-כך הרבה שימורים, שהיינו יכולות להסתדר עם מה שיש", שאלה ריבקי.

"את חייבת להתחזק, ריבקי, לא להצטמק. וחוץ מזה, אחריותי היא לדאוג לך בשבוע הזה, אז הרשי לי לעשות זאת באהבה".

שור'ה הציצה בשעונה...

"אני הולכת. אתן יודעות איך זה, ילדים, בעל... אני חייבת להתארגן לשובם. נתראה בערב".

 

אחרי ארוחת הערב ולאחר שגבי נפרד מריבקי ומחנה, ביקשה ריבקי לישון מוקדם. גם הלילה הזה עבר עליה במנוחה. רק בלילה האחרון, טרם העליה לקבר, שב ופקד אותה אבריימל בחלומה. אך הפעם היו משקפיו מונחים ברישול על פניו כמימים ימימה, ואפילו טיפות המים עדיין בהקו על העדשות, כי נהג לשטוף פניו כשמשקפיו מורכבים. הוא לא נגע בשיער פיאתה אך ידו עדיין רעדה.

 

בבית הקברות התנכרה לה משפחתו. ציחקי ושור'ה, אשר הסיעו אותה ואת חנה בריכבם, ניסו להרגיעה, אך היא הודיעה שהתנהגותם אינה פוגעת בה. בצאתם מן המקום ניגשה אליה אמו של אבריימל וביקשה ממנה להתפנות מן הדירה עד סוף השבוע. ריבקי הביטה בה בבוז ואמרה:

"אני לא צריכה את הדירה שלך, אך אם לא תכבדי את זיכרו של בנך, אשר מת בעוונותייך, ולא תמתיני עד לגילוי המצבה, אפנה לבית-המשפט ואגיש תביעה למימוש זכותי על רכושו של בעלי!"

 

"קשה לי לצחוק כאן ליד כל המשפחה והקרובים", השיבה האם והוסיפה: "דעי לך, שגם בבית-המשפט יש לי מכרים, אשר יכריעו את הכף לטובתי!"

"נסי אותי!" אמרה ריבקי ברוגע, אשר הסיר ביטחונה של חמותה.

היא הביטה בריבקי בפנים כעוסות. אחר פסעה צעד לאחור ואמרה:

"אני מנסה אותך!"

 

ריבקי העלתה חיוך על פניה ופנתה מן המקום בליווית שור'ה, ציחקי וחנה, אשר היו לה הקרובים האמיתיים.

בשובם הביתה נכנסה אל המקלחת. לאחר שעה ארוכה יצאה כשפיאתה בידיה ושיער ראשה, אשר הוסתר תמיד מתחת לפיאה, גלש על עורפה בחן.

"את היופי הזה נאלצת להסתיר כל הזמן?" שאלה חנה.

"כן, היופי הזה ועוד הרבה דברים יפים שקיימים בי. למשל, היכולת לאהוב ולהעניק אהבה. אך מהיום אניח לנפשי לפעול על פי תחושתה היא".

גבי, שנכנס אל הבית עם ערב, עמד תמה למראה יופיה של ריבקי.

"מה אתה משתומם?" שאלה ריבקי.

"לא חשבתי שאראה אותך כך בשכונה ואם שור'ה תיכנס..."

"שתיכנס", קטעה דיבורו. "שתיכנס ותראה כמה סבלתי כל השנים במחיצתו של אבריימל, זכרונו לברכה. שינוח על מישכבו בשלום, אין בלבי טינה וכעס כלפיו. כיבדתי את זיכרו ב'שבעה'. גם בגילוי המצבה אתייצב שם".

"ותחבשי פיאה?" שאל גבי.

"אכסה את ראשי. במטפחת. אכבד את זיכרו".

 

ריבקי סיפרה לגבי על שיחתה עם חמותה בבית-הקברות.

"תראי, ריבקי, חבל לך להיכנס איתה למאבקים של כוח. יש לי בית ואני מבטיח לך שלא יחסר לך דבר. ותרי על הבית הזה, כי אחרי מאבק איתה, שיימשך אולי שנים, את לא תיהני מן הבית".

"אתה צודק, אך קיים בתוכי הרצון להראות לה, שלא על פיה יישק דבר. אדרוש את הבית. ואקבל אותו. ואמכור אותו. אמכור אותו ואתרום את הכסף. כל רצוני הוא להוכיח לה, שאין ביכולתה לשלוט על העולם. רק הקדוש ברוך הוא יכול לעשות זאת! לא היא! לא היא!"

