אור הנורות הצבעוניות, בם היתה מקושטת החצר, הוביל את המוזמנים למקור השמחה. לחתונה. חתונה יהודית באחד מן הכפרים הנידחים, בלב המדבר הצהוב.
החתן ישב על כיסא חתנים ונראה כמי שאיבד את הצפון מגודש ההתרגשות והציפיה, למה שיקרה לאחר שבירת הכוס. גלביה אביבית, רקומה פסי אודם וזהב עיטרה את גופו. הוא סינן מבטים מבין זרועות המוזמנים לעבר פיתחו של החדר, בו טמונה היתה הכלה.
חיוכים של עיניים שחורות עלו על פניהן של בנות הכפר הבתולות, שרעלות כיסו פניהן. עיניים אלה נשאו תפילה לבוא יומן להינשא. הבתולות הרעידו מיקצבים של חתונה בתיפוף על פחים עירומים. ארבעה זקנים ניתרו ודילגו בריקוד, והעייפות לא דבקה בם. הנשים הבשלות יצאו מן המטבח ובידיהן סלסלאות עמוסות גרגרי תירס מטוגנים ומינים של פיצוחים. כעכים ומיני מתיקה. עיניים תמהות ומצפות נישאו באויר ומתוכן עלתה השאלה:
היכן הכלה? היכן חיה?
ובא הרגע, בו אמהות השמחה היו אמורות להוציא את הכלה ממחבואה ולגלות יופיה הנאדר אל המוזמנים. אל הוריו של החתן. אל החתן. נשים רבות ורעולות פנים הצטופפו אל פיתחו של החדר, ואחת גבהה מחברתה, כדי לגמוע מבט ראשון של הכלה. הגברים היו עסוקים בעריכת חוזה הנישואין, וכאשר תמו הויכוחים האחרונים על ערך הכתובה, ישב חיים, אביה של חיה, ועיניו הצליפו צער. הוא מצא ניחומים בתאומותיו התינוקות שטיפסו על בירכיו. ליטף תלתליהן השחורים ושקע בהרהורים. מעליו ניצבו להם עוד חמישה ראשים זאטוטיים, חמשת בניו שנרתמו אל אחיותיהן בניחום האב. הרב המורשה בעריכת הכתובה סיים כתיבתו. הוא נתן את האות להביא את הכלה. ציונה, אמה, נשאה כרסה התפוחה בין המוזמנים ואליה התלוותה אמו של החתן. השתיים עמדו כל אותה העת בסמוך לחדר ומיהרו הן לפתוח את הדלת. בנות הזימרה פצחו בשיר כלה. הן הגביהו פחיהן על-מנת שישמעו נקישותיו ברוב צליל וקול. הזקנים עוד ריקדו ברגליהם היחפות.
והחתן, החתן המשיך לבהות אל הפתח כדי ל"גנוב" עוד כמה מבטים מבין סבך התלתלים השחורים שהפריעו למבטו. הדלת נפתחה. חיה היתה ישובה על כיסא. פניה היו מופנים אל הגן הפורח. אל ריחות האביב. הינומתה התנופפה במיקצב הפרחים. הרוח שחדר מבעד לחלון נתן ליטופו בכל מה שנגע. עיניה גמעו מבט אחרון מגן בית-הוריה וריסיה חבקו דמעות פרידה. שפתיה היו חתומות ובחובן רדומים ט"ו שנותיה. עורה השחום ספג את מנגינת הפרחים האדומים, בזמן שנפרדו ממנה, כי בידיה, בן אדמו סימני הדקירות, היא ליטפה כותרותיהם ועליהם. לבושה היתה היא בשמלת כלולותיה ובידיה אחזה את זר האלמות. זר החתונה.
הנשים ניגשו להביאה. הן סילסלו הילולות של שמחה. חיה עוד ישבה על כיסא חתונתה ומילמלה בדמעות עיניה את זכרונות הימים...
י"ד שנים מלאו לה לחיה, בזמן שאמה כרעה ללדת. י"ד שנים, והיא נשאה בעול הבית, בכבסים, בבישול. בחינוך אחיה, בלבושם. בדאגתה לאביה, בהשלת נעליו, ברחיצת רגליו. י"ד שנים, וכבר השתכשכה היא בפיתולי יסוריה ופחדיה. בערב הראשון, בו שהתה האם בבית-החולים, חיה השכיבה את אחיה וישבה לצפות לבואו של חיים אביה. עד לבואו היא עסקה בתפירת חורים שבגרבי אחיה, ושמרה על חומו של התבשיל. לאור הפתילה היא תפרה ושמרה בכוח את עיניה פקוחות. וכשנעצמו הן, העירוה דקירות המחט שפגעה ברכות אצבעותיה. כאשר חשה שעיניה לא נשמעות לרצונה להישאר ערה, יצאה אל מרפסת הגן ולאור הירח חיפשה אחר צילו של אביה.
ריחות הפרחים הותירוה שעה ארוכה בין הפריחות. אחר-כך היא שבה אל אור הפתילה, התיישבה על הריצפה והניחה ראשה על מושב הכיסא. עיניה לא עמדו בעומס ונעצמו. היא לא הרגישה כאשר אביה נכנס הביתה, אך חשה היטב בכאב, כאשר ניער אותה מתרדמתה. היא פקחה זוג עיניים מבוהלות והוא ציווה עליה:
תביאי אוכל!
גופו התנועע בקצב דיבורו. ריח שיכר עלה מפיו. חריף היה הריח, עד כי נטמאו בתוכו ריחות האביב. חיה, מבוהלת ערכה את שולחנו ולא פצתה פיה בזמן הארוחה. היא העמיסה גופה אל פינת המטבח וכשציפתה שיקום ממקומו, לא הרשתה לעצמה לשקוע שוב בתרדמה. כאשר סיים ארוחתו, הסירה את כלי האוכל והגישה קפה מהביל כדי שיתפקח משיכרותו. הוא לגם מן הקפה. חיה הביאה גיגית עמוסת מים ליטול בם רגליו המיוזעות, והשילה נעליו. עיניה החוששות הביטו בו בתחינה, שילך כבר לישון ויניח לה להניח את גופה העייף לשינה.
מימיה לא התמודדה לבדה מול אביה במצב של שיכרות. ולא ידעה היא בארבע-עשרה שנותיה, מה עליה לעשות ואיך לסגת משיכרותו. היא שתקה. היא שתקה גם כאשר פגשו עיניו בעיניה. ובזמן שנשאה הוא אליו. ושתקה בעת שהושיבה על ברכיו והחל ללטף שיער ראשה. היא שתקה וחששה. אחר-כך אזרה כוח ואומץ ונמלטה אל מיטתה, כי שפתיו נחו על שפתיה. היא חיפשה מפלט מזממו של אביה. בערימת הילדים, שנמו תנומת ישרים, התכווצה היא לגודל של תינוק, אך הוא מצא אותה, וגרר אותה, והיא התנודדה אחריו בקצב הליכתו השיכורה.
בחדרו שלחה אליו מבטי תחינה ולא עלתה בו צלילותו להניח לה.
אחר-כך עקד אותה אל מיטתו. בכייתה גברה. גברה, אך לא נשמעה. לא נשמעה, אך ניגלתה למבטיו. בידיים גסות הוא מחה דמעותיה, והיא נתנה לגופה לנוס אל פינת החדר ונצמדה אל הקיר. ציפתה לנס שיתחולל.
הקיר נותר בשלמותו. אביה נותר בעקשנותו. בזממו. רק בכי האח הקטן שהתעורר משנתו, דחה את הזוועה אשר ריחפה על ראשה של חיה. היא מיהרה להרגיעו. וכשנרדם שוב, זחלה אל מתחת למיטה, למצוא שם מסתור. היא נדמה בין כורים עבים וקיוותה שיפציע הבוקר.
