המושבה שבה התגורר פרופסור מינסקי, בדרך כלל היתה שקטה, פרט לשובבות ילדים שטירדות העבר לא העסיקו אותם, מעבר למה שגוללו בפניהם הוריהם.
עם יקיצת הכוכבים, היו תושביה מסתגרים בבתיהם. כל משפחה ספונה היתה בביתה. איש איש היה מתרפק על דפנות זכרונות העבר ומתרווח אל מה שעתיד היה להתעורר עליו בבוקר הבא.
רק במושבה הקטנה הזו, השמש שקע מעל סניף הדואר הישן, שתיבותיו היו נטועות על מדרכת אספלט כבדה. דוקא בערב, כאשר כל התושבים הסתגרו כאמור, בבתיהם, היה יוצא פרופסור מינסקי למדוד חריכות של קרניים, אשר זעקו מעוצמת החושך שירד עליהן.
שפתיו מילמלו גניחות כאב בפוסעו בין החריכות. הוא נראה כמי שמחפש דפים אבודים מעברו, שממילא כירסם בנפשו מפאת זכרונות השואה שצלקו בילדותו.
משפחה לא היתה לו. לא אישה, לא ילדים. גם הצריף בו התגורר היה היחיד שנותר על חורבות הזכרונות מתקופת העליה המי יודע איזו. גם אל חברת החשמל הוא סרב להתחבר, והיה מאיר את הריק שבחייו
בעששית נפט, שסימני שריפה מילאו את זכוכיתה מעומס השימוש, שהרי כל הלילה היה ממלא את תחתיתה בנפט מהול בזיעה קרה של פחד.
לאורו של האור הזה היה רוכב ערום מציאות על כנפי העבר השבורות, ומתרועע עם אמו, אביו ושתי אחיותיו, שסימן חייהם נקטע בידי המרצחים הגרמנים. דמויותיהם, שהלכו ונתערפלו בדמיונו מפאת גילו ומפאת כהות צלילותו, ריחפו לו בתאים רחוקים של מוחו העמוס לימודים, זכרונות, כאבים ומרה שחורה.
אשה הוא לא רצה, כי חשש שזרועם הארוכה של הנאצים תרדוף אותו אל חלקת הבטחון שהגיע אליה, ולא רצה שיהרגו את ילדיו.
בערבים האלה, בהם יצא הפרופסור למדוד חריכות של קרניים, עקב אחריו, מחלון חדרו, חיים הבן של מנוחה התופרת ושלמה שעסק בנשך. הוא עקב בדריכות אחר אלה הצעדים המהורהרים של הפרופסור. הוא תמה, עד כמה יכולה נפשו להיות מפוזרת:
הרי הוא פרופסור, למה הוא מתנהג כמשוגע? חשב לעצמו בכל ערב מחדש.
ערב אחד החליט חיים לעשות מעשה. בשובבותו, קפץ מחלון חדרו שבקומה הראשונה של הבית, והסתתר מאחורי עצי השדרה שהובילה אל סניף הדואר הישן. חיים דילג מגזע אל גזע עם כל פסיעת התרחקות של הפרופסור. גניחות שפתיו לא איפשרו לו, לפרופסור, לשמוע את צעדיו של חיים, שעלי השלכת נגרסו מתחת לפסיעותיו החרישיות.
הפרופסור התיישב על מדרכת האספלט. עיניו המשוגעות חיפשו מרגוע לצריבה. הוא החל לנבור בחריכות שעל המדרכה, ואצבעותיו החלו לחפור באספלט השחור, כמו אמרו: "תן לאצבעות ללכת במקומך..."
והן הלכו. לא במקומו. הפרופסור התלווה אל צעידתן במחשופים החקוקים-כואבים של עברו. אחותו לבשה שמלה פרחונית. מכופתרת עד פירקי אצבעותיה. חנה, הוא קרא לה בקול רם ובוכה.
חיים כמעט פלט מפיו המשתומם למעשיו, שהוא לא חנה, אך מעשי הפרופסור גרמו לו לשתוק. גרמו לו לשתוק ולבהות, כיצד מלטף הוא דמות מצויירת באוויר השחור.
חנה, אחותי הקטנה, את עדיין בת ארבע וחצי. ועדיין יפה, המשיך הפרופסור למלמל בגעגועים.