ריבקי דיברה מתוך כאבי העולם כולו. היא רעדה. ידיה השתוללו במיקצב דיבורה. גבי נבהל ואמר:

"תירגעי, ריבקי. בואי נפסיק לדבר על זה עכשיו. בואי נדבר על משהו אחר. מה קורה מעכשיו?"

"מה זאת אומרת מה קורה?" שאלה היא.

"איתנו. איתך ואיתי. את ואני. את באה לביתך החדש? לחייך החדשים?"

"גבי, אני מבקשת, תן לי להישאר כאן עד זמן גילוי המצבה. זה חשוב לי. אך בשלוש בצהרים, מידי פעם, אבוא לדירתך. אני מבקשת..."

"זה בסדר, אני מבין ללבך. אז קבענו, מחר בשלוש?!"

"מחר בשלוש", הבטיחה ריבקי.

 

גבי הביט באחותו והיא הבינה שעליה לעבור לחדר אחר. הוא התקרב אל חמדת געגועיו. היא קרבה אליו והניחה אצבעה על שפתיו. ועל שפתיה.

"מחר בשלוש", אמרה ונחלצה מזרועותיו.

"בואי נזיז את מחוגי השעון קדימה!"

"לא, כך נפסיד שעות של געגועים וציפיות. שעות של הכנה נפשית לקראת המועד".

גבי התקרב אליה בשנית ושאל:

"את באמת רוצה בי?"

"ודאי שאני רוצה בך! אתה לא חושב שבגופי עוד זורמות אצבעותיך ומעירות בי גירויים? אני... אוהבת אותך. אוהבת אותך מאוד".

 

גבי אחז בכתפיה והפעם לא הצליחה לחמוק מנשיקתו. שפתיה שיתפו פעולה עם לשונו. רק צלצול בפעמון הדלת הפריע לתשוקתם להתאחד. היא סידרה שיערה. התרחקה עד לטווח בטוח ונעמדה. שור'ה הביטה בה משתוממת.

"את תתרגלי לזה", הרגיעה ריבקי.

"מבחינתי, זה בסדר. אך תושבי השכונה... יסקלו אותך באבנים. תבטיחי לי שלרחוב תצאי רק עם פיאה, ריבקי, תבטיחי לי, את חשובה לי מכדי שאראה שמשהו רע קורה לך!"

"אני מבטיחה. ולא רק בגללי. אם אחבוש פיאה, אעשה זאת על מנת לכבד את המקום ואת תושביו".

שורה נאנחה אנחת רווחה:

"תודה לך, ריבקי, עכשיו אני רגועה. ואגב, את יפה מאוד. השיער שלך יפה. ולגלות לך סוד... גם ציחקי מעדיף אותי בבית, כשאנו לבד, עם השיער הטבעי שלי", אמרה שור'ה, ובהשתובבות שלפה פיאתה חנה צחקה. ושור'ה צחקה. ריבקי הביטה ואמרה:

"גם שיערך יפה. זהוב ויפה. לא פלא שציחקי מעדיף אותך כך".

גבי הינהן בראשו כמאשר. שור'ה המשיכה לצחוק ארוכות, כמו אמרה להתפרק מעול הדת. היא חבשה פיאתה ואמרה:

"נו, חייבים לחזור לשיגרה".

 

גבי עזר לחנה לאסוף חפציה. ריבקי הודתה לה בעבור שהייתה בביתה והרגיעה:

"זה בסדר, חנה, אני אסתדר".

"את בטוחה?" שאל גבי.

"אני בסדר גמור".

"טוב, הרי אין לך הרבה זמן להיות לבד", אמרה חנה.

"בטוחה אני", אישרה ריבקי כשהביטה בגבי.

ריבקי נפרדה מחנה בחיבוק ממושך ושוב הודתה לה. גבי נשק על לחיה. ריבקי הסמיקה. חנה, אשר חשה במבוכתה, אמרה:

"אני לא כאן. אני בחוץ!"

 

ריבקי רצה לחדרה. גבי אחריה. היא הביטה בו ורצה לקראתו פשוטת זרועות. הוא אסף אותה אל חיקו ואת לשונה אל חיכו.