ידו הארוכה והאכזרית השיגתה. הוא גרר אותה שוב אל מיטתו והסיר כותונתה מעל גופה הצעיר והתמים. חיה התייפחה בתחנונים, אך ליבו המאובן לא השכיל להישמע לתחינותיה. בוכייה היא ספגה את ריח העראק מפיו וזיעתו חילחלה אל תוך עורה. היא הניעה ראשה בטילטול חזק מצד אל סיוט במנוסתה מנשיקות פיו. מעשה זה קומם את אביה, עד שנשנקה היא מכפות ידיו שסטרו על פניה.
כשגמר אביה להתעלל בה, זחלה חיה נפחדת, דוממת ומדממת אל הגן, כי חששה שבכייתה תעיר את אחיה. היא שקעה אל ערוגה, והירק האדים מנטיפי דמה.
השכם בבוקר היא נכנסה אל הבית, כדי לטפל באחיה. היא נטלה סיר קידר ויצאה אל הדיר לחלוב את העז. כפופת כאב היא העלתה אש בפתילה והרתיחה את משקה הבוקר. דמעותיה נתנו טעמן בחלב. ברתיחתו צפה ועלתה זוועת הלילה. היא אחזה ראשה בין ידיה ונפשה ביקשה להימלט אל הגן. שיערה נקשר אל השושנים האדומות בברית שבינן לבינה. ברית הצבע שלהן ושלה. ריח החלב החרוך השיב אותה אל הבית. אחיה לגמו את טעם הדמעות המהול בחריכה ולא הבחינו בבהלה שעטפה אותה. היא שלחה אותם אל ה'ישיבה' ויצאה אל הדיר, שם להסתתר מפני היראה.
מבין סידקי הדיר, עקבה אחר חיים. שבע גילויים של עריות, התקרב הוא אל הגן ובקולו היה טון שהפחיד את חיה: בת, איפה את?
חיה התפתלה מבוהלת בין רגלי העזים הלבנות. היא חששה מן השחור שירד עליה, אם יצליח ללכוד אותה. העז החלה להשמיעה קולה וחיה לחשה לה לשתוק. הוא המשיך לחפש אותה, וקריאותיו בשמה הידהדו בהררי פחדיה. היא קפאה במקומה. גם החציר קפא תחתיה מכובד המורא. חיים התקרב אל הדיר בצעדים נחושים לאתרה, ובזמן שעמדו מבטיהם להיפגש, ובטרם נפתחה הדלת, זינקה היא אל ערימת החציר ונבלעה בתוכה כשהיא שזורה צילי איומים. העז עוד השמיעה קולה ופסעה על ערימת החציר. החורים שפערה בערימה הפקירו את חיה לסכנה.
חיים סב על עקבות שיכרותו. כאשר שמעה חיה את צעדיו המתרחקים מן הדיר, היא שבה אל הסדקים. כאשר צדה עינה את פסיעותיו המכוונות אל בית-הכנסת, ובידו טלית ותפילין, מיהרה אל הבית להכין תבשיל לצהרים. בלילת הירקות נתנה ריחה. חיה כיסתה את להבת האש ויצאה אל הדיר. אל מסתורה. כאשר השמש מצא את מיקומו בלב השמים, חזר חיים הביתה וקולו שב להחריד: בת, בת!
הוא לא מצא מענה וניסה פעם נוספת:
בת, גלי מחבואך. אני רוצה לשוחח איתך!
היא הסתתרה בדיר רועדת ובוכיה ולא השיבה לקריאותיו. ולא ידעה היא אם חדל לחפשה, כי נרדמה בערימת החציר. העז השתרעה לה כמגינה על גוף הילדה וחסמה כל גישה אליה. כאשר שקע השמש ושבו אחיה, התעוררה חיה. היא ניערה מעל גופה הכואב שאריות חציר, לח ומלוח מדמעותיה, ונכנסה הביתה. היא ידעה, שאביה נמצא בבית-הכנסת לתפילת ערבית. כשהגישה לאחיה את מה שנותר מבלילת הירקות, כי נדבקו הם, הירקות, לתחתית הסיר, עשתה מאמצים להעלות חיוך על פניה, אך העלתה כאב מאובן כחרס. עם רדת הערב עלו פחדיה. היא הכינה את אחיה לשינה, ומעייפותה, נרדמה ביניהם. סיוט ליל אמש לא מש עוד מחרדתה. צעדי אביה המתנודדים בחדרי הבית הקפיאו דמה בעורקיה. היא פתחה את חלון החדר ושבה להסתתר בתוך האפילה, ושם, בין קש וכיסוי הצפינה דמעותיה. חיים פתח את דלת חדר הילדים. ציריה חרקו. גם פחדיה של חיה. נשימתה נעתקה. היא קפאה ורק תפילותיה ביתרו את הדממה. תפילותיה ופסיעותיו של חיים. הוא סגר את החלון. נעל בפניה את המפלט מפני הסיוט, וכמו אמר הוא לעצור אויר מנישמתה, ראתה היא דרך הקרע אשר בכיסוי כיצד מפשפשות ידיו בין הילדים כדי למצוא את גופה. נשימתה כבדה עליה והפקירה אותה למגעיו. הוא התקרב אליה ומשך את השמיכה. אחר-כך חייך חיוך מתועב של נצחון. הוא לא דיבר. רק הושיט לעברה אצבע מזמינה. היא עצמה עיניה, רק כדי להיראות רדומה, כי חשבה שלא יפריע לה לישון, אך ידו החלה לשוטט על גופה. חיה פקחה עיניים אל ריגעי הפחד. היא יצאה מן החדר, כי חששה שאחיה יבחינו בזוועה ופסעה בבכייה חרישית, אשר בקעה מליבה הזועק. כאשר התרחקו מן החדר, ביצעה נסיון פריצה אל הגן. השרפרף עמד לה בדרכה למכשול והיא קרסה. לולא השרפרף, לא היתה ידו הפראית והאכזרית עושה בה ליטופים. הוא סחב אותה אל מיטתו והחל לנאף בגופה. והיא, שמתוך החששות והפחדים שקעה בעילפון, נטרפה בין תשוקותיו. חיים לא הבחין בעילפונה, הוא השתכנע שנכנעה לתשוקתו האסורה.
שפתיו, שהיו חתומות בשפתיה הקרועות מתשוקתו, השיבוה מעילפון אל מציאות החרדה. היא רצתה לזעוק, כי חשה איך הלהב חודר אל תוכה. היא רצתה לקרוע זקנו מעל פניו. להשליכו אפיים ארצה. לנפצו אל בטון החדר, אך נשמט כוחה והסיוט חילחל אל כל מוחה, אשר סירב להאמין שאביה, הוא זה המחלל גופה וכבודה.
חיים השתרע על מיטתו. נרדם. חיה נמלטה בכלימתה ובכאבה אל חדר-הרחצה כדי להיטהר מן המגע האסור. המים זרמו ושטפו ושטפו. ובעת שזרמו, סחפו את דמעותיה. גופה התפתל על הרצפה. היא שאפה לטאטא מעליו סימנים של מגע. קודחת מחום ועירומה כביום היוולדה, שרועה היתה בבוקר על ריצפת בחדר-הרחצה. והמים עוד שטפו כלימתה, טרם נשאוה אחיה אל מיטתה.
רופא הכפר הוזעק אל הבית. הוא ניסה לשוחח איתה. לדובב אותה, אך חיה סרבה לראותו ולא השיבה לשאלותיו. כמו שנתאלמה, בהתה היא בתקרת החדר, כאשר מדי פעם ניסתה למחות עוד דמעה מורדת שגררה אחריה מליחות, אשר צרבה את פניה מפאת סימני הסטירות שספגה מאביה בנסותה להתנגד לפשעיו. הרופא לחץ עליה לדבר.
צא מהחדר! הטיחה בו חיה בזעקות.
לקול זעקתה, מיהר חיים להיכנס אל חדרה. היא זעמה למראהו. כיסתה פניה בשמיכה הרטובה, והניחה לליבה להתייפח. חיים שאל:
מה קרה לך, בתי?
