חזרה ליצירות
שירים

לשורר אותך - אהבה בטבע

יקיר (יקי) דסא© ז״ל | (13/06/2008 21:51) | 140 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
(ארוך, אך אינני מתנצל על כך :)...)
 
צמאה נפשי לשורר בטבע,
לשורר אותך, אותי, את שנינו -
נסתרים, חבוקים בין חגווי הסלע,
משועבדים, נשלטים ברטט תשוקתינו.
שייטנו, צרבנו ריבוא חול בקלילות הפסע,
בלהט הערגה שהלעיטה לבבינו
לטבוע אל תהום אהבה ואל רגע,
שבו נערב זה בגופו של זה את גופינו
אל עת טעימת פרי הדעת שלא בחטא,
אל עת בציר אשכולות - בכור שהייתינו.
רעד, ניגנה בכף ידי שלך האצבע,
שיר ביכורים מתנשא אל על פזמונינו.

לגמנו מרחק של מסתור, פסיעות הן שבע,
אשר הפרידו אותנו מעלינו.
שבנו לקירבה ורק אחת היא קרן שפע,
בוהקת בזיווה, חוסמת מפגש שפתותינו.
עין אל עין עוד מבט תשלח,
הס ועוד הס מחזקים ידינו
רק לפרוט פריטה ראשונית על מזבח,
רק לטבול בגומת הדבש את צלמינו.
ועוד רגע של מרחק ארוך ומשווע,
לנדוד, להפליג, לטאטא תמימותינו.

והקרן החוסמת פנתה אל גבע,
הותירה אותנו להוטים בשתיקתינו.
כמו נכלמה, כמו נתביישה ונסוגה,
נסתלקה ומאי שם צפתה בנשיקותינו.
רגע של חלום, של אמת, רגע שלפני הרגע,
בו שתקנו את הרגש שפרץ מנשמתינו.
פרץ ונשטפנו בלחן יידועים קולח,
גומע כל מקש ומיתר בגופינו.
אצבעות נתכרבלו, איברים נתבוללו בארבעה
אוצרות הטבע השזורים לתפארת בתוכינו.

רדנו אל מעיין החיים הטמון ברבע
שני חצאיך ובחציו של שנינו.
רדנו אל שער הגן כשבחובך המפתח.
וכשנפתח הוא, לא נשנה סגור בפנינו.
שעטנו בחול. וצדף אל צדף נוגע,
במקינאה קרבים, מקישים ייחודינו.
מנסים להתאחד אף הם, אך לפתע
מפנים המרחב - גבול ממלכתינו
ויונת הדרור ממעל דואה ותנחת,
על סלע חנתה במרחק מעלינו.
צוואר אל צד נוטה ועפעפיה תנענע,
כאילו לא אלינו מביטה, חפצה להטעותינו.

מכל המביטים: צדפים, יונה וקרן על גבע,
חמקנו מתפלשים עדיין בתוכינו.
ועוד גלגול, ועוד שניים אל שבח
המיית הגלים המפייטים תשוקתינו.
וגל בא, ומשנהו הולך, כולם רקומים בצבע
תכלת המרום המקדש חופתינו.
כשמתרחק גל, מותיר שיבתו, כי יגע
לשאתה אל ים, אחר יצפה חמודותינו.
והותיר הוא אותה - עדי, נזרה,
כתר כתם - עטרה לזבחינו.
ורעו ואחיו, מלכו ועוזריו,
אחד אחר אחד חפצים להכתירינו -
מלך ונתינו, שליטי חרות האהבה,
עבדי רטט תשוקת תאוותינו.

שלל כתרים פריינו, שלל זהרורי הנוגה
מבצבצים, מעכסים על חמדת אברינו.
ועוד הם נעים, רובצים לבלי דע,
ידענו זירמה עם תוכם בתוכינו.
נותרנו שרועים עלי חול, ודמע
עיניים פרטו לתחושת אושרינו.
ושפה את שפה עוד חובקת ותגע,
כי רטט לא פג ולא לאות תקפתנו.
אבל ערב שח, את ממלכתינו ישק
ופסענו אל בית הגלים, מכתירינו.

אירחונו המה לקינוח מצוף ורגיעה
ובכספתם הפקדנו חרוזי אוצרותינו.
אל מרכבתינו ליוונו ברון ושליח,
מקפצים אל רום, ברננה לברכינו.
ויונה וצדפים מגיחים מן הסלע,
פורשים אל מולינו הינומתינו.
צוהלים בעוברינו חול וגם גבע,
עטורים זיו כוכבים להאיר צעדינו.
הרוח פורט צליליו, נוגן ללא רתע
מזמור כלולות לבירכת עמלינו.
ואוושתו המנהגת במרחבי הרקע
מלטפת, משחררת זהוב תלתלי ראשינו,
מען הצפן בחובם אחרוני הנוגה,
לרצד בתנועה ברק טוהרינו.

שמים האפירו שלא מן התוגה,
קיפל רקיע למשמרת תכול חופתינו.
זר פעמונים רקמנו לאחר ברכות השבע,
פיעפע ברטט המגע בכפות ידינו.
כרכום, כמתת, נדרך, נרמס והתבקע
להפיץ ריחות עינוגי מקדשינו.
גל הזדרז לשמור על גומה
במקום בו הותרנו משקע גופינו.
ואחרים, עוד שניים וארבעה,
מכתרים בלובנם מתחם גבולינו.

ושחף מעופף לו ממעל, ובצדע
ישיק כנף, כמאשר הקדש שמורתינו.
ואנו בביטחה, מתרחקים רוויי שובע
אל מתק הירח הנפרש לרגלינו.
ובעת תצמאנה נפשותינו לשורר עוד בטבע,
נשוב בהדר ובהוד אל מרחב ממלכתינו.
לא נסתרים, מוגנים בחגווי הסלע,
נסערים, משועבדים לרטט תשוקתינו.

תגובות

חזרה ליצירות