"מחר בשלוש!" אמר טרם צאתו.

ריבקי הינהנה הבטחתה.

 

בלילה הזה ובלילות הבאים לא בא אבריימל לחלומותיה של ריבקי. מידי כמה ימים התייצבה היא בביתו של גבי, בשעה שלוש בצהרים. חנה היתה מגיעה אליה בערבים לביקורים ולפעמים היה גבי מצטרף אליה.

 

גם איומיה של חמותה הגיעו. ריבקי פנתה לבית-המשפט, ומפאת חומרת ודחיפות המקרה, התקיים הדיון הראשון עוד בטרם גילוי המצבה.

ריבקי הציגה לשופט תעודת-נישואין. אמו של אבריימל נצטוותה להתרחק מן הבית ומחייה של ריבקי. נתבקשה היא לא להטריד אותה:

"יען כי רכושו - רכושה", קבע השופט.

האם התעקשה וסיפרה לשופט כי יש בידה מיסמך חתום על ידי ריבקי, שבו היא מוותרת על הדירה. השופט ביקש לראות את המיסמך.

"כן, הראי לכבוד השופט את המיסמך".

האם החלה מגמגמת רישעותה.

"מה קרה? היכן המיסמך?" שאל השופט.

 

ריבקי גוללה בפניו את סיפור נישואיה לאבריימל. השופט, אחוז הלם, נאלם לשמע הדברים.

"אני חוזר על פסיקתי, הבית הוא של ריבקי! אני פוקד עלייך להעביר את הנכס על שמה בטאבו, שאם לא כך, תבלי שארית חייך בכלימה ובבוז", אמר וקם מכיסאו לצאת את אולם הדיונים.

"רצית לנסות אותי... אני מחכה למיסמך שבו יהיה רשום הבית על שמי", אמרה ריבקי ויצאה בהותירה את האם מהולה בהפסדה.

 

אל ביתו של גבי הגיעה ריבקי בשעה 13:30. משם היא התקשרה אליו, למקום עבודתו, ובישרה לו שהיא בביתו.

"אל תלכי, אני כבר בא".

כאשר הגיע גבי הביתה לא מצאה.

"ריבקי, ריבקי, היכן את?"

 

הוא חיפש בחדר השינה. במטבח. ואפילו בשירותים חיפש.

"ריבקי... ריבקי..." 'אולי היא הלכה הביתה', הירהר לעצמו ופנה אל דלת היציאה. 'אני באמבטיה', אמר הפתק, אשר היה תלוי על הדלת.

גבי יצא מתוך בגדיו ומיהר אליה. הם שיכשכו אהבתם במים. היא נשקה לו. הוא השיב לה געגועי לשונו.

"גבי, זכיתי בבית!"

 

הוא פינה מקום לידיו ליד הקצף שעל שדיה. שפתיו מצאו שם מיפלט לתשוקתן. ריבקי השיבה להן תשוקתה. גם לגופו.

אחרי ארוחת הצהרים, אשר הזמין ממסעדה סינית, נשאה בזרועותיו אל המיטה ובהתעלסות ממושכת נרדמו כשגופה בגופו.

 

עם ערב, כאשר שבה אל ביתה, סיפרה היא לשור'ה אודות פסק השופט. היא מזגה קפה. "שור'ה, את זוכרת שסיפרת לי איך ציחקי מעדיף אותך עם שיערך הטבעי בבית?" "ודאי שאני זוכרת. אגב, איך גבי וחנה הגיבו על המעשה שעשיתי, זאת אומרת על זה שהורדתי את הפיאה בנוכחותם?"

"גבי וחנה הם בסדר. ועל זה אני רוצה לדבר איתך".

"על הפיאה?" שאלה שור'ה.

"לא. לא על הפיאה. על גבי. את ההיכרות שלי עם גבי אני חייבת לך. גבי הוא הבחור שהביא לך את הרהיטים. כך היכרנו. אנחנו מאוהבים. הוא הציע לי נישואין..."

"ריבקי, אל תמשיכי. אני מורידה בפנייך את הפיאה", אמרה שור'ה, הסירה פיאתה והוסיפה: "הו, ריבקי, אני אוהבת אותך ומאחלת לשניכם הצלחה. אבל, איך הצלחת להסתיר זאת? שובבה שכמותך..."

"שור'ה, שבי רגע. אסיים לספר לך הכל ואחר-כך תיצהלי".