שאלתו עוררה אותה לבכייה חזקה וקורעת. הרופא, שחש בתגובתה המפוחדת, ביקש ממנו לעזוב את החדר. לאחר צאתו לחש לה הרופא:
חיה, הביטי אלי, בתי. ספרי לי על מצוקתך.
היא החרישה. חרוכה בשריפתה היתה. התעלמה מעקשנותו למרות שבליבה היתה נטועה התקווה, שישאר איתה עד שתשוב אמה מבית-החולים. היא שלחה אליו מבט דומע ומתחנן ומילמלה חרישית:
שלח את אחי ל'ישיבה'.
אחיה יצאו מהבית. גם חיים יצא לעיסוקיו. עיניה של חיה הזילו מוראן בעוצמה רבה של כאב. הרופא הבחין שנושאת היא סבל רב בליבה. היא רצתה לספר לו על מעלליו של אביה, אך שתקה, כי חששה מן הפגיעה בשמו ובשם משפחתה. העדיפה את סיבלה וצערה על צער אמה. היא ניסתה להפגין התאוששות ואמרה:
תודה לך. אתה יכול ללכת. ודאי יש אנשים בכפר הזקוקים לך כעת.
אני כאן לצידך. לא אפקירך במצבך. את מפוחדת.
אינני מפוחדת, זעקה היא.
לא אתן לך לשקוע בתוך הפחד!
אינני מפוחדת! אינני פוחדת! הנח לי. אני עייפה. צא מהבית! צא!
הרופא הכין משקה חם ומהל בתוכו מעט סם הרגעה. חיה לגמה מן המשקה, אשר השכיח ממנה מעט מהסיוט הרב שעטף כך לפתע את חייה, והביא אותה לתרדמה. הרופא יצא אל מרפסת הגן. ישב על מעקה העץ ומדי פעם נכנס לבחון אם עדיין מופיעים ביעותים של פחד מתוך שינה. הוא ניסה להעלות במוחו כל אפשרות, בגינה יכולה היתה חיה להגיע למצבה זה. הרחיק לכת במחשבותיו ולא הגיע אל הפתרון. זעקותיה הינחו אותו אל החדר. אל סיוטיה. חיה הזיעה מן הסיוט ובטלטול ראשה לצדדים, כמו ביקשה למחוק זכרונות ממוחה, זעקה: לא! לא! אני מתחננת, לא!
הרופא פרש זרועותיו לעברה. היא פקחה עיניים לשמע קולו המרגיע, והתכנסה אצל זרועותיו, כאילו נפרשו בפניה כל כנפי השכינה. היא נתנה דרור לדמעותיה וביקשה:
הצל אותי! אני מפוחדת! עזור לי!
קריאותיה קרעו את שלוות הכפר. הוא ליטף ראשה באהבה ובחמימות, עד אשר רפו פחדיה בזרועותיו הבטוחות. ובזמן שבאה לה התרגעות בזרועותיו של הרופא, נכנס חיים אל חדרה לשאול לשלומה. הרופא סימן לו לצאת. הם ישבו במרפסת הגן.
הילדה מפוחדת. אתה יודע מהי הסיבה לפחדיה?
חיים משך כתפיו והשפיל מבטיו. הוא נתן תשובתו מתחמקת ומתגמגמת:
לא אינני יודע דבר. אתה המלומד, ואם אינך יודע כיצד לעזור לה, הנח לה לנפשה. היא תתגבר.
אני מבין את תחושתך ומבטיחך, כי אעמוד לצידה עד החלמתה.
זעקות הסיוט של חיה קטעה שיחתם. הם מיהרו אל מיטתה. כאשר ראתה את אביה, התחפרה אל מתחת לפני השמיכה. חיים, שנראה כמו מי שתמה הוא על מעשיה, יצא מן החדר. הרופא לחש לה:
אני לבד, בתי...
היא הסירה את השמיכה מעל פניה החרושות קימטי פחד, והתחננה בעיניים מצולקות וקרועות מדמעות:
עזור לי! אני עייפה! אני מפוחדת!
אל לך לחשוש. אני לצידך. רק ספרי לי מנין באו לך פחדייך...
אינני פוחדת, אני חשה בטוב, צא מכאן! צא מן החדר, קטעה היא דיבורו ובכייתה גברה.
גם זעקותיה גברו ובקעו מגרונה, ככל אשר ביקש הוא לדובבה. רק סם ההרגעה גרם לה לשקוע אל תרדמה.
עם ערב, נכנס הרופא אל החדר. חיה היתה שרויה עדיין בתרדמה.
על פניה צפה ארשת פחדים ודמעות התפתלו בחריצי חרדותיה הטבועים על לחייה השחומות. גם הערב הקריר, לא היה בידו לצנן חומה, אף כי שעות חלפו להן בלא סיוטים. הוא הניח לתרדמה להשתלט עליה וניגש לשוחח עם חיים:
חרד אני לגורל בתך. מצבה מדרדר ועליך להעבירה לטיפול בבית- החולים. בעיר.
אעשה זאת עם שחר, היתה תשובתו כמו מבטיחה.
אינני זקוקה לריפוי. הנה, אני עומדת על רגלי, וכעת אערוך את השולחן לארוחת הערב, חייכה חיה.
הרופא הביט בה משתומם, ותמה מנין ספגה היא כוח לקום על רגליה.
מחר אמא שלי תחזור הביתה, והכול ישוב על מקומו, אמרה כדי להרגיע תמיהתו של הרופא. היא חייכה שוב וניגשה אל המטבח.
אחיה המתינו שם בחיוך גדול, בעבור מה שנראה כהחלמתה. היא הגישה להם את מזונם ואל פיה דחסה רק פת קטנה של לחם. אחר-כך ניגשה ל"הוכיח" לרופא שהיא חזקה ונטולת מורא. טרם צאתו מן הבית, ביקש הרופא מחיים להזעיקו במקרה הצורך. חיה, נפרדה ממנו בפתח הדלת, כשהיא עוטה עדיין את אותה המסיכה, המציירת אותה כ"חזקה".
חיים ישב בכיסאו בצד השולחן. היא נמנעה מלבוא איתו במגע עיניים. כאשר עיניו היו טרודות בארוחתו, הלכה חיה אל החדר. היא השליכה גופה במיטתה למנוחת לילה, ובתפילה שיעבור עליה הלילה הזה בשלווה ובלי כל מאבקים. כל דקה עברה עליה כדור. היא שכבה ערה ודוממת והציבה אוזניה למתרחש מעבר לדלת וייחלה לשחר שיעלה.
צעדיו של חיים נשמעו בבית. הוא גרם לה לבחול בקיומה. כאשר נדמו הצעדים היא נרגעה מעט, אך חששה לעצום עיניה. המחשבות עלו במוחה ללא הרף ונטלו ממנה את שמחת הילדות. חיים, שהיה שתוי, כהרגלו בקודש, ניפץ את בקבוקו הריק בקיר. קול הנפץ השיב אותה אל סיוטיה. צעדיו נשמעו קרובים. ממש ליד דלת חדר-הילדים. היא חיפשה פתרון. מפלט. ניסתה לחקות את קולו הבוכה של האח הקטן. הצעדים דממו מעבר לדלת, כי ידע הוא, אביה, שאסורה עליו הכניסה בזמן שהילד ער, אך משלא שמע את קולה של חיה המרגיע את האח הבוכה, קלט את התחבולה. הוא נכנס לחדר ונשא את קולו המחריד באיום:
תבואי על עונשך!
היא ניסתה לסגת ממגע ידו שסחבה אותה אחריו. חשה כשה המובל לעקידה. כציפור שבורת-כנף הנטרפת בפי חתול הטרף.
לא! אנא ממך! זעקה היא אל שיכרותו כמתחננת על תומתה.
יותר טוב לך להתכנס בזרועותיו של הרופא? אני אביך וזכותי עלייך קיימת!