עיניו השתוללו למראה התרחקותה של חנה. צמותיה הזהובות קיפצו במקצב גופה המת, המדלג בדמיונו אל מאחורי סניף הדואר הישן.
חנה, הוא המשיך לקרוא לעבר החשיכה, שנתמלאה נגוהות של דמעות. אחר-כך התקרבה אל דמיונו שפרה - כמעט בת השנתיים. גומותיה שימשו חניה לאצבעותיו שחפרו כל הזמן באספלט. הוא הושיב אותה על בירכיו ושאל:
איפה הדובי שלך?
היא לא השיבה לו. היא קפצה מעל בירכיו המדמות, ונסה לו אל מאחורי הסניף. אבא שלו חיכה להן שם. הפרופסור ידע שאבא מנסה להגן עליהן מפני הצינה, כפי שנהג בגטו. אמו ישבה עוד לידו ורקמה לו זכרונות בחוט חלוד, עשוי קשרים קשרים, ממה שנותר בכיסה אחרי שהגרמנים בזזו את רכושם וכבודם. היא ישבה על כיסא בעל שלוש רגלים. את הרביעית אבא שלו עוד לא הספיק לתקן.
הוא שאל את אמא, אם היא רואה את נתיב הכוכבים, והצביע על הצלקות שחרצו הדמעות על לחייו. גם היא לא השיבה. רק ליטפה תלתלים של פעם בקרחתו המהודרת. קירזלה תלתלים בני שש, ומגעה
נבלע גם הוא אל הצד האחורי של סניף הדואר הישן.
אמא, הוא התחנן וכרע אל שובלי שמלת הגטו שלה. אל תעזבי אותי לרוח המפזר את שלכת חיי. הישארי איתי עד שיעלה הבוקר.
אמא שלו הצטרפה אל אבק משפחתו. אצבעותיו המשיכו לחפור באספלט.
הן ניסו לדלות עוד כמה דפים אבודים.
חיים, הילד, שנחרד מעוצמת רצינותו המשוגעת של הפרופסור בדברו באנשים הלא קיימים ובלטפו אותם, מעד אל אסופת עלים יבשה. חיכוך גופו בקימורי העלים גנח רחש צורם.
פרופסור מינסקי פקח עיניו וקרא:
אמא...
שפרה... זו את?
חנה... חנה, איפה אבא?
זה אני... חיים, הבן של מנוחה התופרת.
אצבעותיו פסקו לחפור. המציאות נעצה בו אורות מחודדים. פני הילד הזדקרו מפחד. פני הפרופסור לבשו גלימת כאב ושבו אל החיפוש. הוא קם ממקומו והתרוצץ בחיפושו בין חריצי האספלט החרוך. הוא הרגיש שנוכחותו של חיים גרשה את משפחתו.
חיים התקרב אליו. הוא רצה לעזור לו, אך לא ידע מה לחפש.
הפרופסור גרר את ריצתו העייפה אל מאחורי הסניף. חיים הרים את משקפיו של הפרופסור, אשר נפלו בעת שהתכופף וניסה להרים את שפרה מן האספלט, שברגע האחרון ממש חמקה מאצבעותיו והוא השתטח בנפילתו עם כל גופו על מרחב המדרכה. חיים הרים משקפיו והלך אחרי ריצתו של הפרופסור.
מאחורי סניף הדואר הישן, כרע הפרופסור על בירכי געגועיו וחפר באדמה הלחה.
מה אתה מחפש? שאל חיים.
עזור לי! אני צריך להכניס לבקבוק הזה את שדי ילדותי שיצאו ממנו. עזור לי! אמר והצביע על סידקי מוחו.
חיים התחבר לרגע של פחד אל שגעונו של הפרופסור. הוא חפר איתו באדמה הלחה. המרווח בין אצבעותיו לציפורניו נתמלא בזכרונותיו של הפרופסור.
חנה, קרא חיים. למה לקחת לשפרה את הדובי? היא בוכה, תחזירי לה אותו. אני יודע שגם את רוצה צעצוע. הנה, אמך רקמה לך בקירעי חוטיה החלודים בובה מפנים של פרופסור. קחי אותה. אמצי אותה
אלייך. אבא, תשמור עליו מפני הצינה, אמר חיים, וכיסה את הפרופסור באדמת בור געגועיו.