 

ריבקי שיתפה את שור'ה בתחושותיה כלפי גבי. היא סיפרה לה בפירטי פרטים על כל מהלכיה.

"עכשיו מותר לי לצהול?" שאלה שור'ה וחיבקה אותה.

"אני מאחלת לך אושר רב. מגיע לך. זה ממש מגיע לך. את מרשה לי לספר לציחקי? את יודעת מדוע אני שואלת?" אמרה שור'ה ולא איפשרה לריבקי להשיב, "כי ציחקי חשד שיש לך איזה רומן עם גבי. הוא שאל:

'איך זה שחנה החברה הטובה של ריבקי לא היתה בהלוויה? מה, ככה פתאום צצה לה חברה?' והוא היה בטוח שהוא זוכר את גבי מחנות הרהיטים, ואת יודעת, ציחקי הוא לא אחד שרואה את הדברים האלה בעין לא יפה".

"כן, שור'ה, את יכולה לספר לו".

"או-קיי, מתוקה שלי. אז בינתיים, לילה טוב... רגע, למה את לא הולכת אל גבי? לישון?"

"לא, שור'ה. כשייגמר החודש אתנהג אחרת. עד אז, אני רוצה לכבד את זיכרו של אבריימל".

"את נהדרת, ריבקי. את פשוט נהדרת!" אמרה שור'ה ונעלמה אל מאחורי הדלת.

 

החודש תם.

עת גילוי המצבה.

ריבקי כיסתה ראשה במטפחת. שור'ה וציחקי הצטרפו אליה. גם חנה היתה שם. בתום הגילוי, הגישה לה אמו של אבריימל המיסמך המאשר בעלותה של ריבקי על הבית, על פי צו השופט. ריבקי הביטה במיסמך. והביטה גם באשה חפויית הרגשות.

 

קיפלה הנייר שבידיה לארבע, קרעה אותו והשליכה אותו לרגלי חמותה.

שור'ה לבשה תדהמה:

"ריבקי, מה את עושה?"

"חכי, זה עוד לא הכל!"

היא פנתה אל האישה חסרת הרחמים ואמרה:

"עשיתי זאת רק כדי להוכיח לך, שלא על פי מוצא פיך ינהג עולם ולא על פי רישעותך. האמיני לי, שרק לזכר בנך, אני מוותרת על הדירה. אינני רוצה לקבל ממך דבר. אני רוצה שתישאי על מצפונך את אשר עוללת לי ולבנך. גרמת לו להיות נבוך בנוכחותי. גרמת לי לבזבז שנותיי במחיצתו. התעללת בו כאשר הכרחת אותנו להינשא. והוא לא ידע, כגבר, מה לעשות איתי בלילה במיטה. גרמת לו להיות מושפל ומבוזה. מושפל ונבגד. הוא לא יסלח לך בעבור המעשים האלה, וגם אני לא אסלח לך בעבור השנים בן קברת נעורי לרישעותך. אז שאי על מצפונך את חייו ומותו! עוד יומיים אשאיר את המפתח אצל שור'ה, השכנה שלי. אני מקווה שלא יכאב לך הלב בכל פעם שתיכנסי לדירה ורוח בנך תרחף שם להזכיר לך חטאייך!"

 

ריבקי נשאה ראשה בגאון ועשתה דרכה אל מכוניתו של ציחקי. שור'ה וחנה פסעו לצידה.

"ריבקי, אני מקנאה בהתרוממות הנפש שלך!" אמרה שור'ה.

"ואני אוהבת אותך", הוסיפה חנה.

 

ריבקי לא דיברה. התרגשותה מילאה את כל איבריה. היא שלחה חיוכים לכל עבר. חנה ושור'ה שתקו אף הן. שתקו כשהן אוחזות בריחופה של ריבקי.

הפעם היה זה ציחקי שהרעיד את השלווה. הוא זימזם לו מנגינה חסידית.

 

גבי המתין לריבקי בקוצר רוח. הוא עמד על קצה אצבעותיו וחיפש אותה.

'הנה היא, כמה שהיא יפה', זעק אל לבו. 'כמה שהיא יפה האישה הזאת!'

"תראה כמה שהיא יפה", אמר לציחקי שניצב לידו.

גם גבי זימזם לעצמו מנגינה חסידית, כאשר שור'ה וחנה הובילו אותה אל חופתו.