חיה איבדה עשתונותיה. היא זעקה בכל כוחה. חיים חסם את פיה באצבעותיו, אשר צרבו את שפתיה מטעם הטבק. הוא הסיר כותונתה מעל גופה האדום מכאב. כל אותו הלילה לא הניח לה, לגופה ולנפשה. כאשר צעקה לו שיפסיק, הלם בה בחוזקה. ככל שניסתה להתנגד למעשיו ולהתחמק, התקרב הוא לביצוע זממו. היא התעלפה מתחת לכובד גופו השיכור והמיוזע. מרוע הגזירה. הוא הרימה והניח את גופה המחולל בין אחיה הרדומים, אשר לא שמעו זעקותיה.
את הנקישות בדלת חיים לא שמע. שיכרותו היתה עדיין נתונה במיטתו, אחרי הלילה, בו גזל מבתו את יכולתה להתהלך בראש מורם ובגוף זקוף. בצעדים כושלים גררה חיה את גופה השסוע ונשענה רועדת על המשקוף שבצד המזוזה. ובחולשתה הרבה פתחה את הדלת. מעברה השני ניצב הרופא. חיה התמוטטה. נפלה על הריצפה עוד בטרם שאל לשלומה. הרופא נשא אותה אל מיטתה ולאחר שווידא הוא שחיה שבה לעירנותה, יצא לחפש את חיים. ריחות העראק והטבק החריפים הובילו אותו אל החדר המצחין וגרמו לו לפתוח את החלון. גם קרני השמש לא הצליחו להעיר את חיים משנתו. הרופא צעד אל המטבח בצעדים גדולים. הוא נטל ספל מלאה במים והטיל אותם על פני השיכרות. חיים, שנראה מבוהל, התיישב על מיטתו ובעיניו ניכרו הרחוף והטשטוש. גם קולו נשמע מתנדנד כאשר שאל למתרחש.
בתך זוחלת אנושה, ואתה שרוע ושליו, שקוע במסכי העשן ובריח המשקה!
תשובתו של חיים נבלעה בחלל השיכור. הרופא לא הירפה ושאל:
איך עבר עליה הלילה?
בסדר... היא היתה בסדר... לא היה לה רגע רע מאז שהלכת...
חיים נבהל מתשובתו שלו עצמו, היתמם והוסיף:
על מה אתה חושב?
אני שואל אם היא ישנה כל הלילה, או שמא זעקה היא מתוך הפחד?
לא שמעתי זעקות... באמת, הייתי שומע...
הרופא קטע את דבריו, הצביע על שיברי הבקבוק ואמר:
וכיצד היית שומע כשאתה שיכור ומכונס בריחופיך?
חיים שתק. הוא נראה כמי שמחפש אחר מלים לאומרן. הוא שלח אל הרופא מבטים מתנצלים:
אמנם שתיתי, אך מאוחר. ואם היתה היא זועקת בשנתה הייתי שומע.
הרופא השיב לו מבטי זעם ויצא ממסך העשן ומן הריחות החריפים.
אחר-כך שלח את אחיה אל ה'ישיבה'. לאחר שחיים נטל טליתו ויצא לבית-הכנסת, נכנס הוא לחדר לשוחח עם חיה. תכלת השמים ריחפה במעל אך לא חדרה אל ליבה הדואב, ולא השיבה לפניה חיוך של פעם מזמן אחר. לשיחה היא לא התעוררה. הרופא הניח לה לישון ויצא אל מרפסת הגן.
כאשר שב חיים מתפילתו, ביקש מהרופא להישאר לצידה של חיה עד שישוב עם אשתו ועם התאומות התינוקות. הוא ישב לידה וספג את זיעתה במטלית. ובעוד מטלית. זיעתה הדיפה פחד וצמרמורות. גופה המכוסה כמו קיפץ על המיטה מעוצמת הרעידות. הוא החליף לה שמיכה וניגב שוב את פניה. היא פקחה עיניה והביטה סביבה. הרופא הביט בה בדאגה. פניה החיוורות הביעו אותות מצוקה ועיניה יקדו בחוריהן. היא התיישבה על המיטה ושאלה על אחיה.
אין אף אחד בבית. הבנים הלכו ל'ישיבה' ואביך הלך להביא את אמך ואת אחיותייך...
הוא פסע בחדר ושאף לשמוע מפיה את אשר מציק לה:
אנא, ספרי לי, בתי, מהם יסורייך. הסבל אותו את עוברת זועק מעינייך ומגופך. את מתעלפת, קודחת מחום...
חיה הזדקפה על המיטה, והתפרצה אל דבריו:
אין לי מה לספר...
אחר-כך השפילה מבטה וחשבה מה לומר לו, כדי שיחדל להציק לה בשאלותיו. היא ידעה שכל תשובה שתעלה מפיה, תישמע מתחמקת. הוא התעקש ואמר:
גם אם לא הייתי רופא, הייתי רואה את אותות הסבל.
חיה הבינה שאין לה אפשרות להתחמק מלהשיב לו, ושלחה מבט בפניו. מהם שלחה עיניה אל התקרה הלבנה, ובדמויות שציירה שם השמש מצאה נושא לתשובה:
אולי, כי נושאת אני בעול המשפחה, תקפה אותי העייפות. זוהי הסיבה... כן. זוהי הסיבה!
מדוע זעקת בשנתך?
היא הביטה בו מבוהלת ושתקה.
מדוע זעקת?
שתיקה ארוכה ירדה עליה ועל החדר. חיה רצתה לדעת מה היא זעקה בשנתה, וחשבה איך לגרום לו לספר לה, מבלי שיחוש בחששה. הוא קלט את מחשבתה ואמר:
"לא! לא! אני מתחננת, לא!" זה מה שזעקת בשנתך.
אולי חלמתי, אמרה כדי למצוא פתח להתחמקות מהמשך השיחה.
כשהתעוררת ביקשת את עזרתי. ביקשת שאציל אותך. מדוע? ממה את פוחדת? מה את מסתירה בלבך? ספרי לי ואעזור לך!
שיטפי עיניה פרצו. היא ביקשה ממנו להניח לה, ולא סיפרה את המר שבליבה, ושתקה. גם הוא שתק לנוכח התבצרותה העיקשת. הוא חיפש את עיניה, כדי לעודדה לדבר. היא חיפשה מפלט ממבטיו החוקרים-מודאגים. רק בכייתן של התינוקות "הצילה" אותה מחקירותיו. היא ניגבה דמעותיה, אך הן פרצו שוב, כאשר נכנסה אמה אל החדר. היא התכנסה בזרועותיה של ציונה, סירבה להתנתק ממנה וזעקה:
אל תעזבי אותי! אל תעזבי אותי יותר!
היא היכתה באגרופיה על גב אמה. השתוללה וקיפצה על המיטה, עד כי נראתה כמי שהשד שוכן בגופה. הרופא הישקה אותה בסם הרגעה. לאט-לאט נעצמו עיניה וגופה נפל לתרדמה. משנוכח כי חיים איננו בבית, אמר לציונה:
בתך עוברת סבל רב. היא מפוחדת עד מות! מצטער שאת זאת עלייך לשמוע בשובך, אך ילדתך למודת סבל רב.
אינני יודעת כיצד להסביר פחדיה. מעודה לא היתה נתונה בסבל כזה. מה עלי לעשות? אעשה את כל אשר תצווה!
דרשתי מבעלך להעבירה לבית-החולים, לטיפול!
ציונה ביקשה מאחד השכנים להזעיק את חיים. בשובה אל החדר פנה אליה הרופא:
אשוב בעוד שעה, אסע איתכם לבית-החולים.
כאשר שב הרופא לביתה של ציונה, ישב חיים וינק מציצות מן הנרגילה. וציונה, שטרודה היתה בדאגתה לבתה הכואבת, הדירה רגליה מפינה לפינה ונשאה עיניה למרום. גם תפילות תעזורנה, אך טיפול יועיל יותר, אמר הרופא. היא הביטה בו בדאגה, ולא ידע הוא שחיים שכר את רב הכפר, אשר נמצא כעת בחדרה של חיה. ציונה סיפרה לו שהרב "מטפל" בחיה. הוא ניסה לשכנע, שהילדה מפוחדת וזקוקה לטיפול בבית-החולים, אך שיכנועיו לא הועילו לו. חיים התעקש שהרב ימשיך בטיפול בחיה. הרופא התעקש שטעות בידיו, אך חיים זעק לעברו:
זו בתי, ואני אחליט מה טוב עבורה!
הוא נכלם. חיים פגע בו ובמעמדו. הוא שתק, אך החליט להמתין לצאתו של הרב. הרב יצא מן החדר. זקנו העבות עיטר את לחייו. פניו היו מיוזעים. ריח זיעה חריף נדף מבגדיו השחורים. הוא התנהל בכבדות אל עומדם של חיים וציונה וציווה בקול, אשר ניסה להוכיח חשיבות וסמכות:
מגבת!
ציונה הגישה לו מגבת צחורה מן הארגז. הוא נטל פניו וידיו, והתיישב בכורסא לבהות בחלל. חיים התקרב אליו ובהה אף הוא. ברב. ציונה התנודדה ממנו אליו כשפיה מוצף במים, כי חששה לשאול למצבה של בתה. היא התנודדה והחרישה. גם חיים שתק. הרופא נחלץ לעזרתם בפנייתו אל הרב בשאלה:
כבוד הרב, מה בפיך?
הרב הביט בו ארוכות. ואחר-כך במולידיה של חיה ועיניו הביעו משהו, כמו ניצוצות דאגה. ושוב הפנה מבטיו הכמו מודאגים מן הרופא אל ציונה וחיים, וזרק אל החלל:
המצב קשה!
ציונה הזילה דמעותיה. הרב המשיך לבשר את ה"דיאגנוזה" שלו:
מפרכסת היא על מיטתה. תלאותיה משברים גופה!
חיים אחז את ראשו בין ידיו וחיפש לחרפתו מפלט ממבטיו הנוקבים של הרופא, אשר ביקש מציונה להעביר את חיה מיד לטיפול בבית-החולים. הרב המשיך לנגב זיעתו בנינוחות מהממת ומצמררת.
הוא שלח מבטי התנשאות אל הרופא ואמר:
לפנינו מקרה של "גרוש שדים" ולא של מחלה. אין מקום לרפואה, וגם לשירותיך בבית הזה אין זקוקים עוד!
הרופא לא נכנע לקביעתו המטורללת של הרב, ואמר:
תביטו בילדה. יש לה חום. היא רועדת ומפוחדת! תביטו באיש הזה המבקש לשחק ב"שדים"... אני דורש לקחת אותה מיד לטיפול!
ואני דורש ממך לצאת מביתי! התרעם חיים לעברו.
הרופא לא נבהל מחיים ופנה אל ליבה של ציונה:
חיי בתך נתונים בידייך. אם תפקירי אותה בידי איש הדת המטורף היושב פה, על מצפונך יהיה גורלה!
ציונה נקרעה בין הרופא לבין הרב ובעלה, שהבחין בהתלבטויותיה וגרש את הרופא מביתו.
טוב עשית. אני הולך אל ביתי ומיד אשוב עם כל הדרוש, אמר הרב, וחיוך של נצחון נסך על פניו בצאתו לדרך.
חיה, שכל העת שרויה היתה בזיעתה הניגרת מתוך הסיוט שחתם בה אביה, זעקה אל אמה וביקשה את זרועותיה לנחמה. במפלט הזה נרדמה היא בבטחון.
חלפה לה השעה. הרב חזר ובידיו ספר התורה, מיני בשמים ולולב.
הוא ציווה על ציונה:
צאי מהחדר. מהבית. מוטב שלא תחזי ב"גרוש".
אחרי צאתה הוא התהדר בגלימה מוזהבת והתעטף בטליתו. אחז ב'חומרים המגרשים' ופסע לחדרה של חיה. מלות תפילה נשמעו בחדר.
מדי ז' פסוקים הוא הגביר קולו. אחרי לחשושים ורחשים התיז על גוף הילדה מיני בשמים. ושוב רחשים. ועוד לחשושים, וכאשר באו הפיקשושים פנה אל חיים:
הסר שמיכתה!
חיים פעל כמצוות הרב. הוא הסיר שמיכתה והרב המשיך בלחשושיו. בתפילותיו. בהתזותיו. וככל שגבר קולו לאחר ז' הפסוקים, הצליף הוא על גופה בלולב. צליפותיו גברו. גם זעקותיה של חיה:
א-מ-א! הצילי אותי!
ציונה התכווצה מבכי. היא ישבה בגן והמתינה לצאתו של ה"שד". קריאותיה של חיה הזניקוה אל חלון החדר. היא נחרדה מן המראה, אשר ניגלה לעיניה. הרב הצליף בלולב, התיז מי בשמים שצרבו את הפציעות, וחיים חייך אל מול הסבל. ורק חיה נאנקה עוד בתופת המושלכת על גופה, אשר האדים מעוצמת הצליפות. הרב המשיך לריב עם ה"שד", וביקש לדעת:
מי אתה השד, השוכן בגוף הילדה?
ה"שד" לא ענה לו. הרב הוסיף להצליף בפניו של השד דרך גופה של חיה, עד שהתחננה היא לעברו של חיים:
אין בי שד! אמור לו שאין בי שד!
"מגרש השדים" המשיך לחבוט. חיה לא פסקה לצעוק. לדידו, ה"שד" בגופה. לדידה, רק קרעים בבשר החי. שעתיים מן הסבל, אשר נגזר על חיה לספוג, חלפו להן וה"שד" עמד בסירובו לצאת מגופה. הלולב פער בגופה פצעים שותתי-דם. ציונה נכנסה לחדר וזעקה: עד כאן! הפסיקו את העינוי הזה!
הרב התעלם מקריאותיה כפי שלא נענה לתחינותיה של חיה. מלחמתו ב"שד", שהתרוצץ אך בשיכלו שלו, לא איפשרה לו להקשיב לנאמר סביבו.
חדל, אמרתי, זעקה שוב ציונה.
ה"שד" המשיך להעסיק את הרב. ציונה אחזה בגלימתו וגררה אותו אל מחוץ לחדר. חיים השתומם. ציונה, האשה הכנועה, מתמרדת וממרה את פי בעלה, ועוד בנוכחותו של רב הכפר המכובד. הוא מיהר להתנצל בפניו. ציונה עטפה את חיה בסדין. היא רצתה להניסה מידיו של המטורף. בידיה הרועדות נשאה את חיה ורצה אל ביתו של הרופא.
הנקישות בדלת החרידו את דיירי הבית. הרופא, שיצא לקראתן, הזדעזע מן החתכים בגופה ומן הדם הזב, שפרץ וסימן בגופה חריצים מתפצלים, כמו קווי גבול המשורטטים במפת האטלס. הוא השכיבה במיטת הטיפולים. אחרי שהישקה אותה בסם הרגעה וניקה את פצעיה, אמר לציונה:
היא תישאר כאן הלילה. בבוקר אקח אותה לבית-החולים. את תבואי איתי, אם את יכולה, כי התאומות זקוקות לטיפולך...
אבוא גם אבוא! גם אם אצטרך לשאת את הקטנות איתי, לא אקריב את בכורתי! התפרצה היא אל דבריו.
אחר-כך נפרדה ציונה מבתה הרדומה ומרופאה, איש החסד. הסיוט שעלה והציף את חרדותיה של האם למראה הרב המכה בלולב בגופה של חיה, מנע ממנה לעצום עיניים. היא עקבה אחר דעיכת הכוכבים עד בוא הבוקר. כאשר הגיע הבוקר הזה, המיוחל, הניקה תינוקותיה ועשתה דרכה אל בית הרופא.
בביתו של עושה החסד קיבלה ציונה עידוד רב:
היא לא פקחה עיניה כל הלילה. היא נמה באין מפריע. אפילו החלומות והסיוטים לא תקפו אותה. בבוקר היא התעוררה, וחיוך קל עלה על שפתיה.
אני יכולה להיכנס...?
זוהי בתך וזהו ביתך, אמר הרופא וליווה אותה אל הספה בחדר הטיפולים.
כאשר נכנסה היא אל החדר, קראה חיה לעברה:
אין בי שד, אמא!
אני יודעת, בתי. אך ספרי לי, על מה ירעדו בך כל נימותייך?
אני עייפה, אמא. הניחו לי ואתאושש. אינני מסתירה דבר. היו חלומות רעים וחלפו. אנא, תנו מנוחה לנפשי, אמרה ובכתה בזרועותיה החמות של אמה.
היא תישהה עוד לילה בביתי, ביקש הרופא להרגיע והוסיף: ואם גם זה יעבור עליה בשלווה, היא תישאר כאן עוד כמה ימים ולא נפנה אותה לבית-החולים. אך אם...
לא, לא, לא, לא! קטעה חיה דיבורו, אהיה בסדר, אהיה בסדר!
היא התכרבלה שוב בזרועות אמה. הרופא הביט בשתיים במבט מלא אושר. ציונה התנצלה, על כי עליה לשוב אל התאומות. חיה שלחה אליה חיוך אוהב. אליה ואל הרופא ואמרה:
כעת אני מוגנת. אני בידיים טובות.
ציונה נשקה על מיצחה ובמבט מהול בדאגה שאלה עצמה, מפני מה מוגנת חיה עכשיו...? מפני מי...? היא הודתה לרופא, נשקה שוב לבתה ומיהרה אל ילדיה.
השמש חלף לו ובא הערב לצבוע פרישתו על הכפר. ציונה מיהרה שוב להניח על חיה מבט, כדי להירגע, ודמעות רינה זלגו מעיניה בעבור החלמתה.
אני מחלימה למענך, אמא, ואת מצערת אותי בדמעותייך...
אלו דמעות אושר... הניחי לי לשמוח מעט, אמרה ציונה ופרשה זרועותיה אל חיה.
השתיים נפלו זו אל אהבתה של זו. דמעותיהן התאחדו לגל אחד. לזרימה אחת. הרופא טען שחיוכים יועילו יותר. הן קינחו עיניהן והעלו חיוך על פניהן.
בשובה הביתה, לאחר שנפרדה מזרועותיה של חיה ומטובו של הרופא, ציפו לה שם שבע פיות לפיתן. היא טרחה להשביע רעבונם. השכיבה אותם במיטתם והתפנתה לסידור הבית. אחר-כך עלתה על מישכבה וציפתה לבוא השחר. היא ייחלה לרגע בו תשוב ותתראה עם בתה.
שנתה נדדה, כי היתה מהולה בריחות טבק ועראק. הזוהמה הטרידה אותה, וכאשר ניסתה לפתוח חלון בחדר המהול שיכרות ועשן, זעק חיים לעברה:
קר לי!
היא נטשה את החלון ואת החדר. פסעה לאט לחדר הילדים ונרדמה בחיקם. בבוקר הניקה את תאומותיה והכינה פת ומשקה חם לילדיה. אחרי שהחליפו את מלבושי הלילה, ליוותה היא אותם אל ה'ישיבה'. משם צעדה בצעדים רחבים אל בית הרופא. על הדלת היא הקישה בעדינות. חששה להפריע לנמים. הרופא ניצב בפניה ובישר:
על חיה ירדה שינה מתוקה.
ציונה נחפזה לראותה. האודם שב והציף את לחייה. היא נשקה לה על מיצחה החרוש עדינות ובידיים רחומות תילתלה שערותיה. הביטה בה ארוכות ואמרה:
עכשיו אני רגועה. אלך לי הביתה לטפל בתאומות. חיה חייכה אליה והתכרבלה בזרועותיה. הן נפרדו בנשיקת הבטחה להיפגש שוב בצהרים.
על ציונה עברו הימים בציפיה מצהרים עד ערב, ומערב עד שחר, לזמן בו תראה את חיה מחלימה ושבה להלך על כפות רגליה. עבור חיה היה זה שבוע של מנוחה ושלווה בבית הרופא, כי רחוקה היתה מכל סיוט ומפניו של חיים, שמבטי זממו עדיין חקוקים עמוק בנישמתה.
הן ניצבו אל פיתחו של הדלת. חיה פנתה אל הרופא:
אני מודה לך.
טעמנו מטוב לבך. אינני יודעת כיצד נגמול על יחסך החם כלפינו, הוסיפה ציונה.
רוצה אני לראות בחיה את בתי... השיב בחיוך.
חיה הביטה בציונה. ציונה הביטה ברופא שבהה בחלל והוסיף דברו אליהן:
מחר בבוקר, אחרי הזריחה שתאיר עלינו לטובה, אבוא לשמוח בהחלמתך.
חיה רצה אליו וחיבקה אותו. עיניה נשאו אליו דמעות של תודה. אחר-כך יצאו השתיים לדרכן. הרופא נכנס למטבח. שם שהו אשתו ובנו. אשתו העבירה לו את התרגשותה מהתנהגותו:
מעשה חסד עשית עם הילדה ועם אמה.
כן, אבא, מעשה אצילי, תבורך! אמר הבן.
לא עשיתי יותר מאשר הייתי חייב לעשות. אל תיראו בזאת אצילות או גדולה!
נאצל אתה מן האצולה, אבא. גדולתך היא בצניעותך. ושוב תבורך!
הרופא פנה לחדרו שבע אושר מהחלמתה של חיה.
ציונה וחיה עשו דרכן אל ביתן. חיה השפילה מבטים. גופה החל לרעוד. הפחד שב אל חיקה וסיוטים הציפו את נישמתה. ציונה אחזה בה. היא התחננה:
אמא, אל תעזביני!
לא אעזוב אותך, בתי. אל תפחדי. גם כאן את מוגנת. אני לצידך. בואי, ניכנס הביתה. תשכבי. תנוחי קצת. אולי הדרך גרמה לך להתעייף.
חיה נכנסה הביתה. אל החדר. עיניה התרוצצו משמאל לימין. אחר-כך הגיעה למיטתה. ציונה ישבה לידה עד שנרדמה. היא ביקשה להתפנות לעיסוקיה, אך אצבעותיה של חיה אחזו בידיה בחוזקה. היא ניסתה לחלצן, ולשוא. היא משכה אותן, וחיה פקחה עיניה הדומעות:
אל תלכי, אמא. בבקשה, אל תעזבי אותי!
היא נחרדה לגורל בתה. חיה חשה בבטחון הרב, שנפרש מזרועותיה של ציונה ונרדמה שוב. שקעה אל חלומות וציונה אל מחשבות.
בבוקר התעוררה חיה וחיוך עלה על פניה, כי ראתה את אמה יושבת לצידה. ציונה השיבה לה חיוך ושתיהן פסעו אל המטבח. היא רצתה לדעת מה גרם לפחדיה? מה הביא אותה למצב הזה? מה קרה בהיעדרה מהבית, עד כדי הזעקת הרב לגרש "שדים" מגופה התמים? חיה התחמקה מתשובות והנקישות בדלת דחו את הצורך להשיב לציונה. היא שמחה ורצה אל הדלת. מעברה ניצב הרופא, שהביט בחיה ואמר בהתלהבות:
חיוכך אומר לי שידעת לילה שליו?
אכן כך, השיבה ויצאה אל הגן. אל ערוגות פרחיה, מהם נעדרה שבוע.
ציונה ניצלה רגע זה וסיפרה לרופא עד כמה חיה היתה מפוחדת בלילה. הוא התעניין אם חיה סיפרה משהו אודות פחדיה. מאחר וציונה השיבה בשלילה, יצא הוא אל הערוגה בעקבותיה של חיה. היא פסעה לאיטה וליטפה בעדינות את הכותרות האדומות של הפרחים. רוח הבוקר ליטף שערותיה והיא נעה לקיצבו לאורך הערוגה. אחר-כך קרבה שפתותיה אל פרח עטור אודם ודמעה בו סודה. הרופא העביר כריות אצבעותיו על כותרות הפרחים, בקצב מנגינת הרוח. חייך אליה ושאל:
את אוהבת את הפרחים?
הם אדומים. הם פורחים. פורחים ולא חוששים... לו רק הייתי נטועה בערוגתם ולא שתולה בין סיוטים... היא נסוגה מאמירתה, כי הבינה שאמרה מלים העלולות להצמיח שאלות.
גם את בתפרחת. נטועה בערוגת אביבייך, ממה את פוחדת?
שטף חששות גלש מפיה:
אני בתפרחת. בתפרחת הקוצים הדוקרים. בתפרחת נבולה שקמלה כותרתה, אשר גם הדמעות לא תסגורנה עלעליה! היא מחתה דמעה שהתגנבה אל שפתיה, כמו היתה מבקשת ממנה להחריש. וחיה החרישה. כל נסיונותיו לדובבה עלו בתוהו. היא נדמה בין פרחיה וסודה. הוא לא לחץ עליה ונכנס הביתה. שם הסביר לציונה שפחדיה של חיה נובעים מתוך הבית. את הסיבה לא היה מסוגל הוא להבין, והעלה רעיון:
יש להרחיקה מהבית!
ציונה נבהלה מן האמירה ושאלה בדאגה:
לאן אשלח אותה?
לו היה בידי הפתרון. לו היתה בידי התשובה, כי אז לא הייתי מתמהמה, השיב ונדם אף הוא.
הוא נראה כמי שצלל במחשבותיו אל מעמקי מים. לתהומות האין-סוף. משלא עלה פתרון מידי, נפרד מציונה. גם מחיה הוא נפרד ומערוגות פרחיה ושב אל ביתו.
שבועות חלפו ותשובה לא נמצאה. בכל בוקר הגיע הרופא לבקר את חיה. היא לא דרשה שוב שאמה תשהה לצידה בלילות, אך גם לא היתה שוקעת אל תרדמה. ערה ודוממת היתה שרועה במיטתה. ערה ודוממת. ערה וחוששת ומנסה לסלק את הסיוטים מלילותיה. היא לא דרשה יותר בלילות את אמה, והם עברו עליה כמרה שחורה. בבקרים היתה מתנהלת בערוגת הפרחים. כפופה היתה מתהלכת שמה ומקנאה בם על שלא נקטפו.
ועוד חודש חלף. והבא אחריו תם. ועשירי רדף ראשון, וחיה התנודדה בין חלום לסיוט. הרופא לא חדל להתעניין בשלומה. כל בוקר שמע הוא מפיה של ציונה, מה קרה ביום ובלילה שעברו. חיה התרגלה לביקוריו. שמחה בכל בוקר מחדש, כאשר ראתה אותו בפתח ביתם. לפעמים היו משוחחים על פרחי הערוגות. לפעמים היו יושבים בחברתה של ציונה על כוס תה מהול בצמחי מרפא. היו פגישות בהן שוחח הרופא עם ציונה בנפרד.
באחד מן הבקרים, בו התעוררה חיה כשפניה היו מוארים, נכנסה היא אל המטבח. ציונה עסקה באפיית כעכים. חיה לא הבינה לאיזו שמחה אמה מתכוננת, שהרי כעכים נאפו בבית הזה רק בעיתות של אירועים מיוחדים. היא שאלה:
אמא, לכבוד מה את אופה היום?
הרופא ובני ביתו מוזמנים אלינו לארוחת-ערב.
לעולם לא אשכח חסדיו. לעולם אזכור טוב ליבו ודאגתו. לו הייתי יכולה לכנותו 'אבא'... אני מוכנה להקריב עצמי למענו! אמרה חיה וריחפה אל מחשבותיה.
ציונה השיבה אותה אל הזמן הזה. אל המטבח. אל ארוחת-הערב, ואמרה:
אני בטוחה שלא תשכחי חסדיו... ו... ואת תוכלי לכנותו 'אבא', כי יבוא הוא לבקש את ידך בעבור בנו יצחק.
חיה נרעדה אל חומו הלוהט של התנור. ציונה עוד דיברה בשיבחו של החתן:
אושר נפל בחלקך. אביך גם הוא נתן בירכתו... ח-י-ה?
מן החדר בקעה בכייתה. ציונה רצה אליה וחיה, בשיברונה זעקה לעברה:
לא אינשא לו!
מדוע, חיה? הרי אנו מכירות את טוב ליבה של המשפחה.
לא אינשא לו ולא לאחר! לעולם לא אינשא!
חיים שמע את דבריה והתפרץ אל החדר:
הניחי לי לשוחח איתה!
האם יצאה וליבה התעטף בחרדה. היא ניגשה למטבח לבדוק את הכעכים.
את תינשאי ליצחק! ואסור לך לספר לו מה קרה בלילות ההם! גער בה אביה.
לא אספר. לעולם לא ידע זאת איש. אשא סודי אל קיברי. מבטיחה אני!
אני מאוד מקווה... בשבילך ובשביל אמך, אמר בקולו המאיים.
חיה עקבה במבטי בוז אחר יציאתו. היא התחפרה מתחת לשמיכה ובכתה.
אביה יצא והכריז בפני ציונה כמנצח:
היא תתחתן איתו!
חיה נותרה בחדרה. היא גמעה דמעותיה, כדי לעצור את קולות בכייתה.
ערב אביבי ירד על הכפר. השמיים חבקו את מילואו של הירח. הכוכבים האירו את פני האורחים והבריקו בפניה של חיה שאריות של דמעות. שתי המשפחות ישבו במרפסת הגן. הירח העגול עמד מעליהם, כמו היה עד להבטחתם, שבט"ו בשבט יהיו הילדים לזוג. הרופא פנה אל חיה בפנים זורחות מאושר:
את שמחה להיות בתי?
דממה אפפה את האויר. היא השפילה מבטה ולא אמרה דבר. ציונה נחלצה לעזרתה ומיהרה להשיב:
היא מתביישת...
חיה נטשה את האורחים ורצה לחדרה. היא נכנסה למיטתה ונסחפה עם המחשבות אל מרבדי הפחד. האורחים קיבלו את הסברה של ציונה. הם נפרדו בידיים לוחצות ל"מזל-טוב". חיים נטל את בקבוק העראק וביעבע נוזלים מפית הנרגילה. דממה נפלה על הבית ורק נגינת הבכי הסתלסלה ממיטתה של חיה.
הימים רדפו אחר עצמם. רדפו את חיה. הביאו אותה אל ערוגות הפרחים, בהן העמיקה סודה. ערבי הקיץ עברו עליה בסיוט מתמשך. הלילות הניעו אותה אל מערבולות הפחדים. ההכנות לחתונה החלו. ציונה היתה טרודה בהכנות הרבות וחיה בהכנותיה שלה.
יום רדף לילה והלילה צבע את פני הכלה המיועדת בצבעים אדומים ואפורים. היא לבשה ביגדי תוגה ונעלה בליבה מאבקים שבינה לבין עצמה. היו לה שאלות. פתרונות לא מצאה. היא דיברה אל נפשה והסתודדה במבוי סתום, אך נשבעה לנישמתה: לא אוכל להוליכו שולל!
היא חשבה על אשר יקרה באם תינשא ליצחק. חששה שיוודעו מעללי אביה ברבים, כי אז ירד הקלון על בני הבית. היא חששה לגורל אמה, ובחרה להחריש, כי היה לה די בזה, שאביה ידוע בקרב הבריות כשיכור, ולא רצתה לתפור בו אותות נוספים. היא שאגה אל אפילת הלילות ושאלה: מנין תבוא ישועתי?
שאלותיה נבלעו בנתיב החשוך של הכוכבים, שדל היה אורם מלהאיר דרכים לפתרונות. היא שאפה לגולל בפני הרופא את קורותיה. הירהרה בליבה: למי אספר תלאותי, אם לא לאדם שטיפל בי במסירות? הוא ודאי יבין אותי, אך בבנו המדובר והוא הראשון להיפגע. היא ביטלה את האפשרות לספר לרופא. היא הלכה לאיבוד ביער הירהורים סבוכים.
השאלות התנשאו כגלים בים סוער. התשובות נסחפו אל מערבולות טיט, שבתנודתן נסחפה אף היא. מועד החתונה קרב. ציונה עשתה תיקונים אחרונים בשמלת הכלולות. מדידה אחרונה ונתלתה היא על קולב העץ.
חיה התבוננה בשמלתה התלויה. מחשבות תקפוה. לילותיה עברו עליה בנדודים ובהתייפחויות שבר. היא היתה נתונה במצב שבו חשב הרב, שה"שד" שוכן בגופה. אמה ניסתה לדובב ולהרגיע. תחינותיה לא ריככו את ליבה של חיה והרופא הוזעק אליה. גם הוא לא הצליח לדלות ממנה דבר. הוא יצא מן החדר ואמר לציונה בקול את אשר חשב:
קשה עליה הפרידה מעלייך. הרי בעוד יומיים תעבור היא אל ביתה החדש. אכין לה סמי הרגעה למקרה של התקפי פחד.
ציונה הודתה לו ולאחר לכתו שבה אל חיה. בכייתה פסקה. היא לחשה:
אני בסדר. יהיה בסדר, אמא.
האם חיבקה אותה בלי מלים עד אשר נרדמה. גם היא מיהרה אל מיטתה:
מחר מחכה לי יום קשה...
אל הבוקר התעוררה חיה בפנים רגועות מעט. היא התבטלה במיטתה. הביטה אל הגן. אודם הפרחים קרא לה לבוא. היא שעטה אל הערוגה ופסעה בין הפרחים. חלפה על פני צומח וליטפה בידיה את כל הפורח לבירכת בוקר של טוב. רק בחיק הפריחה והגן היא הצליחה להירגע. נפשה נרגעה. ציונה הביטה מחלון המטבח וראתה אותה עומדת ליד ניצני פרחיה של שקדיה. היא חשבה לעצמה: עד כמה זוהרות הן הכלות בפריחתן. המחשבות סחפוה...
שעה ארוכה חלפה לה. חיה עדיין עמדה שם. השקדיה היתה ככלה בפריחתה. כלה שטרם נקטפו פירותיה. ציונה עצמה עיניה ובעיני רוחה ראתה את חיה לבושה בשמלת הכלולות. מתנועעת קלילות במיקצב שריקת ענפי השקדיה. האם הניחה כפות ידיה על ליבה, וראשה פילס דרכי תפילות.
קול תלישת הענף השיב את ציונה ממחשבות. חיה אחזה בענף השבור, אשר עקרה מעץ השקדיה. האם נבהלה. הביטה בחיה ובענף עוד רגע ארוך, ושבה לעיסוקיה.
את הלילה עשתה חיה בבכייה חרישית. בבכיית הלב הגווע ולא נתנה לאמה לשמוע את קול מכאוביה. היא נרדמה אל לילה של לפני פרידה.
כבר לקראת הצהרים לבש הבית מראה של חג לקראת החתונה. אור הנורות הצבעוניות קישטו את חדרי הבית ואת מרפסת הגן. פרחים, אשר נקטפו, מקובצים היו לזרים מאדימים בכל הפינות. אחיה של חיה היו כבר לבושים בביגדי החתונה. הם ניצבו במרפסת וסילסלו פיאותיהם. חיים נטש בקבוקו לערב זה, כאמור, כדי להיות מפוקח לוויכוחים על ערך הכתובה. ציונה עסקה בכמה סידורים אחרונים.
חיה יצאה מחדר-הרחצה, אשר שימש אותה בזמן ההוא כחדר טיהור, באה אל המטבח ואמרה בדמעות:
סילחי לי, אמי.
אתגעגע אלייך, בתי. לא אעזוב אותך. אבוא לבקרך כל יום!
חיה רצה אל זרועותיה. האם התיישבה לצידה. היא רצתה להסביר לה מה עומד להתרחש לאחר החתונה:
היום תהי אשה. אשת איש. את מבינה, בתי? אתם תהיו יחדיו באותו חדר. אתם תשנו באותה מיטה...
חיה הניעה ראשה מצד לצד, כמו רצתה לצעוק: לא! אסור לי להינשא!
דמעות הציפו עיניה והבעירו בה את פחדיה.
אין לך ממה לחשוש. את חייבת למלא אחר מבוקשו של בעלך לטוב ולרע...
חיה נסה לחדרה. ציונה באה בעקבותיה והתנצלה באומרה:
סילחי לי, בתי, אני חייבת להסביר לך...
חיה קטעה דבריה:
סילחי לי את, אמי, אני מתביישת.
ציונה הבינה למה חיה מתכוונת. היא ריחפה אל ימיה היא. חיה הביטה בה כמנסה לקרוא מחשבותיה. משחזרה האם למציאות אמרה:
אניח לך כעת, בתי. ליבשי שמלתך ואני אבוא לעטוף ראשך בהינומה, אמרה ויצאה מן החדר כשבעיניה שטף דמעות.
חיה לבושה היתה בשמלתה הלבנה, ישבה וצפתה אל מראה פריחת השקדיה. אמה שבה ובידיה קישוטי חתונה. היא עיטרה את ראשה של הכלה.
אחר-כך אספה אל ההינומה הלבנה את תלתליה השחורים, ויצאה לגמוע את בירכות המוזמנים. בנות הזימרה הבתולות, רעולות הפנים, נתנו קולן בשיר כלה. הזקנים ריקדו ברגליהם היחפות, בזקנם הלבן. הרב חתם את הכתובה, והחתן, יצחק, "גנב" עוד מבטים מבין סבך התלתלים אל החדר בו טמונה היתה הכלה.
חיה ישבה על כיסא ופניה נראו כמביטים אל ערוגות הפרחים האדומים, וזר האלמות חבוק היה בידיה, בין חדרי לבבה. בשפתיה היו חתומים ט"ו שבטיה.
ציונה ואשת הרופא אחזו זו בימינה וזו בשמאלה, ולא הבינו מדוע חיה אינה קמה לעמוד על רגליה. אמה עשתה עוד סידור אחרון להינומה שעל ראשה, שמעצם הנגיעה, קד ראשה לימין. ידיה נשמטו לצידי גופה וזר האלמות נחבט בריצפת החדר.
זעקות השבר בקעו. תמו מיקצבי השמחה. חיה עוד ישבה דוממת וריסיה עוד חבקו דמעות פרידה. שיבעת ימי החתונה היו ל"שיבעה" ימי אבל. את מקום ההילולות תפסו הקינות ויללות הכאב. שקעו המנגינות ופרצו הבכיות. כל הכפר היה טרוד בפתרון סיבת מותה של חיה.
נדמו המנגינות ובקעו הזעקות. ציונה, קרועת שחורים ובוכייה, ישבה בפינת חדר ה"שיבעה". עיניה נתקלו בעיני הרופא. הם זכרו את סמי ההרגעה שהיו מונחים בחדר-הרחצה. ולא מש מזכרונה של ציונה חזון הענף השבור, אשר נעקר בידי חיה מעץ השקדיה.
חיים השפיל מבטיו בכל פעם שצפו לנגד עיניו זכרונות חטאיו. קולה של חיה שב והידהד באוזניו: אשא סודי אל קיברי!
הפרחים בערוגותיה של חיה יבשו. הפכו לפרחים שמוטי כותרות אדומות. פרועים היו הם למשב הרוח המילל.
וקמלה פריחת השקדיה.
